עינו הבוחנת של הצנזור פיספסה את תיק גל–17028/18 בגנזך המדינה. תיקים הקשורים לאקסודוס הפלסטיני של 48’ נשארים לרוב סגורים בארכיונים הישראליים, למרות שהחיסיון עליהם, על פי החוק הישראלי, פקע מזמן. אפילו אותם תיקים שכבר היו פתוחים ושימשו את מי שכונו “ההיסטוריונים החדשים” אינם זמינים עוד. בשני העשורים האחרונים, אחרי ההד האדיר שחוללו ספרי ההיסטוריונים, סגרו הארכיונים הישראליים חלק ניכר מן התיקים הנפיצים. מסמכים ישראליים שדיווחו על גירושם של פלסטינים בעת המלחמה, על מקרי טבח או אונס שביצעו חיילים ישראלים ועל שאר אירועים שנראו בעיני הממסד מביכים, סווגו מחדש כ”סודי ביותר”. חוקרים שביקשו להתחקות אחרי מראי מקום בספריהם של בני מוריס, אבי שליים או תום שגב הגיעו לא פעם למבוי סתום. בדיוק עקב כך, הגישה לתיק גל–17028/18 - “הבריחה ב–1948” על פי הכותרת שניתנה לו - מפתיעה כל כך. התיק הזה, שהמסמכים בו נכתבו בשנים 60’–64’, מתאר את הניסיון לבסס את הגרסה הישראלית ל”נכבה” הפלסטינית של 48’ ולהעניק לה אצטלה אקדמית. בהובלתו של ראש הממשלה, דוד בן גוריון, התבקשו טובי המזרחנים שהועסקו בשירות המדינה לספק ראיות שהפלסטינים ברחו ב–48’ ולא גורשו.

ספק אם בן גוריון שמע מימיו את המילה “נכבה”, אבל ראש הממשלה הראשון זיהה כבר בסוף שנות ה–50 את חשיבותו של הנראטיב, וידע שכפי שהציונות הצליחה בתוך כמה עשורים לייצר נראטיב חדש עבור העם היהודי, לא ירחק היום שגם לעם האחר ששהה בארץ ישראל/פלשתין טרם הציונות, יקום נראטיב משלו. העם הזה היה כמובן העם הפלסטיני, ובפסגת הנראטיב שלו עומדת הנכבה, האסון שאירע לפלסטינים עם הקמת מדינת ישראל ב–48’, כאשר 700 אלף מבניו הפכו לפליטים. בסוף שנות ה–50 העריך בן גוריון שהשאלה מה קרה ב–48’ תעמוד בחזית המאבק הדיפלומטי של ישראל בעולם, ובעיקר במאבקה מול התנועה הלאומית הפלסטינית: אם גורשו הפלסטינים מאדמתם כפי שטענו כבר ב–48’, הרי שבעיני העולם תהיה דרישתם לשוב לארץ מולדתם צודקת, ואולם אם עזבו מ”בחירה” - כלומר, שוכנעו על ידי מנהיגיהם שעדיף להם לעזוב על מנת לחזור אחרי שינצחו - העריך בן גוריון שהעולם יראה את טענתם כצודקת פחות.

היום מסכימים רוב ההיסטוריונים - ציוניים, פוסט־ציוניים ולא־ציוניים - שלפחות ב–120 מתוך 530 כפרים גורשו התושבים הפלסטינים על ידי כוחות צבא יהודיים, ובמחצית מן הכפרים נמלטו התושבים מפאת הקרבות ולא הורשו לחזור. רק בכפרים בודדים עזבו התושבים כתוצאה מהוראה של מנהיגים או מוכתרים. בן גוריון, ככל הנראה, הכיר את תמונת המצב הזו באופן לא רע. אף שחומר רב בארכיונים הישראליים בנושא הפליטים הפלסטינים עודו חסוי, די בחומר שנחשף בעבר כדי לבסס שבחלק מהמקרים מפקדי צה”ל הורו על גירוש פלסטינים ופיצוץ כפריהם, ואלה עידכנו את בן גוריון וככל הנראה גם קיבלו את אישורו המוקדם, למשל בלוד וברמלה וכן בכמה כפרים בחזית הצפון.

