את הניסיונות המתגברים של משרד התרבות הישראלי לחיזוק יצירה ציונית במדינה, תוך מתן פרסים יקרי ערך ל"יצירה אמנותית ציונית", ל"יצירה ציונית כתובה", או ל"כרזה ציונית", ניתן לפרש בשתי דרכים. האחת, הפרשנות המקובלת, לפיה ממשלת ישראל והחברה הישראלית נמצאות בתהליך מתמיד של הקצנה ושהספירה התרבותית, בדיוק כמו הפוליטית, מכחישה את הקיום הפלסטיני מכל וכל. הפרשנות השניה היא שמשרד התרבות חש כי יצירות תרבות רבות מדי בחברה הישראלית מתחילות לקרוא תיגר על הנראטיב הישראלי הרשמי, וכי הנכבה הפלסטינית, הגירוש ההמוני, מניעת שיבת הפליטים, והכיבוש הצבאי המתמשך מאז 1967, הופכים לנושא מרכזי ביצירות תרבות עבריות. כך, לדוגמא, ההחלטה של פסטיבל שדרות בשנת 2011 לפתוח את האירוע עם סרטו של שלומי אלקבץ "עדות" בו שחקנים ישראלים מפורסמים מספרים עדויות של פלסטינים החיים תחת הכיבוש, עצרת הזיכרון לנכבה – כולל דקת הדומיה – שהתקיימה במאי האחרון באוניברסיטת תל אביב, או ההחלטה של תיאטרון הקאמרי בחיפה משנת 2011 להעלות את "השיבה לחיפה" של ע'סאן כנפאני. קולות אלו, למרות היותם מיעוט בחברה הישראלית ובשיח בישראל, מהווים איום על הממשלה ועל הסיפור הציוני, ולכן היא מנסה להשתיק אותם ולהגביר לפול ווליום את הקולות הציוניים ה"כשרים".
שני הספרים העבריים המוצגים במאמר זה, שפורסמו על ידי בתי הוצאה לאור מרכזיים ומפורסמים בישראל (הוצאת הקיבוץ המאוחד והוצאת עם עובד) משתייכים גם הם לקבוצה שמפחידה כל כך את שרת התרבות הישראלית. הם נכתבו במהלך השנתיים האחרונות, על ידי סופרים בשנות ה-30 לחייהם, ולמרות שהם שונים זה מזה – בז'אנר, בהתנסויות שלהם, בעומק ניתוח הסכסוך הישראלי-פלסטיני – עדיין חשוב לקרוא אותם זה לצד זה. גם על מנת ללמוד על ישראל, החברה בישראל ומגבלות השיח שלה. גם כדי להתייאש מהיותם מיעוט ומהיותו של הרוב בישראלי דומם. אבל גם כדי לקבל ניצוץ של תקווה מאותם קולות מעטים המאירים את פני השמיים.
ספרו של תומר גרדי, "אבן, נייר", שיצא לאור במהלך השנה האחרונה, הוא אחת מהפנינים הספרותיות הנדירות שנוצרו בישראל. לא מדובר בסתם עוד ספר ישראלי ביקורתי, זה בטוח, אלא בניסיון אמיץ, כמעט חד פעמי, לייצר אמירה עברית כנה ומקורית על ההיסטוריה המושתקת של ישראל ועל המנגנונים שמאפשרים זאת. גרדי, יליד קיבוץ דן שבגליל, חושף תחילה בפני קוראיו את הרגע שבו החל את המסע האישי לעבר גילוי ההיסטוריה של המקום. זה היה ערב שגרתי בקיבוץ. סתם עוד ערב. הוא ישב עם חבר, מבסוט מהחיים, עישן סיגריה ושתה בירה גולדסטאר, ודיבר איתו על הבנות המתנדבות שהגיעו לקיבוץ מאירופה. פתאום חברו אמר לו, כמעט בצחוק, שאת המוזיאון של הקיבוץ, שכולם קראו לו "בית אוסישקין", בנו מאבני הבתים של הכפר הערבי הסמוך שנחרב ב-1948. החבר התייחס אל זה בביטול, כמשהו שהיה ועבר, אבל בגרדי משהו השתנה באותו הרגע. הוא יצא למסע לעבר סיפור "קטן" אחד בפלסטין ההיסטורית: ליסודות של בית אוסישקין, לחורבות הכפר הונין, למעשי הפיצוץ והאונס שהתרחשו במקום, לפליטי הכפר, לקרביים של התנועה הציונית, ולזיכרון הסובייקטיבי שלה. "כאילו בלעתי סוס חי ובועט והוא דוהר בתוכי ואני על גבו לשאול, לברר, לדברר, לחטט, להפוך את שאין לו הופכין, גם לבגוד, לבסוף, אל תוך ארכיונים, חלקם מוּכּרים וגדולים, חלקם כאלה שכמעט איש לא הופך בדפיהם, איש לא פותח את תיקי הפנדורה עשויים קרטון חום, סוס שדוהר בתוכי ואני על גבו...".
