ההסטוריון הפלסטיני נור מסאלחה כתב שמעת לעת, מאז "ח'רבת חזעה" לס. יזהר ב-1949, נשטפים היהודים גלים של גילויים וחרטות על העוולות שאפשרו את הקמת המדינה. כולנו מכירים את הגלים הללו: מתפרסמים מאמרים, מתנהלים ויכוחים ערים עד אישון לילה, קשרי חברות (בין יהודים) נפגעים, ולבסוף שב הגל הימה בלי להותיר סימן.
כחלק מהגל האחרון, בחר העיתונאי ארי שביט לבקר בלוד. בעקבות ביקורו חלק עם הקורא האמריקאי הנרעש כמה גילויים חלקיים מאד במאמר אפולוגטי קלאסי שחותר למסקנה ברורה –מחובתנו ללמוד ולגלות, אך חלילה לנו מלערער על הנחות היסוד שאיתן יצאנו למסע. אפשר להירגע – עד הגל הבא.
שביט מתקשה לחדור לעומק "הקופסא השחורה של הציונות", כפי שהוא מכנה את לוד. הוא פותח את מאמרו בתיאור כפר הנוער השכן בן שמן ומסיימו שם, במבט על העיר מגבוה. לוחם פלמ"ח איתו נפגשנו, מספר חברי "זוכרות", לפני כמה חודשים נתן לנו עצה דומה. לאחר דיון בפשעים שאפשרו את טיהורה האתני, הוא המליץ לנו להביט בעיר בדרכנו חזרה לתל אביב ולדמיין אותה הומה מיליון פלסטינים. אז, ודאי נודה לו ולחבריו על גירושם.
גם שביט מדבר בכנות. אף הוא חש הכרת תודה עצומה ללוחמים שטבחו בעיר, מן הטעם הפשוט שאף מבקריהם "נהנים מפירות מעשיהם". הנחת היסוד הזו של משחק סכום אפס – או אנחנו או הם –הנחתה את הציונות מראשיתה. אם להאמין לסיפורו של אדריכל הגירוש על זקני לוד, גם הם היו אמונים על תפיסה זו והראיה, הבהלה שתקפה אותם כשאיים לעולל להם מה שתכננו לעולל "לנו".
האם בן שמן ולוד מוציאות בהכרח זו את זו מן הכלל? אם כן, מה הטעם בכל הגילויים הללו, שהרי כמעט כל מעשה היה כשר לשיטתם של גוטמן ושביט. האם יש גילויים שיכולים לערער את הבטחון הזה? האם ההנאה הגדולה שאנו נהנים כאן, זו שמחייבת אותנו לסתום את הפה, שווה כל מחיר?
ברצוני להוסיף לתמונת לוד, שמצייר שביט ממרחק, עובדות שלדעתי מחייבות אותנו – לאחר ש"הכרנו בטרגדיה והבנו את השלכותיה" – גם לעשות משהו בנדון. הראשונה קשורה לנסיבות הגעתו של גוטמן ללוד. "ב-11 ביולי 1948 הוא חיפש את יגאל אלון בקשר לעניין מודיעיני", כותב שביט. גוטמן היה איש המחלקה הערבית של הפלמ"ח, שרבים ממעלליה – כגון הנסיון להרעיל את בארות עזה –נחשבים עדיין לטאבו בהיסטוריוגרפיה הישראלית. אלה שהשתתפו בהם עדיין נוצרים פיהם, בין היתר מתוך רצון להגן עלינו, שאם נדע במה זה באמת היה כרוך אולי נתחרט. אולי נרצה להחזיר את הפליטים, למשל. קבוצת קריאה בעדויות לוחמי פלמ"ח שמקיימת "זוכרות" נתקלה בעדות משנת 1988, שבה מספר גוטמן שהגיע לאזור לוד טרם כיבושה מתוך ציפייה לגל פליטים אותו יוכל לנצל לשתילת מסתערבים לצורך ריגול במדינות ערב. סוכניו פעלו בארצות רבות, ודיווחו על הלכי הרוח בקרב הפליטים ועל תנועות צבא. למרבה אכזבתו, המשימה שלשמה בא היתה בעדיפות משנית, וכפי שמתאר שביט הוטל עליו להיות מושל העיר וללהטט בין ידיו את תפוח האדמה הלוהט ששמו טיהור אתני. הוא מסכם את הפרשה ואומר: "קודם כל לוד הלכה. התחילה ללכת ואני הצטערתי מאד שלא היה באפשרותנו לשלוח אנשים עם האנשים האלה". אבל לא אלמן ישראל –שניים מסוכניו הושתלו בסוף תוך ניצול "הליכת אנשי רמלה אל הגבול".
העובדות הבאות קשורות לנסיבות הטבח במסגד. למאורע מחריד זה מייחד שביט שמונה משפטים במאמרו המוקדש כביכול ללוד, פחות מתיאור נעוריו בגרמניה של זיגפריד להמן, מייסד בן שמן. העובדות שהוא מביא נכונות, אך בקריאה מהירה קל להחמיץ את המלים "מאתיים וחמישים פלסטינים נהרגו", בפרט שהתיאור הוא בלשון סביל. כפי שהתפרסם בראיון שנתן ל"ידיעות הקיבוץ" בפברואר 2013, החייל ירחמיאל כהנוביץ' ירה לתוך המסגד בנשק הנ"ט שלו והתוצאות היו "לא יפות. כולם היו מעוכים על הקירות". לא היתה זו תוצאה של "אי-הבנה שנגרמה בעקבות שרשרת טרגית של אירועים מקריים", אלא מילוי פקודה. לא היה זה אירוע נספח לגירוש, אלא זה שאפשר אותו. קשה להצדיק טבח שכזה, וגם מי שיצדיק את הגירוש יתקשה להעלות בעיני רוחו את כהנוביץ', שבניגוד לגיבוריו היוריים-בוכיים של שביט לא הסתפק בצפייה נוגה בטור המגורשים הארוך, אלא עמד עם מקלעו מעל הוואדי שדרכו ברחו ו"מי שירד מהמסלול קיבל צרור".
כאילו אין די בכך, הלוחם בנימין ("רוסקי") עשת העיד בווידאו שלאחר הטבח צריך היה לעשות נקיון. "מתנדבים" גויסו מקרב המקומיים להוציא את המוני הגופות מהמסגד ולקבור אותן. אחר כך, כדי שלעולם לא נדע, וחלילה לא נמתח ביקורת, ונוכל להמשיך ליהנות מהפירות, גויסו מתנדבים מהגדוד על מנת לחסל את הקברנים, ולוודא שייקברו ביחד עם סודם.
כששומעים עדויות כאלו יש תחושה חזקה שהזמן עמד מלכת. שביט מכיר בכך כשהוא כותב בסוף מאמרו "טורים כמו הטור של לוד אף פעם לא מפסיקים לצעוד". יש רק דרך אחת לעצור את הטור הזה, ולא באש מקלע.יש לאפשר לצועדים האלה ולצאצאיהם לסוב לאחור ולחזור לביתם. רק אז יתחיל ההווה שלנו, של כולנו.