המסמכים הפתוחים לעיון בצד הישראלי אינם מספקים תשובה חד משמעית לשאלה אם היתה תוכנית מסודרת לגירוש פלסטינים, והוויכוח בשאלה זו נמשך במלוא עוזו גם היום. ההיסטוריון בני מוריס למשל, העריך בראיון ל”הארץ” שבן גוריון התווה תוכנית להעברה בכוח ‏(טרנספר‏) של האוכלוסייה הפלסטינית מחוץ לגבולות ישראל, אף שאין בנמצא מסמכים שמוכיחים זאת באופן חד משמעי.

עוד טרם נסתיימה המלחמה ב–48’, ביקשה ההסברה הישראלית להסתיר את המקרים שבהם גורשו פלסטינים מכפריהם. בספרו “זיכרון בספר” מביא מרדכי בר־און מדבריו של אהרן ציזלינג, לימים חבר כנסת מאחדות העבודה ושר החקלאות בממשלת בן גוריון, שכתב ב”על המשמר” בעיצומו של גירוש ערביי לוד ורמלה: “אנחנו לא הברחנו ערבים מארץ ישראל... אחרי שהם נשארו בתחום השלטון שלנו, לא גורש על ידינו אף ערבי אחד”. בעיתונה של מפא”י, “דבר”, הלך העיתונאי א’ אופיר צעד נוסף והסביר: “לחינם זעקנו אחרי הערבים הזורמים אל מעבר לגבולות: הישארו איתנו!” בני התקופה שהיו קשורים במנגנוני השלטון או הצבא, ידעו כי פלסטינים רבים גורשו וששיבתם נחסמה כבר במהלך המלחמה. הם הבינו שזהו סוד שכדאי לשמור היטב.
עם תחילת כהונתו של ג’ון קנדי כנשיא ארצות הברית ב–61’ גברו הקולות בממשל האמריקאי שקראו לישראל לאשר החזרה של חלק מן הפליטים הפלסטינים. ב–49’ עוד הסכימה ישראל לשקול החזרה של כ–100 אלף פליטים בתמורה להסדר שלום כולל עם מדינות ערב, ואולם בראשית שנות ה–60 סירבה אפילו לכך ונקבה במספרים נמוכים בהרבה - 20–30 אלף פליטים לכל היותר.

על רקע הלחץ של קנדי וכינוס עצרת האו”ם שהיתה אמורה לדון בבעיית הפליטים, כינס בן גוריון דיון מיוחד בלשכתו בקריה בהשתתפות כל בכירי מפא”י ובהם שרת החוץ גולדה מאיר, שר החקלאות משה דיין ויו”ר הסוכנות היהודית משה שרת. בן גוריון היה בטוח שבעיית הפליטים היא קודם כל בעיה של הסברה, וכי ביכולתה של ישראל לשכנע את העולם שהפליטים ברחו ולא גורשו: “יש קודם כל לספר עובדות, כיצד ברחו. במידה שהדבר ידוע לי, רוב הבורחים היו לפני הקמת המדינה, מרצונם הטוב, ובניגוד להגנה, בשעה שניצחה אותם, שאמרה שיכולים להישאר. אחרי הקמת המדינה, עד כמה שידוע לי, רק ערביי רמלה ולוד עזבו את מקומם, או לחצו עליהם שיעזבו”. בדבריו אלה תחם בן גוריון את מסגרת הדיון, אף על פי שלפחות חלק מהנוכחים ידעו שהוא אינו מדייק, בלשון המעטה.

דיין, שבמסגרת תפקידו כאלוף פיקוד הדרום אחרי 49’ הורה על גירוש בדואים, לא יכול היה, כמובן, לסתור את דבריו של ראש הממשלה שהערבים עזבו “מרצונם הטוב”. בן גוריון המשיך והסביר מה ישראל צריכה לספר לעולם: “כל העובדות האלה אינן ידועות. יש גם חומר שמשרד החוץ הכין מהתעודות של המוסדות הערביים, של המופתי ג’מאל אל חוסייני ‏(הכוונה ככל הנראה לחאג’ אמין אל־חוסייני ולא לג’מאל שהיה נציג לא רשמי של הפלסטינים באו”ם‏) בעניין הבריחה, שדבר זה בא מרצונם הטוב, כי אמרו להם שעוד מעט כל הארץ תיכבש ותחזרו להיות הבעלי בתים עליה, ולא רק תחזרו לבתיכם”. על רקע מה שבן גוריון הגדיר בישיבת השרים כצורך ב”פעולה רצינית, גם בכתב וגם הסברה בעל פה”, הגיעה פנייתו למכון שילוח ב–61’ כדי שיאסוף עבור הממשלה חומר בנושא “בריחת הערבים מא”י ב–48’”.