החקירה האישית של גרדי עוברת דרך ארכיונים בישראל תוך שהוא מדגיש את הדרך שבה מוסדות אלו שולטים בידע ומייצרים היסטוריה. לא כל האירועים, הרי, מוצאים את דרכם לארכיון, לא כל הפרטים מוזכרים במסמכים שכן מגיעים לשם, ולא כל חוקר יקבל לידו את כל הנתונים הקיימים. הפרד ומשול. השאלות של גרדי לא נותנות לו מנוח. מיהם תושבי הכפר הונין? היכן הם היום? מי העביר את האבנים מהכפר לקיבוץ דן בשנת 1948? מי החליט שבית אוסישקין ישמש כ"מוזיאון להיסטוריה וטבע", וכיצד מצאו עצמם תושבי הכפר הונין, ועשרות הכפרים הפלסטינים האחרים שהיו באיזור, מחוץ ל"היסטוריה" הזו?
בחיפושיו אחר היסטורית האיזור בו גדל מוצא גרדי מסמך מספטמבר 1948, בסיווג סודי, שמצא בארכיון המדינה. הכותרת היא "פקודת מבצע מס' 2" וחתום עליו מפקד גדוד 23 בחטיבת כרמל. בסעיף 3 מתוארת מטרת הפעולה: "לפרוץ לכפר הונין, להרוג מספר גברים. לשבות שבויים. לפוצץ כמה מבתי הכפר ולשרוף את הניתן לשרוף". פעולת השריפה הזו, הפיצוץ, הניסיון להעלים, להשמיד ראיות, שומטת את הקרקע מתחת לרגליו של גרדי. הוא מתחיל לראות את החסר סביבו. הוא מנסה לכתוב את המחוק. כך הוא מגלה שהכביש עליו נוסעת המשפחה למסעדה במטולה, נסלל גם הוא מאבני הבתים של הכפר הונין. הוא שואל מי עוד בקיבוץ שלו יודע על ההיסטוריה של הכפר ומגלה שההיסטוריה הזו אינה קיימת כלל בקרב הדור הצעיר. הושכחה ונשכחה לחלוטין. והוא רוצה ללמוד עוד על מה שכבר לא כאן. על 400 האיש שנותרו בהונין אחרי המבצע הראשון של צה"ל ושגורשו ללבנון בהוראת הצבא. הוא מבקש להחזיר לאנשים שהועלמו את כבודם. אולי גם את ביתם. ובמסעו הוא צולל אל המים העכורים של פרקטיקת ההשכחה הישראלית. מתחקה אחר מעשה אונס בארבע נשים מהכפר הונין שבוצע ע"י חיילי צה"ל, שגם רצחו אותן ביריות אחרי ביצוע המעשים. הוא מוצא את מסמכי בית המשפט הצבאי, מגלה את זיכוי האנסים. נמחק הפשע, נמחק גם הקלון. נמחקו הנשים ונמחק הכפר. לאחר מכן הוא מגלה שעקבות המקרה נמחקו גם פרטים ממסמכי הארכיון. והוא מעז להתייצב אל מול הארכיונאי ולבקש את מה שאסור לשאול: "למה מחקו את המסמך הזה?". הוא נענה שמדובר במניעים של צנעת הפרט, בזכות של האדם לפרטיות, אבל גרדי ממאן לקבל זאת. תחת זאת הוא מבקש לשמור על זכויותיהם של הקורבנות. להפסיק את העוול ההיסטורי. לקרוא לאונס אונס ולטיהור אתני טיהור אתני. למצוא את מסמכי המשפט משנת 1950 בהם מודים החיילים באונס. לציין את שמותיהם. להדפיס את מסמכי הארכיון. להחזיר את המחוק.
