ערב עיון בזוכרות
מרצה טל דור, דוקטורנטית לחינוך בפריס, חברה ופעילה בעמותת זוכרות ובתראבוט. 
12/6/2013, נוכחים 25

עמיה גלילי:
ברוכים הבאים. טל דור חברה טובה ופעילה חשובה, לכן משמח לארחה בזוכרות. המחקר של טל חשוב מההיבט החינוכי של שינוי תודעה פוליטית. המחקר תורם מבחינה תיאורטית וההבניה המקצועית של אנשי חינוך בחברה הישראלית.

טל דור:
באמת מאוד מרגש אותי להיות פה, זוכרות הוא מקום חשוב עבורי. אני שש שנים בצרפת ולאחרונה התחלתי דוקטורט. במחקר הזה ניסיתי להבין מה עבר עלינו בפעילויות שלנו. לעשות "ניימינג" (שיום) של התהליך הוא דבר חשוב. בצרפת זה מאד מסקרן אנשים, אבל אני מקווה שעבורכם הדברים לא ישמעו מובנים מאליהם. המחקר שלי התבסס על תהליכי למידה ושינוי בחוויות של האנשים עצמם. בדקתי מה אנחנו לומדים ואיך המיקומים המגדריים והאתניים משפיעים על תהליכים אלו?

לעיתים יש תחושה שאנחנו, הישראלים, נולדים לתוך הציונות כמשהו טבעי שלא ניתן לשינוי, כמו ההבניה של ההטרוסקסואליות. במחקר אני מצביעה על התהוות של זהות שניתן להשיל אותה מעלינו. כמו משהו גופני שיש להיפטר ממנו, לנקות את הציונות מהעור. לשם כך יש לעשות un-learning. לפנות מקום לידע חדש. הרבה מהמרואיינים במחקר אמרו זאת, שצריך לעשות מקום למשהו חדש. 

אביא דוגמאות מהראיונות. המחקר הוא ביוגראפי, השתתפו בו שבע/ה מרואיינים, ארבע נשים ושלושה גברים. הם התבקשו להסביר את תהליך שינוי התודעה שלהם. היתה לי תחושת בטן שידברו על ציונות אבל לא שאלתי על כך באופן ספציפי. כולם דיברו וולונטארית על ההתמודדות עם הזהות הציונית, המפגש עם הציונות וההבנה שיש לבחור בין להיות ציוני או לא. 

אני רוצה להציג בפניכם חלק מדבריה של אחת המרואיינות: 
"קודם כל הבנתי שאני גזענית, לא רק על ערבים.... טוב צריך להבין איפה גדלתי. הפכתי להיות ביקורתית, ההבנה שאני הגמונית, קודם כל עם נושא מזרחיות, אחר כך ערבים, ואחרי זה נשים פלסטיניות, וציונות. בעבר אהבתי את הציונות, ופתאום הבנתי שיש פה דיכוי, גדלתי עם סטריאוטיפים."

היא דיברה על מפגשים עם נשים פמיניסטיות, לסביות ופלסטיניות, סוגי מפגש רדיקאליים, המפגש הפמיניסטי שמאפשר שיח ביקורתי, שניתן לשאול בו שאלות קשות ויש מקום בטוח להתמודד איתן.

חמשת השלבים של שינוי תודעה שאני מציעה במחקר מושפעים מכתיבתו של פאולו פרירה. הוא מתחיל בשינוי התודעה של המדוכא ועובר לשינוי תודעה של המדכא. לכם זה מוכר ומובן משיח מגדרי ואתני מתוך המאבקים בחברה הישראלית. האני ההגמוני נמצא בחברה הדומיננטית אבל לא כל ישראלי שותף לה, ישנן מורכבויות.

פררה מגדיר את השלב הראשון כמיסטי. בו האדם חושב שהכל בא מלמעלה, שאין מה לעשות, יש לקבל את הדברים כמו שהם.

