השואה, התקומה והנכבה, יאיר אורון. הוצאת רסלינג, 374 עמ’, 94 שקלים
אחד מן הדפים הקרביים שכתב אבא קובנר, קצין התרבות של חטיבת גבעתי, בעת הקרבות בדרום ב-1948, נחתם במלים "ונשמות שישה מיליון – שלא זכו – קוראות אלינו מן האדמה: תקום הנקמה הגדולה". דפים אחרים מטיפים שוב ושוב לנקמה, לשחיטה ולהרג: "בזבל גופות הפולשים עוד ילבלבו שדותינו", כתב קובנר ב-12 ביולי 1948, ויומיים אחר כך: "כלבי רצח – דינם דם! וככל שתיטיבו לדרוס כלבי דמים כן תעמיקו לאהוב את היפה, את הטוב, את החירות", ושוב "כי בנחל נצעד, בדמם של פולשים (...) דרוסו!"
"הדפים כה אכזריים ומעוררי סלידה", כותב יאיר אורון בספרו “השואה, התקומה והנכבה”, "עד שקשה להאמין שאנשי השומר הצעיר הם שניסחו אותם". והוא מוסיף: "איני יכול להציע הסבר אחר לכך מלבד ההסבר הקשור לשואה ולחשש משואה נוספת ולצורך בנקמה בעקבותיה". נתיבה בן יהודה ניסחה זאת באופן פשוט יותר בספרה “1948”: "כיוונו את הרובים על הערבים, לחצנו על ההדק והרגנו נאצים". אולם, מוסיף אורון כדי לסבך מעט את התמונה, לא היה זה רק דמיון פרוע. סייעה לו הימצאותם של חיילים נאצים ("כמה עשרות") שאכן באו להילחם לצד הפלסטינים.
ספרו החדש של אורון עוסק באחד הצמתים הטעונים והמושתקים ביותר בהיסטוריה הישראלית הקצרה (שכולה אוספי השתקות): הזיקה שבין השואה לנכבה. החל בנוכחות השואה במלחמה עצמה – פליטי החרב מאירופה מול הפליטים החדשים מפלסטין – וכלה באופן שבו השואה והנכבה, יחד ולחוד, מעצבות את תודעת שני הצדדים וחוסמות את שדה הראייה. מבין השיטין עולה תמונה קשה ונוקבת של תפקידו של זכר השואה הן בהתרחשותה של הנכבה והן בהשתקתה לאחר מכן. מהצד האחר מראה אורון כיצד נהפכה הנכבה בתודעה הפלסטינית והערבית למקבילתה של השואה (ולאחת הסיבות המרכזיות להכחשתה), במרחב שהקורבניוּת היא המטבע הקשה שבו סוחרים כל הצדדים.
הספר אינו חושף מסמכים חדשים. הוא מתבסס בעיקרו על ספרות משנית על מלחמת 1948 (של היסטוריונים ישראלים, מאילן פפה ועד יואב גלבר). את סיפור גירושם/הברחתם של 700 אלף הפלסטינים והריסת מאות כפריהם ("יותר מ-400", הוא כותב, אך מביא גם מניינים גדולים בהרבה) הוא מספר בעיקר על פי ספריו של בני מוריס. כוחו של הספר הוא בסינתיזה, ובעיקר בהעזה ובאומץ לגעת בפרק המודחק ביותר של השיח הישראלי: איך וכמה מהר נהפכו הקורבנות למקרבנים. אפשר לשער שהספר החשוב הזה לא ייהפך לרב מכר.
הזכות להיות קורבן
לא תמיד היו הדברים בחזקת טאבו. כמו הכפרים הנטושים, שהיו גלויים לעין־כל לפני שכוסו על ידי יערות הקרן הקיימת, וכמו הגירוש וההברחה שנקראו תחילה בשמם (ראו דיונו של אורון על "ועדת הטרנספר" של מפא"י בעת המלחמה), כך גם הזיקה לשואה היתה בתחילה חלק של השיח המלחמתי. ב"חרבת חזעה" עוד יכול היה ס' יזהר לחשוב במונחים של פליטות מול פליטות. "אנחנו היהודים הגלנו גלות" הוא כותב ב-1949. "הכל הכל למען הפליטים", אומר המספר, ומוסיף: "כמובן פליטים שלנו. אבל אלו שאנו מגלים להיות פליטים – זה עניין אחר לגמרי (...) אירופה. עתה אנו האדונים". ועוד ב-1969 כתב אבות ישורון (ב"רשימה מה ביפו"): "שואתנו בכינו, שואתם לא בכינו? עכשיו מלחמה? כזה דור יפה". ולא רק משוררים. אחרי כיבוש לוד ורמלה אמר אהרן ציזלינג, איש אחדות העבודה, בישיבת הממשלה: "נעשו על ידי יהודים מעשים נאציים" (אבל הרי גם טומי לפיד אמר ב-2004, אחרי עוד הפצצה מוצלחת ברפיח, שתמונה של אשה זקנה החופרת בהריסות מזכירה לו את סבתו. הוא התנצל כמובן. בנו כבר לא ייתפס בכשלי לשון כאלה).