ועם זאת, כתיבתו של גרדי איננה היסטורית. הוא כותב בצורה אישית, חופשית, פשוטה, חווייתית. הוא לא מציית ל"כללי הכתיבה", לא אלו של ההיסטוריה, גם לא של הרומן. בין הפרקים השונים הוא משבץ קטעים אגדתיים שכתב, סיפורים שאינם קשורים כביכול למסע האישי שלו, אבל שבכולם בולטת המחיקה וההכחשה של רוב שבע, בטוח, מנצח, ושל הקרב העיקש שמנהל הפרט אל מול הסדר הקיים והלא-צודק. גרדי לא מציית. בטח לא לאיך שישראל הרשמית רוצה שיחשוב. במקום זאת הוא בוחר לראות את בני האדם שמעבר למסמכים. הוא מוצא באינטרנט אתר של מועדון נוער של פליטי הונין החיים היום בברלין ומסתכל על תמונותיהם של שחקני נבחרת הכדורגל. "השוער של הונין שוכב על הצד, הוא מחייך ומחזיק בידו את כפפות השוער. יש לו עיניים טובות ומצח גבוה", כותב גרדי. הוא רוצה ליצור קשר עם אנשי הונין, לשתף אותם בממצאיו, אבל לא מצליח. במקום זאת הוא בוחר לדמיין את המפגש איתם. אולי כך יצליח לכתוב שוב את מה שנמחק?
גם הספר השני שמובא במאמר זה מעמיד במרכזו דיאלוג מדומיין בין ישראלי לבין פלסטיני. הוא מתחיל במפגש שאכן התקיים, למשך שניות בודדות, בין חייל ישראלי בשטחים הכבושים לבין ילדה פלסטינית, אשר גרם לגיבור הספר לכתוב את הספר ולהקדיש אותו לילדה הפלסטינית שאת שמה לא הכיר ושאותה כנראה לא יפגוש לעולם. ספרו של נועם חיות, "גנבת השואה שלי", הוא נדבך חשוב נוסף בכתיבה העברית הביקורתית אודות מעשיה ופשעיה של ישראל. הספר הוא למעשה אוטוביוגרפיה של צעיר ישראלי ממעמד כלכלי בינוני-גבוה, אשכנזי, קצין ביחידה מובחרת, "מלח הארץ" של החברה הישראלית. בסיפור חייו מספר בעצם הצעיר את תמצית סיפורה של מדינת ישראל, ובכתיבתו הכנה והקולחת הוא מאפשר מבט מבפנים על התהוות הנראטיב הציוני בישראל: השילוב בין שואה לצבא, בין בתי הספר לתנועות הנוער לשירות בשטחים הכבושים, בין קורבנות לשימוש בכוח, בין זיכרון קולקטיבי לבין אמת, בין המרחק העצום שבין "הצבא הכי מוסרי בעולם" לבין המציאות שבשטח.
נועם חיות נולד בכפר יחזקאל שבעמק יזרעאל, והוא זוכר היטב את ילדותו ואת ההשפעה הגדולה שהיתה לטקסים, לרבות טקסי יום השואה ויום הזיכרון על עיצוב זהותו. גם את ההקשר הלאומי והלאומני של חגים יהודיים בישראל הוא מבין היטב. בתור ילד בן 6, בחג פורים, הוא התחפש לחייל ישראלי, ואת תמונתו כילד – במדים, עם נעליים צבאיות ורובה מפלסטיק – הוא בחר לשים על כריכת הספר. תיאור ילדותו והתבגרותו, סיפור הצלחה אמיתי בעיני הממסד הישראלי, הוא מרתק. חיות הוא בחור מוצלח. הוא חכם, הולך לו עם בנות, הוא אוהב את המדינה ומאמין בה בלי תנאי. הוא גם מוכשר מאוד, בעל חוש מוסיקלי, ולומד לנגן על חצוצרה מגיל צעיר. הוא מנגן בטקסים במושב שלו, ובתנועת הנוער שלו, בכל פעם שצריכים להניף את הדגל או להוריד אותו לחצי התורן. בבית הספר התיכון הוא מצטרף לטיול הישראלי ה"מסורתי" לפולין, ומבקר במחנה ההשמדה אושוויץ. הוא מבין היטב מה קרה שם, וכותב בספרו איך "בפולין הייתי גאה ומאושר". הוא נזכר איך השואה, שהעציבה אותו כל כך בילדותו, הפכה בהיותו נער ישראלי מתבגר המנגן בחצוצרה בביקור למחנות ההשמדה, כסמל להתרגשות ולכוח. "הרגשות שלי כלפי השואה התחלפו לגמרי. כעת, בפולין, נער בתיכון, התחלתי להרגיש דווקא שייכות, אהבה עצמית, עוצמה וגאווה. רצון לתרום ולהיות חזק, חזק כל כך, שאף אחד לא יוכל לעולם להעלות בדעתו לפגוע בי".