נכבה בין השורות
מכון שילוח היה עוף מוזר בישראל של שנות ה–50 וה–60. את הרעיון להקים מכון מחקר, מעין “צ’אטהאם האוס” ישראלי, הגה ראובן שילוח לאחר שעזב את המוסד ועבר למשרד החוץ. זמן קצר אחרי שהשלים את תכנונו של המכון החדש, נפטר שילוח ובשלושים למותו הכריז מנכ”ל משרד ראש הממשלה, טדי קולק, שהמכון ייקרא “מכון שילוח” והסביר: “מטרת המכון תהיה לחקור בעיות אקטואליות ברמה מדעית... כן ייתן המכון מהלכים בעולם הרחב להשקפות ישראל על האזור”. המכון הוקם כשיתוף פעולה בין האוניברסיטה העברית, משרד החוץ, משרד הביטחון והחברה המזרחית הישראלית ‏(שאיגדה את חוקרי המזרח התיכון‏) ועל ניהולו הופקד יצחק אורון, רב סרן בחיל המודיעין.

פרופ’ גיל אייל מאוניברסיטת קולומביה הוכיח במחקרו כי המכון עבד בצמוד לחיל המודיעין של צה”ל, שאף סיפק לו מסמכי מודיעין על בסיס קבוע. המחקרים שחוברו במכון שילוח בשנותיו הראשונות היו לרוב מסווגים ולא הופצו בציבור הרחב. חוקרים שעבדו במכון בשנות ה–50 סיפרו כי פעילותם נעשתה לרוב בחשאי, והם ראו עצמם כעובדי מדינה לכל דבר. למחקר במכון שילוח היה מוניטין של מחקר יסודי, באיכות כמו־אקדמית. ב–65’ עבר המכון לאוניברסיטת תל אביב ובמשך שנים רבות נמשכו קשריו החשאיים עם קהילת המודיעין, עד שלבסוף נותקו בעשורים האחרונים. ב–83’ שינה המכון את שמו ל”מרכז דיין”.

עבור בן גוריון, המכון התאים בדיוק למחקרים מהסוג שביקש לערוך, ולכן פנה אליו ב–61’ וביקש ממנו לאסוף חומר על “בריחת הערבים”. הבקשה של בן גוריון מצוות החוקרים במכון שילוח נראתה מעט משונה. מאז הסתיימה מלחמת העצמאות, העיסוק בסוגיית הפליטים הפלסטינים הוגבל למאבק הדיפלומטי בזירה הבינלאומית, וכמעט שלא נעשה ניסיון לחקור את מה שאירע במלחמה. אבל במכון שילוח היה אדם אחד לפחות שידע משהו על האקסודוס הפלסטיני ב–48’.

רוני גבאי עלה מעיראק ב–50’. אחרי ארבע שנים במעברה השלים תואר ראשון, ונסע לעשות דוקטורט במדעי המדינה בשווייץ. את הדוקטורט שלו על בעיית הפליטים הערבית השלים ב–59’ ואולם כאשר חזר לארץ מצא עצמו בפולמוס עז עם הממסד האקדמי האשכנזי לאחר שהאשים את אחד הפרופסורים המוכרים למדעי המדינה בגזענות. “בזמנו, הרבה כמוני, יוצאי עדות המזרח שהיו שאפתנים, ראו שהדלת כמעט סגורה בפנינו, ולכן הרבה נסעו לקנדה ולאמריקה”, הוא מספר בראיון מביתו שבפרת שבמערב אוסטרליה, שם הוא גר למעלה מ–40 שנה. “אני התגלגלתי לכאן ואני בכלל לא מתחרט על זה”. עוד לפני שעזב את ישראל עבד גבאי כמה שנים במכון שילוח כסגן מנהל, בדיוק כאשר התקבלה בקשתו של בן גוריון.