כל השוואה היא בערבון מוגבל, ואורון אכן מסתייג שוב ושוב. לא היה רצח המוני ("אני מבקש לשלול את הטענה שישראל ביצעה ג'נוסייד ב-1948"), לא היתה תוכנית אב ("תוכנית ד" של ההגנה), המספרים אינם גדולים יחסית, ובהשוואה למלחמות אחרות הזוועות מתגמדות. הוא אף שב ומביא את גרסת הטוענים שבעצם לא היתה ברירה. ניסוחיו מדודים ושקולים ("יש להחיל לפיכך את המושג טיהור אתני על מה שקרה ב-1948 באזורים שאותם ביקש צה"ל להשאיר ללא ערבים [דרום הארץ, מישור החוף ופרוזדור ירושלים]"). אבל בה בעת, ואחרי כל ההסתייגויות, הוא מראה שזכר השואה ואירועי 1948 שזורים זה בזה ואי אפשר להבינם זה בלא זה.
הזיקה מתגלה בגיוס לוחמי הגח"ל, שהובאו ממחנות העקורים באירופה הישר אל המלחמה, בלא שאחזו בנשק מימיהם. היא מתגלה גם ביישובה של שארית הפליטה בכפרים הנטושים (כך קורא להם אורון, אף על פי שהוא אינו מערער על כך שהתבצע גירוש המוני). תוכנית יישוב זו אף היתה שיקול מכריע בהחלטת בן גוריון למנוע כל אפשרות של שיבת פליטים, בניגוד ללחץ הבינלאומי ולאופוזיציה הפנימית (של מפ"ם בייחוד, אך אורון מראה שאף הם מיהרו לנצל את השטחים שהתפנו).
הדו"ח של ברנדוט, המתווך מטעם האו"ם, שהתפרסם שלושה ימים לאחר רציחתו על ידי הלח"י, התבסס כולו על מאמץ לפתור את מצוקתם של שני ציבורי הפליטים, היהודים והערבים. גם הדיונים באו"ם על ניסוח האמנה למניעתו של פשע הג'נוסייד, בעקבות השואה, התרחשו, מעשה שטן, בדיוק בשנת 1948, וסוגיות פלסטין נזכרים בה שוב ושוב. אורון עומד גם על קשרים פתלתלים יותר, חלקם של סמיכות מקום וזמן, כגון הקמת “יד ושם” על גבעה הצופה לחורבות דיר יאסין.
אבל עיקר הקישור הוא זה התודעתי. השואה היתה מנגנון ההנעה והלגיטימציה העיקרי של היישוב ב-1948, כלפי פנים וכלפי חוץ. הפלסטינים, מנגד, הלכו והמשיגו את עצמם כקורבנות השניים של השואה. אורון אכן מראה כי השיח של הכחשת השואה התפתח במדינות ערב דווקא לאחר 1948 וכתגובה ישירה לו. זה על כן מאבק על הזכות להיות קורבן. הקורבן היחיד שאין בלתו.
את העובדה שאין מפתח חשוב יותר להבנת האתוס הישראלי משיח הקורבניות יודע כל בוגר של מערכת החינוך הישראלית. לוח השנה כולו אינו אלא רצף של אירועי "עומדים עלינו לכלותנו". בין חנוכה לפורים, לפסח, ליום השואה והזיכרון, אי אפשר להבחין עוד בין פרעה, היטלר, המן, אנטיוכוס, וחג' אמין אל חוסייני (בתי שאלה אותי פעם: מי רצה להרוג את היהודים בחג השבועות?). לא תמימות כאן ולא עיוורון, אלא מנגנון; מערכת שלמה שכל תפקידה הוא שימור מקום הקורבן. בן גוריון קבע שאין מקום בכפרים הנטושים לאחר שיישבנו בהם את פליטינו. ממשיכיו מתעקשים כי אין מקום לעוד קורבנות. לא רק חיילי 48’ נלחמו נגד הנאצים. לכו ללשכות האלופים וראו את תמונת מטוס חיל האוויר הישראלי בשמי אושוויץ. אם לא הספקנו אז – נספיק עתה, בעזה ובלבנון. אלפי חיילים יוצאים במימוננו המלא לאושוויץ, "עדים במדים", ללמוד שם על מה ונגד מה הם נלחמים ("מחזק את תחושת השליחות למדינה ולצבא", בלשון אתר צה"ל).
