הגיעה שעתם של פלסטיניות ופלסטינים לחזור לארצם. הגיע הזמן שישראליות וישראלים ממוצא יהודי יסרבו לשמר את תוצאות האלימות המכוננת של 48 שהפכה בה בעת את הפלסטינים ללא-אזרחים וללא-אזרחיות בארצם ואותם לאזרחים ואזרחיות. הגיעה העת שישראלים יהודים יכירו בנכבה לא רק בתור אסון פלסטיני כי אם בתור אסון מכונן בקיומם שלהם, אסון שלא תם ושבכוחם לחדול מלקיימו ולהביאו לידי סיום. 

הגיעה העת שאנחנו, דור שני למקרבנים – צאצאים וצאצאיות של אלו שגירשו את הפלסטינים והפלסטיניות מביתם – נתבע את הזכות הבלתי מעורערת - הזכות לא להיות מקרבנים ומקרבנות – כזכות יסוד שנשללה מאתנו. 

הגיעה העת שנוותר על המונופול על הכוח שהורינו השיגו באלימות ונעדיף את החולשה שבשותפות. הגיעה העת שנצטרף לתשוקתם של הפלסטינים להחיות את פלסטין. לא פלסטין כאיום על חיינו כי אם פלסטין כשם נרדף למקום שבו חייהם של יהודים ופלסטינים במעורבב לא נראה היה כדבר מופרך, חסר עתיד ותקנה. הגיעה העת שנתבע להשיב את פלסטין כעבר, כאפשרות, כמושא כמיהה להווה ולעתיד שלנו. בפלסטין היו חיים – משותפים – והרבה מחלוקות וסכסוכים. אלימות היתה ליושביה מוצא נדיר, ועדיפות ניתנה למשאים ומתנים, הבטחות הדדיות, בריתות והסכמים. 

הגיעה העת שישראלים ממוצא יהודי יגלו את הארץ בה הם חיים, בה חיו הוריהם, את הארץ שהיתה לפני שסולקו ממנה הפלסטינים והשליטה בה הופקעה על ידי יהודים. הגיעה שעתם לגלות את הארץ שרוב רובם של הוריהם לא בחרו בהחרבתה ורובם אף עשו לא מעט, גם אם לא מספיק, כדי למנוע את חיסולה עד אותו הרגע שבו הם נשבו בהונאת "מלחמת הקיום" ובתפיסה שבגירוש הפלסטינים טמונה הישועה. כה חזקה היתה האלימות המכוננת עד שכיום, שיחזור של הרגע לפני שהאלימות הזו הפכה לחוק – עם הקמת המדינה – נדמה לפעמים כמאמץ חסר סיכוי. אפשרות העירבוב קבורה היטב תחת יערות שמכסים לא רק את עברם של הפלסטינים כי אם גם את זה של היהודים. עיון אזרחי מחודש, במשותף, בחומרים גלויים השמורים בארכיונים שהפכו של צד אחד - “הציונים”, הוא תנאי הכרחי בשביל לראות שעבר הוא תמיד משותף ואינו ניתן לחלוקה.

הגיע הזמן לפתוח את העבר כך שניתן יהיה ללמוד ממנו עד כמה מעוות היה הרעיון לחלק את פלסטין ולגרש את מרבית יושביה רק בשם תביעה כוחנית של לאום אחד - או נציגיו - לנכס את הארץ לעצמו בלבד, ועד כמה החלוקה מנעה מן האזרחות מלהיעשות לצורה של שותפות ודנה אותה להיות מכשיר של שליטה ונישול.

הגיע העת שהקהילה הבינלאומית תביע חרטה על שעודדה ונתנה גיבוי לפרוייקט החלוקה ותשמיע את קולה נגד עצם הרעיון שחבל ארץ כלשהו יכול להשתייך ללאום אחד, יהודי או פלסטיני. ועד שהקהילה הבינלאומית תתעורר, הגיעה העת שפלסטינים ויהודים יפעלו במשותף כדי לפרק את המשטר שתובע מהם להיות שייכים לצד אחד ולכל היותר להבין ללבו של צד אחר. הגיעה העת לקיום אזרחי בפלסטין. 

הגיע העת שישראלים יהודים יסרבו לקיים את האלימות המכוננת שדנה אותם לשמור את המדינה לעצמם, ויתבעו לעצמם קיום אחר בפלסטין, קיום שאינו מתכחש לאחריותם לגירוש ומכיר בחובתם – שהינה למעשה מימוש זכותם שלא להיות מקרבנים  – לפעול לביטול הגירוש. השיבה והיעשותם של כל הפלסטינים לאזרחים שווים, היא תנאי הכרחי לקטיעת האלימות המכוננת והחלפתה בתצורת יחסים אחרת בין יהודים לפלסטינים. לשם כך נדרש דמיון, תירגול יומיומי בקיום יחד של תביעות נבדלות, סותרות, כולל תביעות לאומיות. לרוב הפלסטיניות והפלסטינים לא ניתנה אזרחות כשהוקמה המדינה, אולם מישראלים יהודים נשללה אזרחות שווה. על מנת להיעשות לאזרחיות ולאזרחים שווים על הישראלים ממוצא יהודי לקוות שהפלסטינים יסכימו לסלוח להם על מעשיהם ולחלוק עמם את חייהם. 

בשיבת הפלסטיניות והפלסטינים לארצם טמון לא רק העתיד של אלה או אלה כי אם זה של האזור כולו. את ההיסטוריה אי אפשר להשיב אבל אפשר לתקן. שותפותם של יהודים ופלסטינים בנטל התיקון הכרחית. בלעדיה, קללת החלוקה תימשך והתהום תמשיך להיפער. 

הגיעה העת שיהודים ופלסטינים יכירו בכך שאת ההיסטוריה אי אפשר לחלק, ובאמצעות תיקונה הם יבנו מחדש את שותפותם. בסרט ברית אזרחית, פלסטין 47-48 שאותו ביימתי השנה, קיבצתי למעלה ממאה בריתות והסכמים שנחתמו בין ערבים ויהודים מאז הוכרזה תוכנית החלוקה ועד הקמת המדינה. מסמכים אלה נחו בארכיוני המדינה, נגישים וגלויים לציבור. עם זאת, תוצאותיה של האלימות המכוננת דנה במשך שנים את התכנים שנרשמו בהם להיקרא בתור כרוניקה של "שיתוף פעולה" או "בגידה". הסרט מתעד את ההסכמים האלה מתוך מאמץ לחזור לנקודת האפס, לרגע שלפני שהעולם שיהודים וערבים חלקו ביניהם נחצה לשנים באופן חסר תקנה. הסרט מנסה להימנע מקריאה טליאולוגית במסמכים אלה ולדמיין אותם במציאות שבה יחסי הכוח בין עריבם ויהודים טרם התקבעו במבנה דיכוטומי של יחסי אוייבות ושליטה. הסרט מציע לקרוא במסמכים האלה עקבות של מאמצים סבוכים ומורכבים של יהודים וערבים להגן על חייהם מפני האלימות כאמצעי וכמטרה.