סביר מאוד להניח שבן גוריון לא ידע על מה כתב גבאי את עבודת הדוקטורט שלו שזכתה לפרסום מועט בישראל. אילו היה יודע ייתכן שהיה מחפש מישהו אחר לכתיבת המחקר, שהיה אמור לשמש את ההסברה הישראלית. עיון בספרו של גבאי שפורסם בעקבות עבודת הדוקטורט שלו בשווייץ מעלה ששלושה עשורים לפני שפירסם בני מוריס את ספרו על בעיית הפליטים הפלסטינית, היה זה גבאי שאישר במחקרו את מה שטענו פליטים פלסטינים כבר מ–48’: “במקרים רבים, למשל במהלך הקרב לפתיחת הדרך לירושלים, הכוחות היהודיים השתלטו על כפרים ערביים, גירשו את תושביהם ופוצצו מקומות שלא היו מעוניינים לכבוש אותם בעצמם, כך שכוחות האויב לא יוכלו לכבוש אותם מחדש ולהשתמש בהם כמעוזים נגדם”. כך כתב גבאי ב–59’, כשהוא מבסס את טענתו על סטטיסטיקות שערכו הבריטים, מסמכי האו”ם, העיתונות הערבית ומספר מסמכים ישראליים שהצליח לשים עליהם את ידו.

למסמכים הרשמיים של צה”ל או לתרשומות מישיבות הממשלה, שאותם חקר בני מוריס בשנות ה–80, לא היתה לגבאי גישה כאשר כתב את עבודת הדוקטורט שלו. הוא השתכנע שלא היתה מדיניות של גירוש, ושפינוי הפלסטינים היה החלטה של מפקדים מקומיים ‏(כמו יגאל אלון ויצחק רבין‏), אבל שהדבר התרחש ב”מקרים רבים”. 54 שנה אחרי, גם גבאי מתקשה להאמין שהצליח לחבר מחקר כל כך מדויק עם כל כך מעט מסמכים ישראליים: “אני מתפלא עד היום הזה איך חוקר שהוא מאוד שיטתי ומאוד אובייקטיבי יכול לקרוא בין השורות בחומר גלוי”.

כאשר התקבלה הבקשה החריגה של בן גוריון במכון שילוח, הגיע יחד איתה גם היתר נדיר לעיין בארכיונים הישראליים שהיו סגורים לציבור הרחב. החוקרים במכון שילוח הורשו לעיין במסמכי שלל שנאספו בחיל המודיעין, וחשוב מכך - בחומר שאסף השב”כ בנושא, שחלקו הועבר משירות הידיעות של ההגנה לאחר 48’. “אמרו לנו - ‘אנחנו לא יודעים מה לעשות עם כל החומר הזה, עם כל הארגז הזה’”, נזכר גבאי. “ואז אני הלכתי למטה השב”כ לשלושה־ארבעה ימים ועברתי על כל החומר ואחר כך כמובן שרפו אותו, לא נתנו לנו את זה”. אבל בערימה אחת של מסמכים אפילו לחוקרים של מכון שילוח לא נתנו לעיין. אלו היו תמלילי ישיבות הממשלה מזמן המלחמה, שם נדונה בין היתר בריחת הפלסטינים ולעתים אף גירושם בידי יחידות צה”ל.

מחקר טהור
בתיק שבגנזך המדינה השתמר מכתב שכתב גבאי כאשר סיים את העבודה על מחקרו. מהמכתב עולה שהמסקנות שלו שונות מאלו שהעלה הדוקטורט שהגיש. במכתב, שמוען למנכ”ל משרד החוץ בתאריך 26 באוגוסט 61’, הסביר גבאי ש”בריחת הערבים - חוץ ממקרים בודדים - באה כתוצאה מההשפעה המצטברת של כמה גורמים בשטח הפוליטי, הצבאי, הכלכלי, החברתי והפסיכולוגי... בפרקים 1–6 הוצגו מסמכים, ציטטות וחומר אחר המוכיחים את ‘תרומתו’ של גורם זה או אחר מגורמי הבריחה ומבליטים את אשמת הערבים. כך למשל ישנן הוכחות המצביעות ברורות על עידוד הבריחה על ידי ארצות ערב, בריחת המנהיגים, ניפוח והמצאת סיפורי זוועה, לחץ מפקדים צבאיים ערבים על פינוי כפרים וכו’. בפרק השביעי והאחרון הובאו מסמכים המוכיחים את מאמצי היהודים לעצור בעד הבריחה”. גבאי מסיים את מכתבו במשפט, “כולי תקווה שחוברת זו תשרת נאמנה את מדיניות החוץ הישראלית”.

