האפשרות של פסטיבל קולנוע העוסק בנכבה, בפליטים הפלסטינים ובזכות השיבה המתקיים בתל אביב נשמעת כמו דבר בלתי נתפס במציאות הישראלית, ולמרות זאת אחד כזה - פסטיבל 48 מ"מ שמו - ייפתח הערב (ה') בסינמטק תל אביב. האירוע שניזום על ידי עמותת "זוכרות" מתקיים בעיתוי זה לציון 66 שנים לכ"ט בנובמבר - עת הוחלט באו"ם על הקמת מדינת ישראל. מטבע הדברים, קיומו גורר תגובות קשות מצד גורמים בימין, ובראשם ח"כ איילת שקד, שבמכתב רשמי קוראת לביטול האירוע. 

"כיצד יתכן כי עמותת 'זוכרות', אשר שמה לה למטרה ברורה לפעול כנגד המפעל הציוני, זכות השיבה וה'כיבוש' הישראלי מארגנת פסטיבל במדינת ישראל, ובמימון עיריית תל אביב?", כותבת שקד במכתבה לראש עיריית תל אביב רון חולדאי, ומוסיפה: "כשאנו נותנים במה לקולות שנאה שכאלו, המנסים לחרב אותנו מבית, אין פלא שמגיעים קולות כאלו מבחוץ ומנסים לערער את יסודות קיומה של מדינת ישראל, מדינה יהודית ודמוקרטית". בתגובה למכתב זה, מסר מנהל הסינמטק אלון גרבוז ל-ynet: "מפאת 'כבודה' של חברת הכנסת שאינני מכיר, אינני אומר מה אני חושב עליה ועל מכתבה". 

פסטיבל 48 מ"מ מתקיים בפעם הראשונה ביוזמת עמותת "זוכרות", הפועלת מזה שנים להצפת השיח על הנכבה - "האסון הגדול" של העם הפלסטיני בצל הקמת המדינת היהודית על שטחי ארץ ישראל. במהלך שלושת ימי הפסטיבל (28-30 בנובמבר) יוקרנו בסינמטק תל אביב ובתיאטרון הסראיה ביפו, שבעה סרטים ארוכים של במאים ישראלים, פלסטינים וזרים, ועוד חמישה קצרים - שנוצרו במיוחד לפסטיבל בעקבות קול קורא שהוציאו המארגנים.

"אלו סרטים שעוסקים בנכבה ובפליטים, ומה שמייחד אותם זה העיסוק של היוצרים בעבר שלהם ובחיפוש אחר פתרון", אומרת רנין ג'רייס מחיפה, רכזת פרויקט עדויות ומדיה בעמותה, שנועד לדבריה "לקדם את המטרות והחזון של עמותת זוכרות, שפועלת למעלה מעשור כדי לקדם את הכרה ואת האחריות של הציבור היהודי בישראל על עוולות הנכבה מאז 48". 

"הרעיון הוא לאתגר את תפיסת תוכנית החלוקה בדרכים יצירתיות, ולהציע חלופות לקיום אזרחי צודק בארץ", אומרת ג'רייס ומסבירה את היוזמה לנסות לעורר את הדיון באמצעות קולנוע: "יש אנשים שיעדיפו ללמוד היסטוריה ונרטיבים בצורה ויזואלית ודרך קולנוע, ולחלקם זה עדיף מאשר להיות בכנס או לקרוא ספר". על פי ג'רייס העבודה על הפסטיבל ערכה יותר משנה, והסרטים, כאמור, נשלחו בתגובה לקול קורא שפורסמו לפני כחצי שנה. "הפסטיבל הזה הוא ראשון מסוגו בעולם, לדעתי, ורצינו לייצר קולנוע אחר ושיח אחר", היא אומרת.  

מה עם לתת מקום לנרטיב הציוני? 

"אין שני נרטיבים, רק אחד. יש הדרה של חלק מהתכנים. במדינה הזאת יש המון מקום לנרטיב הציוני, וכמעט אפס מקום לנרטיב הפלסטיני. על הנרטיב הציוני נבחנתי בבגרות, והייתי רוצה שיעשו בגרות גם על נרטיב פלסטיני. התנועה הציונית היא תנועה קולוניאליסטית שלא ראתה את האנשים שחיים פה, ואני מאוד אשמח שיעשו סרטים על ההיסטוריה האמיתית שלה. אל ג'זירה עשתה סדרה שלמה על זה".

