בתאריך 14/4/2013 הציעה לי ענת ברות, המדריכה שלי בסמינר הקיבוצים, להעביר בכיתה שיעור על הנכבה לקראת יום הנכבה שחל ב-15/5. שמחתי מאד על פנייתה ועניתי לה ללא היסוס שאשמח לעשות שיעור כזה. הרגשתי שאני ממש זקוקה להצעה זו, במיוחד בתקופה הנוכחית. זו נראתה הזדמנות מצוינת להסביר לחברותיי לכיתה את עמדתי ותחושתי לגבי יום העצמאות. 

סיפרתי למשפחה ולחברים שלי וכולם היו בהלם ולא האמינו לי. זאת הייתה הפתעה גדולה עבורם ואני מודה שגם עבורי. לא ציפינו שבמוסד אקדמי בתל אביב ירצו לפתוח את הנושא הטעון הזה, הנכבה. עד כה, אף אחד מהמשפחה שלי לא התמודד עם הסיטואציה המורכבת הזו, להסביר לישראלים על הנכבה. לא היינו בטוחים כיצד הם יבינו שהיום בו הם חוגגים את שמחתם, הוא יום אבל עבורנו. במקום לצאת לחגוג אנחנו יוצאים להפגנות ולתהלוכות!

במהלך ההכנות להרצאה היו לי הרבה התלבטויות. האם השיעור שאעביר ישפיע על הקשר שלי עם שאר הסטודנטיות שכולן יהודיות? כיצד לבנות את ההרצאה? עד איזה גבול למתוח את הנושא? האם מה שאציג ישפיע על עמדותיהן של הסטודנטיות בנושא? עדכנתי את ענת בהתלבטויות והיא כל הזמן דחפה ותמכה בי להמשיך הלאה. 

הנושא הזה טעון ויש בו (לפחות) שני נרטיבים. הנרטיב הרווח בישראל, שמתעלם מהנכבה, ונרטיב שמכיר בה כאסון גדול וחשוב. החלטתי להציג את הנכבה תוך הסתמכות על מקורות ישראליים - יהודיים בלבד, בעיקר ההיסטוריונים החדשים כמו אילן פפה, בני מוריס וכו'. הסתמכתי גם על אתרי אינטרנט, כתבי עת והרבה על האתר של עמותת זוכרות. בחרתי בדרך זו כדי לחזק את האמינות של הצגת הדברים. חשבתי שכך יראו חברותיי היהודיות שהנכבה אינה "רק נרטיב פלסטיני", אלא שיש מחקרים של ישראלים שמכירים בה.

זה הניסיון הראשון שלי להרצות לפני סטודנטים יהודים על הנכבה ולמרות שאני מכירה את כל חברותיי לכיתה כבר שנתיים, הייתי במתח לקראת השיעור. חששתי מהתגובות שלהן, כיצד יקבלו את הנרטיב האחר? היה לי חשוב לשמור על הקשרים הטובים שלי איתן וחששתי שמא השיעור שאעביר יפגע בהן.

בני המשפחה, החברים והמנחה אמרו לי מראש שבגלל הנושא הטעון, הסטודנטיות ינסו להתקיל אותי בשאלות ויעלו טענות קשות במהלך הצגת הדברים. העלו גם את האפשרות שהשיעור הזה יפגע בקשר האישי בינינו. ובכל זאת, קיבלתי מכולם עידוד ועזרה בהכנת ההרצאה.

היה לי חשוב להעביר את הדברים בצורה עניינית, לא פרובוקטיבית, ולכן בניתי את ההרצאה בצורה הבאה:
לפתיחה הקראתי את שירו של מחמוד דרוויש "سجل انا عربي תרשום אני ערבי" בשתי השפות. בתום קריאתי הייתה דממה מוחלטת בכיתה, אף אחת לא פצתה פה. השקט הזה הכניס אותי עוד יותר ללחץ ולחרדה. 

בשלב השני הצגתי מצגת המתארת את המצב בפלסטין בשנת 1947. היתה בה התייחסות לערים, תרבות, כלכלה, שטח, מספר תושבים והשוואה למצב מיד אחרי הקמת המדינה. לא כללתי בהצגת הדברים את הפן הרגשי האישי שלי. זו הייתה הרצאה אקדמית לכל דבר שהסתמכה על מקורות ישראליים. הדממה המשיכה גם אחרי המצגת.

בשלב השלישי קיימנו דיון פתוח. הורגש מאד עד כמה רבה הבורות אצל חלק מהסטודנטים בנושא ההיסטוריה של הנכבה. התפתח ויכוח נוקב וענייני בין הסטודנטים לבין עצמם בעיקר על הבורות הזו. שאלו למה לא ידעו את כל זה? למה לא לימדו אותם את ההיסטוריה הנכונה? כיצד ניתן לתקן את העוול הזה? איך אפשר להעביר אותו בצורה הכי קלה ועניינית לתלמידים בבתי הספר? רובם לא ידעו על ההיסטוריונים החדשים ועל כתיבה מחקרית בעברית על הנכבה. ציינתי בפניהן את האתר של זוכרות כמקור חשוב ורשמתי את כתובתו על הלוח. חלקן שמעו על זוכרות, וחלק ביקשו לשמוע עוד על הארגון. היתה גם התעניינות מיוחדת בספרו של בני מוריס "1948".

בסיום השיעור הרבה מחברותיי ניגשו ובירכו אותי על ההרצאה ועל הידע שהוספתי להם וביקשו ממני מקורות מחקריים נוספים בנושא. קיבלתי גם הרבה מחמאות מהמשפחה שלי. הם  שמחו מאד על הצעד שעשיתי, חשו גאווה על הצלחתי להעביר בצורה טובה לישראלים את הנושא הזה שכה חשוב לנו כפלסטינים. 

אני מאד שמחה שבחרתי ללמוד בסמינר הקיבוצים כי הוא נותן חופש ביטוי לכל הדעות. לשמחתי גם התברכתי במנחה מעודדת, תומכת וצודקת. אני מודה לה על כך כי בלעדיה לא הייתי מתנסה בחוויה הזאת.

אני מודה לזוכרות שפנו אלי כדי לפרסם את הטקסט הזה, כולל את ההתלבטות אם לחתום עליו בשמי המלא אם לאו. למרות החשש המסוים, החלטתי לפרסמו בגלוי כדי לתרום לנושא למידת הנכבה ובכך להוות דוגמא לאחרים לבטא את דעתם בכל נושא, טעון ככל שיהיה. אני בטוחה שזה יתרום לליבון הסכסוך הפלסטיני - ישראלי.