במרחק של 52 שנה ממועד כתיבת המחקר, זוכר גבאי את המסקנות באופן שונה. בעת הכנת המחקר עיין בתמלילי האזנות שעשה חיל המודיעין לרדיו המקומי ששידר תעמולה של כל מפקדות צבאות ערב שפעלו בארץ ישראל לאוכלוסייה הפלסטינית. לדבריו, שידורי התעמולה לא תמכו בטענה הישראלית על חלקם של המנהיגים הערבים והפלסטינים בבריחת אנשיהם. “לא היה שם שום זכר לכך שהמנהיגים הערבים המקומיים האיצו בערבים לברוח, כמו שאנחנו טענו בהסברה שלנו, שהם ‘pushed them’. אני לא ראיתי שום דבר כזה”. חשוב לציין שגם בני מוריס שחקר את אותו הנושא 20 שנה אחרי, ציין שלא איתר הוראות של מנהיגים פלסטינים או מנהיגי מדינות ערב שקראו לתושבי הכפרים לעזוב.

בשיחה מאוסטרליה, גבאי מתקשה להסביר את הפער בין מכתבו מ–61’ שקבע שהבריחה היתה “אשמתם” של הערבים לבין גרסתו היום. לדבריו, רק בחיפה קראה המנהיגות המקומית לפלסטינים לעזוב חרף הפצרת המנהיגות היהודית. ואולם היה זה מקרה חריג שלא חזר על עצמו, וגם שם ההפצרות להישאר היו במקביל להפגזת השוק הערבי על ידי ההגנה והרג אזרחים. גבאי מכחיש שהעבודה במכון שילוח הביאה אותו לשנות את דעתו, אותה ביסס כאשר כתב את עבודת הדוקטורט. הוא מתעקש שהוא ושאר צוות החוקרים ‏(יצחק אורון ואריה שמואלביץ’‏) התבקשו רק לאסוף חומר ולסכם אותו: “מה שאנחנו שעשינו במכון שילוח היה pure research, זאת אומרת, מה שמסרנו, מה ששמנו את היד עליו ובדקנו - כתבנו. לא פחדנו. לא ידענו, לא חשבנו על דעת קהל, לא חשבנו על שום דבר כזה”.

פרופ’ אייל שחקר את הקשר בין המזרחנים הישראלים לקהילת המודיעין, מסביר בראיון שלא ניתן לראות את המחקר על הפליטים כאקדמי בשום אופן: “בלי להיכנס למניעים של האנשים שעסקו בזה, לי ברור שהמחקר הזה הוא במסגרת הקטגוריה הכללית של הסברה. הסברה, גם כשעוסקים בה חוקרים אקדמיים ומשתמשים במסמכים לפי שיטות המחקר של היסטוריונים, היא עדיין שונה בתכלית ממחקר אקדמי או מצורות אחרות של מחקר אובייקטיבי פשוט מכיוון שבהסברה מסומנת מראש המטרה של מה שרוצים למצוא בתיקים ולהוכיחו. ולכן, מטבע הדברים, אם יש בתיקים דברים אחרים הם פשוט לא נכנסים למחקר כי זה לא מה שרצו למצוא”.

ניסיון שני
אבל בן גוריון, מסיבה לא ברורה, לא היה מרוצה מהמחקר שחיבר גבאי, ומיד אחרי סיום העבודה על המסמך הורה ליועץ לענייני ערבים במשרדו, אורי לובראני, לחבר מחקר חדש. לובראני הטיל את המשימה על משה מעוז, כיום פרופסור להיסטוריה המתמחה בסוריה ואז סטודנט למזרח תיכון באוניברסיטה העברית ועובד במשרד היועץ. “הלכתי ללמוד מזרחנות במסגרת התפיסה של ‘דע את האויב’, ורק כשהגעתי לעשות דוקטורט באוקספורד, השתנו אצלי הדברים והתחלתי גם לגלות את הצד הערבי”, הוא מסביר בשיחת טלפון.

