אם את בני הדור שלו הגדיר השבוע אלוף בן כ"ילדי בגין" (“הארץ”, 27.5), אנחנו, בני הדור הקודם, היינו ילדי בן גוריון. הערצה ואף, צריך להודות, מידה לא מבוטלת של פולחן אישיות אפפו את גדול המדינאים שלנו. אליהם נלוו, במקרה הפרטי שלי, גם ההטפות של סבי, שנותר בן־גוריוניסט גם בבדידותו המאוחרת של האב־המייסד. סבי הצביע רפ"י ואחר כך "הרשימה הממלכתית – ע"מ", וסיסמתה "כי בלבך אתה יודע שהצדק עמנו" ליוותה את נערותי. פרט לילדי החרותיניקים והקומוניסטים המעטים, הלא לגיטימים, כולנו היו בניו, כולנו אמרנו כן לזקן.

דמותו של דוד בן גוריון לא נסדקה מעולם. גם כשכבר נגלתה הנכבה, גם כשההיסטוריונים החדשים חשפו פשעי מלחמה בתש"ח, גם כשהבנו שלא כל הערבים ברחו בהוראת מנהיגיהם, גם כשלמדנו שלא היינו "מעטים מול רבים", גם כשהריסות הכפרים ביצבצו מתחת לחורשות הקק"ל, גם כשיצאה האמת על פעולות התגמול, גם כשבגרנו ולמדנו והבנו שלא כל מה שסיפרו לנו בילדותנו היה אמת, נותר בן גוריון בתודעה נערץ כשהיה. עם כל ההערכה לגדולתו, הגיעה העת לבחון גם את צדדיו האפלים; הגיעה העת לקריאה מחודשת של בי.ג'י.

ההיסטוריון שי חזקני פירסם לפני כשבועיים במוסף "הארץ" כתבה מטרידה ("המחקר שהיה אמור להוכיח שהערבים ברחו בתש"ח") על גיוס האקדמיה לשירות התעמולה של בן גוריון. ב"ג הזמין "מחקר" במכון אקדמי כביכול, שיוכיח לעולם שלא היו דברים מעולם: כל הערבים ברחו, איש לא גורש.

האדמה בערה מתחת לרגלי המדינאי בעל התודעה ההיסטורית המפותחת, והוא הבין שצריך לשווק שקר תועמלני. ההיסטוריונים עוד לא החליטו עד היום, אם בן גוריון הורה, בפקודה או בקריצה, או לפחות ידע, ומחקרו של חזקני מוכיח שידע גם ידע. רמלה, לוד ועוד לפחות 120 כפרים שתושביהם גורשו בכוח; מעשי טבח וביזה; גירושים המוניים בממדים של טיהור אתני בכמה מחבלי הארץ; אולי גם כמה מעשי אונס; וכמובן, מניעת שיבה לבתיהם של בני הארץ שנמלטו מאימת המלחמה.

לא מעט עדיין חסוי בגנזכים, אבל איש אינו יכול עוד לטעון, שבן גוריון, שידו היתה בכל, לא הורה, לא ידע, או לפחות לא הכשיר.

את מה שקרה ב-48' ובשנים הראשונות שאחריה אין לבחון רק בעיניים הביקורתיות של 2013. ישראל נלחמה אז על קיומה, וגם העולם היה שונה. ברור שכיום היו המעשים הללו זוכים להגדרה נחרצת של פשעי מלחמה, והאחראים להם היו עומדים למשפט, בירושלים או בהאג.

למשל, פעולת התגמול בקיביה, 1953: מסתננים השליכו רימון לבית משפחה ביהוד, ואם ושני ילדיה נהרגו. בו ביום הורה בן גוריון על הפצצת 50 בתים בקיביה. בפקודת "מבצע שושנה" נאמר במפורש: "פיצוץ בתים ופגיעה בתושבים והברחתם מהכפר". בפקודה הבאה כבר נאמר: "הכוונה: תקיפת הכפר, כיבושו הזמני וביצוע הרס ופגיעה מקסימאלית בנפש" (בני מוריס, "מלחמות הגבול של ישראל 1956–1949", ע' 275).

התוצאה: 45 בתים שפוצצו על יושביהם, 69 הרוגים, רובם נשים וילדים. האם אין זה פשע מלחמה? נכון הוא, שאריאל שרון החריף אז את הפקודה, אבל ההחלטה הראשונית להפציץ 50 בתים יצאה מישיבה עם בן גוריון, במקום הנופש שלו לחופי הכינרת. האם לא הגיע הזמן לזכור לו גם את זאת, בצד מעשיו הגדולים?

עמותת "זוכרות" הוציאה לאור באחרונה מפה חדשה, ובה רשימה של 678 היישובים הפלסטיניים שישראל הרסה בנכבה ועד 67'. כמה מתושביהם גורשו וכמה ברחו? הוויכוח לא תם. אבל מעל לכל זאת מרחפת דמותו של בן גוריון, אי אפשר עוד להתכחש לכך.