בשלב השני מגלים שיש עוד אנשים שחושבים כמוני. פרירה מכנה אותו השלב נאיבי.

בשלב השלישי מבינים שיש מערכת דיכויים ויוצאים לפעולה נגדה. בל הוקס, פמיניסטית ותיאורטיקנית שחורה, גורסת שאין הפרדה בין תיאוריה למעשה.

פררה טוען שצריך לסיים שלב אחד כדי לעבור לבא אחריו. לדעתי השלבים מעורבבים, הולכים קדימה ואחורה בדיאלקטיקה מתמשכת.

אני לעומתו מזהה חמישה שלבים של שינוי תודעה. השניים הראשונים פאסיביים, הדברים קורים ליחיד, השלושה האחרים הם בחירה מודעת ופעולה.

בשני השלבים הראשונים יש מפגש עם שקרים ונוצר בלבול קשה. המרואיינים מדברים על סיטואציה שקרתה ושעשתה להם בום, הבנה פתאומית. משהו כגון "פתאום הבנתי שיש משהו לא בסדר" זה יוצר תחושת חוסר צדק ואחריו בלבול וכעס על החברה וההורים שלא סיפרו והראו לי. כאילו הרצפה מתחת לרגליים נפערת.

בשני השלבים האלו מדברים על אני והם - לא האחר - אלא הם, כלומר המשפחה החברה, אבל אני לא חלק מהם. כמו בתהליכים אצל להט"בים, יש הפרדה ביני לבין החלק ההטרוסקסואלי בחברה, או במקרה שלנו - הציונית. 

לדוגמא: אחת המרואיינות מצאה עצמה בקונפרונטציה של אני הגמוני מול ציונות: "כשהגעתי לחיפה בגיל 20 נחשפתי לסיפרים (נרטיבים) שלא הכרתי. עד לרגע זה הייתי פטריוטית, רציתי לחיות בתקופת החלוצים. לפתע הבנתי שיש ערבים שרוצים לחיות בשלום. לא ידעתי את זה! התחושות שהיו הן שעבדו עלי, ממש הרגשתי רע, כל השנים האלו הייתי בנאמנות טוטלית עם המערכת. תחושה ששנים לקח לי להשתחרר ממנה, מאוד כעסתי, הרבה התנתקות מהרבה דברים, לא הצלחתי לסיים את הלימודים וחשתי שלא אוכל להיות חלק מהמערכת. עבדו עלי, רימו אותי, הרבה אנשים עוד ירגישו את זה. כל הסיפור של המלחמה על עזה, אנשים חיים בהכחשה טוטלית, יש הכחשה של התודעה, משהו מגן ולא מוכנים לראות דרכו."

המפגש עם הערבים האינטלקטואלים בחיפה יצר הרבה כעס. זהו מפגש רדיקאלי, שאחריו היא הבינה שהיא לא יכולה יותר לבצע (to perform) את האני ההגמוני שלה. היא הבינה את הבורות שלה לגבי ערבים. אחד הדברים המשמעותיים באפיסטמולוגיה של הארון הוא השליטה באמצעות בורות, לא שליטה באמצעות ידע. כך, חוסר הידע על ערבים ועל הרצון שלהם בשלום עזר לה לשמר את הזהות ההגמונית שלה.

השלב הבא הוא רכישת ידע. בו לוקחים אחריות על תהליך השינוי. לא מחכים מתוך כעס ילדותי, אלא לוקחים צעד הלאה. יש מי שלא מחליטים ללכת הלאה. המרואיינים שלי בחרו ללכת הלאה. השלב הזה יש בו משימה של עשיה וגם רפלקציה עצמית על המיקום שלי. זוהי עמדה בה הידע מורכב, עמדה שואלת היוצרת מחדש ידע, עמדה אקטיבית.