מעוז קיבל תחת אחריותו מספר חוקרים ותקציב והחל לאסוף עשרות מסמכים בישראל וברחבי העולם. הוא אף ערך ראיונות עם קצינים ישראלים ובריטים, ועם פלסטינים שנשארו בישראל. 150 המסמכים ותמלילי הראיונות קוטלגו בקפידה, והוכנו כתיק ראיות. בראיון הטלפוני איתו, מציין מעוז כי מחקרו היה דומה מאוד למחקרו של בני מוריס וכי הצביע בבירור גם על מקרים של גירוש, במיוחד בלוד ורמלה. “אני לא חושב שהייתי מוטה או מושפע מן הקברניט”, הוא אומר אך מסייג: “אבל יכול להיות שהדגשתי יותר את נושא הבריחה. המינון היה שונה כי הייתי עדיין שרוי בתפיסה הלאומית שחונכנו עליה בבית הספר ובצבא”.

ואולם עיון במסמכים שהשתמרו בתיק בגנזך המדינה מעלה תמונה די ברורה: לפי הרישום שערך מעוז בעצמו, כל המסמכים, בלי יוצא מן הכלל, מוכיחים כביכול, שהערבים ברחו מרצונם בהוראת מנהיגיהם. בדצמבר 61’, לפני שהתחיל במחקר, פנה מעוז במכתב לדוד קמחי, שהיה אז בכיר במוסד ‏(וברבות השנים מנכ”ל משרד החוץ‏) וביקש ממנו עזרה באיסוף מסמכים. מעוז הסביר במכתבו: “כוונתנו להוכיח שהבריחה נגרמה בעידוד המנהיגים הערבים המקומיים, הממשלות הערביות ונסתייעה על ידי הבריטים ולחץ הצבאות הערביים ‏(העיראקי וצבא ההצלה‏) על האוכלוסייה הערבית המקומית”. בדו”ח הסיכום שכתב ללובראני, יועצו של בן גוריון לענייני ערבים, מספטמבר 62’, לאחר שסיים את איסוף המסמכים, הסביר מעוז שעמד במשימה שהוטלה עליו והוכיח את שהתבקש: “הטלת עלי לרכז חומר על בריחת ערביי ארץ ישראל ב–48’ המעיד ומוכיח כי:
“א. מנהיגים ומוסדות ערביים בארץ ומחוצה לה עודדו את ערביי פלשתין לברוח, והנכבדים המקומיים בברחם ראשונה גררו את העם לבריחה.
“ב. הצבאות הערביים הזרים ו’המתנדבים’ סייעו לבריחה הן על ידי פינוי כפרים והן ביחסם הקשה לאוכלוסייה המקומית.
“ג. הצבא הבריטי סייע במספר מקומות לערבים לברוח.
“ד. מוסדות וארגונים יהודיים עשו מאמץ למנוע את הבריחה”.

מיד לאחר ששלח את דו”ח הסיכום, עזב מעוז את לשכת היועץ לענייני ערבים והמשיך ללימודי דוקטורט באוקספורד. סטודנט אחר לתואר שני, אורי שטנדל, הוא שהחליף אותו והמשיך את כתיבת המחקר בנושא האקסודוס הפלסטיני. זמן קצר לאחר שנכנס לתפקיד בראשית 63’ נפגש שטנדל עם בן גוריון שכינה את המחקר “ספר לבן”, בהתייחסו לוועדות החקירה שהקימו הבריטים כדי לבדוק אירועים גדולים שהתרחשו בתחומי שלטונם, וכמובן גם בפלשתין.

