שוב הגיע למשרד פקס מעיריית ת"א בעניין הנסחב כבר שנים ושממילא אין לנו נגיעה ישירה אליו. את מי זה מעניין בכלל? לא חבל על כל הניירות הללו שנשלחים לכל כך הרבה משרדים? שניות אחרי שדחפתי אותם למגירת דפי הטיוטה הבנתי שמדובר במסמך בעל ערך ציבורי. 

יש בו הרבה שמות:
יעקב ברדין, אבלין תוינה, הועדה המקומית לתכנון ובניה – תל אביב יפו, עיריית תל אביב – יפו, אברהם קתרי, זינגר נתן, זינגר אריה, זינגר יהודית, זינגר יחזקאל, הירקון אחזקות בע"מ, ליברטי פרופרטיס בע"מ, שמואל איצקוביץ', דבורה איצקוביץ', קרן הגמלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות בע"מ, אפיקי אס.איי.ז. (ישראל) נכסים בע"מ, עמותת בית כנסת היכל יהודה, יעקב ברימן, רחל אברמוביץ', ברוך אברמוביץ', דיירי רחוב בן סרוק 14, גדעון לביא ואח', ברכה והצלחה נכסים בת"א בע"מ, יורוקום נדל"ן בע"מ, בוני סומייל בע"מ, קורטינה פיננשל ישראל (1994) בע"מ, אילות השקעות בנכסים (אב"ג) 1992 בע"מ, רמ – נח בע"מ, אפרירים בע"מ, מגדלי סומייל בע"מ, דוד תג'ר, אלעזרה שפי ואח', חברת היכלי בידור בע"מ ואח', אבנר רז, עמותת זוכרות, אמנון כהן, עמותת ביכנ"ס סולם יעקב, יצחק ואילנה זוהר ואח', מר גיורא רובינשטיין, עדינה ורחמים כהן, מר אלי לוי אגף נכסי העירייה, איתי הורביץ, תמר הורביץ, יממה הורביץ, רו"ח רבינוביץ' – שגיב, אס.אי.ג'י. אמריקה ישראל חב' לניהול וייזום פרוייקטים, ענת בן יהושע מזכירת ועדת הערר מחוז ת"ל אביב, עו"ד מיכה גדרון יו"ר ועדת הערר מחוז תל אביב.

חסכתי לכם ולי את שמות עורכי הדין שמייצגים אותם.

הנ"ל מעורבים בדיונים על תכנית הבניה "סמל צפון" בשטח שהיה כפר סֿוּמֵּיל עד 1948, היום מרכז ת"א בין הרחובות ארלוזורוב, אבן גבירול, ז'בוטינסקי ובן סרוק. החדשות הן שב-25/12/2013 הושגה הסכמה בין התובעים לעצמם נתח מהבניה לבין עיריית ת"א יפו, בעלת נתח עיקרי ממנה. מעיון בטבלת חלוקת יחידות הדיור של הסכם הפשרה שהושג, עולה שהעירייה תקצה מהחלק שלה 12 יחידות שיתחלקו בין תובעים שונים. חברות הבניה "בוני סומייל" ואחרות זכו בחלקים הגדולים לעומת תובעים פרטיים שזכו בחלקי אחוזים בודדים מהיחידות שתעביר העירייה. 

זו דוגמא טובה להליך בירוקראטי בישראל שמגלם בתוכו את המשך הנכבה. הדיון הפנים ישראלי הזה על חלקיקי אחוזים של יחידות דיור חדשות שיבנו בשטח הכפר סֿוּמֵּיל הוא למעשה מו"מ על חלוקת השלל בין השותפים לנישול שהפך לשקוף בעיניהם. ניסיתי להסביר את זה לביתי, בתשובה לשאלתה על מה אני כותב. היא לא הבינה מה כאן לא בסדר "הפלסטינים כבר לא כאן אז ממילא לא היו יכולים לגור בבתים שייבנו". אכן, ללא הטיהור האתני הכמעט מלא שהתרחש ב-1948 יתכן שהיום היו "בוני סומיל" מקימים בתים עבור פלסטינים ויהודים. 

מי שלא זוכים כאן לייצוג או לנתח מהשלל – או אפילו לייצוג כלשהו - הם פליטי הכפר הפלסטיני סֿוּמֵּיל, בעליה המקוריים של הקרקע שעליה תתממש תכנית "סמל צפון", שבמסגרתה יבנו 436 יחידות דיור. חוק נכסי נפקדים מ-1950 יצר את התשתית המשפטית שמונעת מהפליטים לתבוע להשיב להם את קניינם.

דרויש צרפי, נולד שש שנים לפני הנכבה בבית שעדיין עומד ברחוב בן סרוק 25. הוא מהיחידים מפליטי סומיל שנשארו בארץ. בעבר הוא קיים איתנו מספר סיורים בכפר הולדתו ושיתף בזיכרונותיו כילד בכפר המבודד עדיין מהעיר. הוא זוכר היטב את יללות התנים בלילות בפרדסים מסביב לכפר. הוא לא מופתע מהעדכון שלי. "הם מתחלקים בדם שלנו" הוא מגיב מהבטן אבל מיד מתרכך, כהרגלו, "זה העולם ככה, מה לעשות? מגיע לדיירים שם לקבל משהו אחרי ששקעו שנים בבוץ בגלל התשתית הגרועה. אני לא מקנא בהם. הלווייתנים אוכלים ונהנים." למשפחת אביו היתה אדמה בפינת אבן גבירול וארלוזורוב, גרעין הכפר שנותר עד היום ועומד להיהרס ללא זכר בתכנית הבניה. "בצפון סומיל יש לאימי אדמה אבל אין לי איך לממש את הנכס הזה" הוא נשמע כאילו כבר מורגל להשלים עם זה. ואז הוא מפליג בזיכרונות ממזרח תיכון אחר לגמרי, מחובר באמצעות הרכבת החיג'אזית לכל ארצות האזור.

עמותת זוכרות משורבבת ברשימת הנ"ל, מה שמעלה שאלות על עצם האפשרות להיחלץ מהעמדה הקולוניאלית בתנאי המציאות הפוליטית הנוכחית. אינני בטוח שהעובדה שהגשנו התנגדות לתכנית הבניה הזו מנקה אותנו. בדיון בועדת התכנון ארנון גלעדי, סגן ראש העיר ויו"ר הועדה בזמנו, גייס נימוקים ביורוקראטיים יצירתיים כדי למנוע ממני אפילו להציג את ההתנגדות. אולי הוא רמז לי בכך שעם כל כוונותיי הטובות לעמוד מנגד אני למעשה חלק מהמקום הזה, חלק מהכיבוש שהתרחש ב-1948.