ללמידה שלושה מאפיינים:
1) קריאה של טקסטים חדשים לגמרי, על ההיסטוריה של הארץ או אחרים, "דברים שלא ידעתי". קריאה מחודשת בארכיונים, ספרים מוכרים בראיה חדשה, אותם טקסטים בכלים ניתוח חדשים.
2) למידה מישראלים אחרים שעשו את התהליך. מדברים על אנטי-ציונות בעברית, קהילתיות של ידע, לחלוק ידע, להתלבט.
3) למידה מהאחר, המפגש עם האחר. נשים פלסטיניות, לסביות, מדוכאות יותר מהמרואיינות הפכו לאחר. המפגש עם האחר אפשר את הבנת המיקום הפריבילגי. "ישנו צורך גדול להיפגש עם הקורבן, האחר המדוכא. שם אתה קולט את זה, במפגש אתה מבין." אני מכנה את זה מפגש רדיקלי.

אחת מהן סיפרה "לפני כמה שנים בבלגיה הייתי במסעדה לבנונית בזמן המלחמה, בעלת המקום שאלה מאיפה את, היא אמרה שהיא מאיסדוד (ישוב פלסטיני שישראל הרסה בנכבה). היא הזמינה אותנו להיכנס ולמדתי המון מהאישה הזו, כל החצר היתה מלאה בדברים פלסטיניים. ישבנו שעות היא סיפרה סיפורים, היא נולדה שם והיתה צריכה לנסוע לאירופה. השיח נהיה כולו פוליטי, בשבילי היא דוגמא לאינדיבידואל מדוכא".

פאולו פרירה כותב על ההתנשאות על האחר, ה"לא הומאני". בעמדה מתנשאת מופיעה "נדיבות" שמשתנה לסולידריות, לא בשביל לעזור ולהציל אלא להיות חלק מהמאבק. לטענתו כל עוד המדכא והמדוכא לא יראו אחד את ההומאניות של השני לא נוכל להיות ביחד בסולידריות.

השלב הרביעי בשינוי הוא היציאה מהארון הציוני. היא נעשית בעקבות למידה ותוך רצון להיות בעימות עם החברה מסביב. החשיבות להגיד שאני לא ציונית (או לא הטרו) היא בכך שאנחנו מבהירים שאנחנו לא כמו כולם. היציאה מהארון נחווית כתהליך משחרר וקשה, בעל מחירים כבדים. לא ניתן יותר להתחבא אבל אני משוחררת, זה כואב וקשה אבל יש רצון חזק ללכת הלאה.

בשלב הזה אף אחד מהמרואיינים לא יכול יותר להזדהות עם הציונות. הם עשו בחירה ברורה.

לדוגמא מאחד המרואיינים "יום אחד בן דוד שלי בא לבקר אותי ואמרתי לו אתה יודע שאני בכלל לא ציוני? זה, היה קשה לי ולו לשמוע את זה. אבל לא כמו לחצות את ים סוף, את יודעת, או שאת איתנו או שלא..."כמו יציאה מהארון, הוא איבד הרבה קשרים חברתיים, לא רצו להישאר איתו בקשר. הוא כן רצה להישאר בקשר עם המשפחה והחברים, וזה המחיר שנאלץ לשלם.

השלב החמישי הוא הקבלה. בתיאוריות קוויריות של יציאה מהארון מדובר על לקבל את עצמי ולקבל שאני כאן בחברה הזו. לקבל שלא כולם כמוני ויחד עם זה לרצות להיות חלק מהחברה. ב"רגעי אמת" אלה היחיד מבין שהוא קוויר בחברה הציונית. "אני שובר טאבו, אני לא יכול להיות נורמטיבי בחברה, מקבל את עצמי כקוויר גם מקבל גם את החברה." נשאלת השאלה איך ניתן ליצור שיח מורכב בתוך הפעילויות והאקטיביזם הפוליטי, שגם בהן יש דיכוי?