ג'רייס מספרת כי רשת אל ג'זירה סיקרה את הפסטיבל וכך גם התקשורת הערבית, אבל מודה כי היה חשש לגבי ההיענות מטעם קולנוענים בעולם הערבי, בגלל החרם על ישראל. "'זוכרות' זה ארגון ישראלי, כך שיש חששות, כי הרבה חושבים שזה לא מקובל, אבל להפתעתנו לא קיבלנו תגובות רעות", הוא אומרת. אגב הסרט העלילתי היחיד של יוצר ממדינות ערב שיוקרן בפסטיבל הוא "כשראיתי אותך" של אן-מארי ג'אסר הירדנית (סרט הנעילה של הפסטיבל, והקרנתו תיערך בנוכחות השחקנית הראשית רובא בלאל). לדברי ג'רייס, היוצרים סירבו להקרין את הסרט בפסטיבלים אחרים בישראל. 

במאי קולנוע ישראלים עוסקים רבות בסכסוך במזרח התיכון, ורובם מזוהים עם השמאל הפוליטי. איך את מתייחסת ליצירה שלהם? 

"זה נכון שבשנים האחרונות הרבה ישראלים יוצרים סרטים שקשורים להיסטוריה ולסכסוך. הם מביאים את עצמם ואת התהליך שהם עוברים למסך. ככה שזה לא רק מה שהיה. זה משהו שמתמשך ומורגש בעיקר בסרטים, וזה שיח מאוד מעניין. עם זאת, אנחנו רוצים להציג את הסכסוך כפי שהוא מאז 1948 ואף לפני - שם התחיל הקונפליקט, הרבה לפני 1967". 

התכנים שלכם נפיצים, ולמרות זאת ניתנת להם במה בלב תל אביב. 

"בסינמטק תל אביב האמינו ברעיון של הפסטיבל, ונתנו לנו במה. אנחנו מאוד מעריכים את זה. אנחנו מקווים שזה יהיה אירוע שנתי ולא חד-פעמי".

יש מי שיכעס ויטען שבמדינות ערב לא ניתן להראות תכנים מקבילים, פרו-ציוניים.  

"אם הישראלים חושבים שהם במדינה צודקת, הם צריכים להשוות את עצמם למדינות דמוקרטיות. אנחנו מאמינים שצריך לתת במה לכל קבוצה שיש לה רעיון - כמו שנהוג במדינות מתוקנות. ב'זוכרות' אנחנו מנסים לקדם שיח מתוך שותפות, ולא להנחית את הרעיון שלנו על מישהו".   

קיבלתם איומים? 

"התגובות חיוביות בסך הכל, אבל כמובן שאנחנו מקבלים עדיין קללות במכתבים ובאימיילים. אנחנו מודעים לאפשרות שיהיו גם הפגנות, וזה כבר קרה בעבר. אבל אנחנו בסך כל רוצים לעורר שיח ולאתגר את הצופה הישראלי. כשמישהו שולח תגובות קשות, אנחנו אומרים לו שנשמח להזמינו בלי תשלום לסרט. המדינה לא נותנת פתרון לשמונה מיליוני הפליטים ברחבי העולם, אבל צריך להפנים את הבעיה. אנחנו אומרים למתנגדים, בואו נדבר על הבעיה הזאת". 

אולי כדאי שנדבר

הרוח הזאת, של "לאתגר את הצופה הישראלי" ו"בואו נדבר על הבעיה הזאת", ניכרת בסרטי של הפסטיבל, שמבקשים להדגיש את תולדות הסכסוך (עוד לפני מלחמת ששת הימים) מתוך הזווית האישית של היוצרים. "אני מאוד מקווה שלפסטיבל יגיעו ישראלים מן הציבור הרחב - ולאו דווקא אקטיביסטים שמאלנים. אנחנו רוצים שכל ישראלי יראה מה המדינה דאגה להסתיר ממנו, ויתחיל לשאול שאלות בנוגע למקום, המרחב וההיסטוריה. אנחנו לא רוצים לעשות שטיפת מוח, אלא להתחיל לעורר שאלות. המטרה היא שהצופה ייקח את השאלות וימשיך איתן הלאה. רק אז יתחולל שינוי".