בהקשרים אלה ניסוחיו של אורון תמימים למדי, מתעלמים מן המבניות והמערכתיות. "אי הכרה בו (באסון הנכבה) על ידי המחולל משמרת את הטראומה ואינה מאפשרת לה להירפא". אבל המחוללים אינם רוצים רפואה. הם מזינים את הטראומה שוב ושוב.
פוסט הדחקה
הדחקה היא המפתח. אין להזכיר, אסור לדעת. “לא יהיה לך קורבן אחר על פניך” הוא הצו המונותיאיסטי החדש. לא רק תלמידינו לא יידעו דבר (ולשם כך יש היסטוריונים וספרי לימוד), גם תלמידיכם (ובשביל זה יש חקיקה ומשטרה). אלא שיש גם כוחות אחרים; יש פרצות ויש המתעקשים לזכור (חבל שאת עמותת "זוכרות" מזכיר אורון רק ביחס לגרסתה למניין הכפרים ההרוסים). והרי הלחץ הגובר במשרד החינוך ובכנסת לאסור כל אזכור של הנכבה מעיד כאלף עדים על ההתעוררות. ובכלל, בעידן אובדן הבושה הנוכחי, כאשר גזענות מפורשת אינה מתכסה עוד באצטלות, גם פעילי תנועת "אם תרצו" מרשים לעצמם לשורר בהפגנות נגד לעצרות הנכבה: "הבאנו נכבה עליכם". האם אנו קרבים לעידן של פוסט הדחקה?
לספר מטרה ברורה וגם, ייאמר לזכותו של אורון, מפורשת. "ממה אנחנו מפחדים?" הוא שואל "מדוע לאחר 65 שנה אנחנו מרגישים צורך להסתיר? לשקר לעצמנו ולשקר לילדינו". אורון, ציוני מחויב ושקול (הוא מקדיש פרק לשלילת הזיהוי של מלחמת 48’ כג'נוסייד; ואת הדיון על מעשי טבח במלחמה הוא פותח במלים "מטרת הפרק שלהלן אינה להוציא את דיבת הארץ רעה"), אינו רוצה לייסד את עולמו הזהותי על שקרים. הוא רוצה לחיות במדינה שמסוגלת לתת דין וחשבון על עברה, להכיר בעוולותיה (כמו ארצות הברית ואוסטרליה ביחס לטבח בילידיהן. או בדומה לדרישתה של ממשלת ישראל מספרד, לא מכבר, לציין רשמית את גירוש יהודיה בלוח השנה). אורון רוצה דיאלוג. אבל הוא פועל נגד רוח הזמן. השקרים המקיפים אותנו רק הולכים ומתגבהים, ואיתם אתוס הקורבנות. אם אין נאצר ואין סדאם חוסיין, הביאו לנו נסראללה. אם אין גבולות אושוויץ הביאו אטום. העיקר שלא ימוש הצורר ממשמרתו. ועכשיו אבוי, הלך לו אחמדינג'אד, ומנין יבוא עזרנו.
לאחר הדיון ביחס הפלסטיני לשואה, ולהתפתחות התודעה שהם "הקורבנות של הקורבנות", חותם אורון: "אשר לי, אני מקבל כאמור את השוני המהותי והבסיסי בין השואה לנכבה. אולם יש לזכור שהשואה בוצעה על ידי הגרמנים ועוזריהם, בעוד שהנכבה בוצעה על ידי הישראלים. לדעתי, ללא הכרה הדדית בטרגדיות של שני העמים תוך קבלת השוני בין המקרים לא יתרחש הפיוס המיוחל בין ישראלים ופלסטינים. יש לדעתי ליצור מסגרות חינוכיות מעמיקות שבהן בני נוער משני העמים ילמדו על השואה והנכבה ויקיימו דיאלוג ביניהם". קשה לחשוב על מסר רחוק יותר מהאווירה הציבורית בישראל היום. האויב בפתח, ומי יקשיב?