"אני זוכר משפט כזה של בן גוריון שאומר ‘את הספר הלבן הזה צריך מפני שאומרים שהערבים גורשו ולא ברחו’”, מספר שטנדל. “עד כמה שאני זוכר, בן גוריון אמר, ‘הם ברחו, אבל צריך שתיכתב האמת. תכתבו את האמת’. ככה אמר”. שטנדל המשיך באיסוף החומר לתקופה קצרה והוא משוכנע שהמחקר שהוא ומעוז כתבו הוא מחקר מדעי שהוכיח שמנהיגי ערב קראו לפלסטינים לעזוב, ואולם לא נמנע מלחשוף גם את המקרים שבהם היה גירוש. כשהסתיים איסוף החומר הגיע שטנדל שוב לפגישה עם בן גוריון שביקש ממנו לסכם עבורו את הממצאים. “אמרתי לו שאי אפשר לדבר על אחידות: לא היתה פעילות ‏(מאורגנת‏) של גירוש מצד אחד, ומצד שני אי אפשר להגיד שבכל חלקי הארץ אנחנו ניסינו למנוע מערבים לברוח. אמרתי לו שאין לי שום ספק למשל שבלוד וברמלה היה גירוש, חד וחלק. אז הוא שאל אותי, אני זוכר כי זה הפתיע אותי, ‘אתה בטוח?’ אז אמרתי, ‘לא הייתי שם, אני לא יכול להגיד לך, אבל על פי כל מה שאנחנו קראנו ואספנו - שם היה גירוש’”.

כאמור, במסמכים שהשתמרו בארכיון אין זכר לקביעה של שטנדל כי הם כללו במחקרם גם מסמכים המעידים על גירוש. שטנדל לא פוסל אפשרות שהם ניסו להצניע את המסמכים האלה, אבל שולל את האפשרות שהעלימו אותם במכוון: “לא היתה הנחיה שהמחקר הזה יהיה מחקר תעמולתי, שהדברים יסוננו כדי שהוא יעזור בהסברה. בפועל, יכול להיות שזה מה שקרה... ברור שאנחנו עבדנו במשרד ראש הממשלה ואנחנו רצינו לעזור למדינת ישראל במאבק שלה, אז טבעי שאנחנו נחפש באמת כדי להוכיח שאנחנו לא גירשנו. בהחלט יכול להיות שזה המניע, אבל אני לא זוכר שבן גוריון אמר, או שלובראני אמר, ‘תשמעו, תעשו ככה וככה’”.

שטנדל נותר משוכנע שבן גוריון באמת לא ידע כיצד נוצרה בעיית הפליטים ב–48’ בגלל שהיה עסוק אז במהלכים האסטרטגיים, ולא התפנה להתעסק בענייני הפליטים. ההוכחה לכך, לדבריו, היא שהוא ביקש מכמה גופים שונים לערוך מחקר בנושא, כדי שתהיה לו תמונה מלאה. “אילו בן גוריון היה מחליט על מדיניות אז היתה מדיניות, ואז גם, בוא נגיד ככה, אני חושב שהמיעוט הערבי בישראל היום היה הרבה יותר מצומצם... לכן אני חושב שבן גוריון לא בדיוק ידע. יכול להיות שבמקרה כזה או אחר הוא אישר גירוש, כשאמרו לו שזה חשוב מבחינה ביטחונית, אבל המסקנה שלי היא שבן גוריון לא אישר מדיניות של גירוש, ואז הוא רצה לדעת מה בדיוק קרה”.

חשוב לציין שרוב ההיסטוריונים שחקרו את הנושא מציגים ראיות לכך שבן גוריון ידע בזמן אמת על מקרים של גירוש פלסטינים ואף אישר זאת. בהיעדר מידע מהימן מן התקופה, קשה היום לקבוע בוודאות אם בן גוריון שיכנע את עצמו שרוב ערביי פלשתין עזבו מרצונם, או שלא האמין בכך אפילו בעצמו, אבל רצה שההיסטוריה תאמין.

באותה ישיבת שרים בנושא הפליטים בסוף 61’, הציע יו”ר הסוכנות, שרת, ספין מודרני: להדליף את החומר שייאסף במחקר לעיתונאים זרים כדי שאלה יפרסמו אותו כתחקירים “אובייקטיביים” מבלי לציין את מקור החומר. “צריך לדאוג להופעת מאמרים בעיתונים הגדולים”, הסביר שרת. “זאת אומרת שצריך לחבר תוכנית לכל בירה ובירה, לקבוע ‘קורבן’, מי האיש, אותו לצייד בכל הידע הדרוש, בכל הטיעון וידאג לזאת, שלקראת העצרת יופיעו מאמרים נרחבים, כי שאלה זו מחדש נעשית אחת השאלות היותר בוערות”. בן גוריון ככל הנראה אימץ את הרעיון ובלשכת היועץ לענייני ערבים במשרד ראש הממשלה עשה שטנדל כמצוותו ופנה אל אביעד ‏(עדי‏) יפה שהיה אז ראש מחלקת ההסברה במשרד החוץ. על פי מכתב ממאי 64’, סיכמו השניים שיעבירו את החומר שנאסף לעיתונאי זר של אחד מכתבי העת הגדולים כדי שזה יפרסם סדרת מאמרים על “הבריחה”. לפי עדותו של שטנדל, התוכנית לא יצאה אל הפועל.