תהליכי השינוי הנ"ל אינם של אנשים מיוחדים. קרתה להם הזדמנות והם ניצלו אותה.

שאלה: 
המרואיינים היו בארץ? 

טל:
כן.

שאלה: 
משהו לא בהיר לי בניתוח שלך. מה היא נקודת ההתחלה של התהליך שתיארת? מה נקודת הסיום שלו? מה זאת הציונות הזו? ומה זו הקוויריות הזו? זה מקביל להטרו-נורמטיביות וליציאה מהארון? אם ציונות מקבילה להטרו-נורמטיביות אז יש לי בעיה עם הניתוח. כי גם לציונים יש שיח מורכב. הם מכירים בכך שהיו פה פלסטינים, גם הגזעניים ביותר יודו בכך. הם מצדיקים את עצמם לעצמם כי משטרי ההצדקה מאד מתוחכמים, עם הרבה פיתולים ודקויות.

שאלה: 
ע"פ השלבים שתיארת אני לא עברתי את כולם, אני בשלב השני. אצל חברה טובה שלי ראיתי את התהליך הזה קורה. יש לי חברה נוספת שנאבקת בזהות הזו. אני מאוד מעריכה אותן, הן אמיצות בהתנגדותן לחברה, למשפחה. זה דורש המון אומץ ולא לכולם יש אותו.

שאלה: 
יש הרבה היבטים שהולכים לאיבוד בשיח הפוסט-ציוני. זו לא דיכוטומיה. השמאל הציוני היתה עבורי תחנה בדרך, בשביל להגיע לאיפה שאני עכשיו. תמיד ידעתי על הכיבוש, אבל מה שגרם לנתק מהציונות זה הדיכוי את המזרחים, הבנת המיליטריזם הישראלי והקשר שלו למגדר.

שאלה: 
ההקבלה בין השינוי לאנטי-ציונות לבין יציאה מהארון אינה מושלמת. כשנער אומר להוריו "אני הומו", הוא לא אומר שהם לא בסדר בכך שיחסיהם ההטרוסקסואליים הביאוהו לעולם. אבל כשמישהו מכריז על התנגדותו לציונות משתמע מכך שהוריו שותפים לפשעים נגד האנושות. מצד שני ניתן לזהות דמיון בין שני הדברים. גם ביציאה מהארון וגם במעבר לאנטי ציונות קיימת תשוקה, כוח משיכה חזק ומפתה, לעיתים אף חוסר ברירה.שאלה: הציונות כקולוניאליזם יצרה תלות וחרדה ולכן קשה לעזבה. הגעתי למצב שאני לועג לפחד ולחרדה, היהדות החזיקה מעמד אלפי שנים ללא ציונות והיא תחזיק גם אחריה.

שאלה: אני רציתי לדבר על יציאה אחרת מהארון, מול הפלסטיני. לצאת מולם מהארון, להסביר מהי הפוליטיקה שלי, למשל להזדהות כפלסטינית יהודיה. זהו תהליך יציאה מהארון מול המדוכא, האם זה עלה במחקר באיזשהו אופן?

טל: 
מה שמעניין זה שהזהות שלך, שבדיאלוג עם המדוכא, ואיך שאת מגדירה את עצמך משפיע גם על האחר מולך, זה חלק מהדיאלוג הדינמי, מתוך מקום קווירי פמיניסטי רדיקאלי. זה לא מקום סטטי, זה נזיל, ההגמוניה מאפשרת לנו (למשל לעבור במחסום), גם כקווירית פריבילגית. השאלה היא איך מוותרים על חלק מהפריבילגיות כדי להגיע למקום השוויוני. יש הרבה מגבלות, הקשר עם ההגמוניה, הפירוק של הזהות לא מתאפשר באופן מלא.

שאלה: 
אבל האם זה יכול להפוך למנגנון פוליטי? חשיבה פוליטית? שינוי תודעתי שעומד מול מנגנון הגזענות וההכחשה?