שאלות של זיכרון והכרה עולות בסרט הפתיחה של הפסטיבל - "בצידי הדרך" של ליאה טרשצ'נסקי, ילידת ההתנחלות אריאל, שיצאה למסע ברחבי הארץ בחיפוש אחר שרידים לישובים פלסטינים שהוחרבו. באמצעות תושבים ותיקים שמתלווים אליה, היא מעלה נשכחות משולי הדרך ומשולי התודעה הציבורית: עדויות על אוכלוסיה פלסטינית שחיה והתקיימה בשטח, ונמחקה ב-1948. 

הבמאי המרוקאי-צרפתי נביל עיוש יציג בפסטיבל את סרטו "אדמתי" (2011), ובו מהלך תחקירי-קולנועי מצמרר: אחרי שיצא לתעד בעזרת המצלמה שלו עדויות של פליטים פלסטינים, הגיע עיוש לישראל, ממש אל אותם מקומות מהם גורשו גיבורי סרטו, זאת על מנת לראיין את תושביו הנוכחיים - ישראלים צעירים. מתוך השאלות והתשובות עולות תהיות על עברה של המדינה, וגם על עתידה. 

גישה אישית יותר אפשר לחוש בסרט "הכפר שמתחת ליער" של מארק ג'יי. קפלן. הבמאי היהודי זוכה האמי מדרום אפריקה, חווה שלטון של אפרטהייד ודיכוי אזרחי בארצו. במסע לישראל הוא מאתר את שרידי הכפר ההרוס לוביה בגליל התחתון, שנקבר תחת יער דרום אפריקה. קפלן שואל באמצעות הצילומים וקולה של הקריינית היידי גרונבאום, מהן אותן אבנים שפזורות על אדמת היער, תחת העצים הירוקים שנשתלו על ידי קק"ל כדי למחוק כל זיהוי של הקרקע עם תושביה הקודמים. 

הביקורת על הקרן הקיימת לישראל עולה גם בסרט התעודה הקצר של אליקס ספרון "זרעי התנגדות לקק"ל", בו מביא הבמאי עדויות של פליטים ששטחיהם נוכסו על ידי הארגון, על מנת שלא יוכלו לשוב אליהם לעולם. תיעוד של עדויות פליטים וישראלים מופיע בסרטם של אליס רוטשילד האמריקנית ושל שרון מלאלי "קולות משני צדי המתרס", המבקש להביא את הפן האנושי של הטרגדיה. 

הישאם זריק, פלסטיני נוצרי יליד נצרת, מביא בסרטו "בני עילבון" (2007) מקרה מבחן בודד של כפר אחד בגליל העליון - כפר עילבון, אליו פלשו כוחות ישראלים ב-30 באוקטובר 1948. זריק מתאר איך גורשו תושבי הכפר לגבול לבנון, בעוד ש-18 גברים שהסתתרו ביניהם נלכדו על ידי החיילים, ועל פי הבמאי - הוצאו להורג במרכז הכפר. 

הסרט שינעל את הפסטיבל הוא כאמור "כשראיתי אותך" של ג'אסר הירדנית, בכיכובה של רובא בלאל ("עטאש-צמאון", "הבועה", "מיראל"), שמתאר את מציאות הפליטים הפלסטינים בצד השני של הגבול - בירדן. הדרמה התקופתית מתרחשת ב-1967 ומלווה את טארק בן 11 ואת אמו ראידה (בגילומה של בלאל) אשר גורשו מזרחה ומנסים למצוא לעצמם חיים חדשים במחנה הפליטים חאריר - שם הם פוגשים את פליטי 1948 המיואשים, ומנסים להסתגל לעתיד העלוב וחסר הסיכוי שצפוי להם.  

בנוסף לסרטים אלו ואחרים שיוקרנו בפסטיבל, יוצגו כאמור כחמישה סרטים קצרים שהופקו במיוחד לרגל האירוע - בהם סרט של תלמידת תיכון ערביה שיצאה לחקור את עברה המשפחתי ולשאול שאלות על עתידה בישראל. על פי המארגנים, זהו מסע שכל תלמיד תיכון או אזרח ישראלי צריך לעבור בדרך לגיבוש עמדותיו. הם, כאמור, מקווים שפסטיבל 48 מ"מ יתרום לכך.

מגורשים, אבל לאן? מתוך "כשראיתי אותך" / From "When I saw you"

לגרש בכוח. "כשראיתי אותך" / From "When I saw you"

חייבים לדבר. נביל עיוש ומרואיין ישראלי ב"אדמתי" / From My Land of Nabil Ayoush