היסטוריה בגוונים ורודים
אף על פי שמחקרם של מעוז ושטנדל על “בריחת הערבים” כנראה אבד לעולם, בתיק שבגנזך המדינה יש ראיות ברורות המראות שהחוקרים שעסקו בנושא בשנות ה–60 לא ציירו תמונה מלאה בכל הקשור לחלקה של ישראל ביצירת בעיית הפליטים. סיפור כתיבתו של המחקר והצורה שבה רואים אותו מחבריו כיום משקפים את האבולוציה ביחס של ישראלים לנכבה הפלסטינית. בשנות ה–60, איש לא העז להודות בפומבי כי ישראל גירשה פלסטינים, ואולם היום, בעידן שאחרי אוסלו ו”ההיסטוריונים החדשים”, האחריות הישראלית שוב אינה טאבו.

לאחר קריאה מחודשת של התיק בגנזך המדינה ובו הסיכומים שהוא עצמו כתב בשנות ה–60, הסביר בשבוע שעבר מעוז בדואר אלקטרוני: “נראה שבצומת הזה בחיי עדיין החזקתי בדעה שבה החזיקו רוב היהודים בישראל, כלומר הדעה של הממסד, לפיה רוב הערבים נמלטו בגלל שמנהיגיהם נמלטו ראשונים ובגלל שמנהיגים ערבים אחרים קראו להם לעזוב. מצד שני, הזכרתי שארגונים יהודיים קראו לערבים להישאר, אבל לא הזכרתי שערבים רבים ברחו בגלל פאניקה - הלחימה, מקרי טבח וכו’ - ושבמקרים מסוימים הם גורשו על ידי הצבא. יכול להיות שהעובדות הללו לא הופיעו בחומרים, או שלא היו ידועות או שלא העריכו אותן נכונה”. כאמור, מעוז מסביר ששינה את עמדותיו הפוליטיות בזמן לימודיו באוקספורד, ולאחר שחזר מלימודי הדוקטורט אמנם המשיך לעבוד עבור הממשל הצבאי בשטחים, אולם, לדבריו, הזדהה יותר עם הפלסטינים מאשר עם הממשלה הישראלית. לבסוף אף הודח מהממשל הצבאי על ידי הרמטכ”ל רפאל איתן לאחר שאמר בראיון לטלוויזיה בראשית שנות ה–80 שישראל צריכה לנהל משא ומתן עם מנהיגים בגדה שהיו קשורים לאש”ף.

רוב ההיסטוריונים ברחבי העולם ובישראל כבר אינם מתווכחים על כך שחיילי צה”ל גירשו פלסטינים רבים מבתיהם במהלך המלחמה ב–48’ ולא הרשו להם לחזור לכפריהם לאחר תום הקרבות. אולם הוויכוח בשאלה אם היתה זו תוכנית מסודרת שאישר בן גוריון, עדיין נמשך. תיק גל–17028/18 מראה שהתשובה לשאלה “מה באמת קרה?” היתה גמישה מאוד לאורך כל 65 שנות קיומה של מדינת ישראל, והיא היתה תלויה לא פעם בזהות השואל ובזהותם של המשיבים. עם זאת, ספק אם גבאי, מעוז, שטנדל ולובראני שיקרו ביודעין. סביר יותר שביקשו לרמות גם את עצמם, ולצייר תמונה טיפה יותר ורודה של שנת 48’, שנה מכוננת ששינתה ללא הכר את ההיסטוריה של העם היהודי מחד גיסא, ושל המזרח התיכון הערבי, מאידך גיסא.

שי חזקני הוא דוקטורנט להיסטוריה במרכז טאוב ללימודי ישראל באוניברסיטת ניו-יורק (NYU)