בגיל 18 הוא מתגייס לצבא, הופך לקצין, ומשרת את רוב ימיו בשטחים הכבושים. הוא מאמץ את הטרמינולוגיה ותפיסת העולם הצבאית הישראלית, ורואה בחיילים קורבנות ובפלסטינים החיים בגדה המערבית את התוקפן. הוא הופך לקצין נערץ התופס את עצמו כמוסרי ביחסו לאוכלוסיה הפלסטינית. הוא מסביר טוב כל כך את עצמו ואת צה"ל שהוא נשלח בסוף שירותו למיאמי מטעם דובר צה"ל והבונדס. חיות מרגיש סוף סוף את מה שרצה לחוות כל חייו: הוא מתקבל כגיבור.
אבל מתחת לפני השטח, מתחת להתמכרות הגדולה לתחושת הקדושה והגבורה, הקישור בין גיבורי התנ"ך לחיילי הצבא הישראלי, חיות מקבל את המכה הגדולה ביותר שקיבל מחייו. זה לא אגרוף, וגם לא יריה וגם לא בעיטה. אלא רק מבט מילדה פלסטינית. הוא נזכר איך באחד המבצעים באיזור רמאללה, אחרי ביצוע משימה, הוא עמד להיכנס בחזרה לרכב הצבאי המשוריין. הוא ראה בצד הרחוב כמה ילדים משחקים, והוא – הקצין הישראלי המוסרי וטוב הלב, שלא פוגע בחפים מפשע, ושמאמין בשלום – מסתכל עליהם ומחייך, "בחיוך המקסים שקיבלתי מאמי. חיוך אחראי ורגיש." הוא רוצה שיאהבו אותו, שיבינו אותו, שיראו שהחיילים הישראלים לא רק יורים ועומדים במחסומים, אלא שהם גם גם בני אדם. אבל החיוך שלו לא גורר אחריו חיוך. בטח לא חיבוק. הילדה הפלסטינית הסתכלה עליו בבעתה. הוא נחרד. הבין שהיא מפחדת ממנו פחד מוות. "הילדה לא החזירה לי חיוך כמו שהורגלתי מאז שסיגלתי לי את החיוך ההוא של המדריך מהתנועה. לא, היא קפאה במקומה, החווירה מאוד ונראתה אחוזת אימה. היא לא צרחה ולא רצה, רק עמדה לפני בפרצוף מבועת ונעצה בי את עיניה השחורות".
חיות מגדיר את הרגע ההוא בחייו כשניה שבה "נגנבה" השואה שלו. הוא קורא לילדה הפלסטינית בזכרונותיו "גנבת השואה שלי", וחש שכשהפנתה אליו לבסוף את גבה וברחה ממנו "היה ברשותה הנכס הרגשי והרוחני היקר ביותר שהורישו לי אבות אבותי: השואה שלי". הוא מבין שאם עד אז חייו היו מחולקים לטוב מוחלט (הוא, כמייצג העם היהודי) ולרע מוחלט (גרמניה הנאצית), אזי "הילדה הזאת לקחה ממני את האמונה כי יש בעולם רוע מוחלט ואת האמונה שאני נוקם בו ונלחם נגדו. כי בשביל הילדה הזאת אני הוא הרוע המוחלט".
לאחר טיול בהודו וחזרתו לארץ, חיות כבר איננו אותו האדם שעזב אותה. את מעטה הצביעות והשקרים, חצאי האמיתות שסיפר לעצמו, וראיית העולם הוירטואלית שהצליח לבנות, חדר המבט ההוא של הילדה ברמאללה. פתאום צפים בו זכרונות מן השירות הצבאי שלו, שעד אז הדחיק, לא זכר, התעלם. איך השתלטו על בית פלסטיני בטול כרם וגירשו את המשפחה משם. איך השפילו צעיר פלסטיני. איך היכו אחר. איך בחרו סתם מישהו ופגעו בו "בשביל שלא לצאת פראיירים". סיפור הטרנספורמציה הזה של חיות הוא מרתק לא רק בגלל הגילוי המאוחר שלו אלא בעיקר בגלל התיאור המדהים של החברה הישראלית מבפנים. כיצד נוצרת אלימות רבה כל כך שנתפסת רק "כתגובה" לאלימות אחרת. כיצד מעשים בלתי מוסריים בעליל עולים בקנה אחד עם אמונה לוהטת בהיותו של צה"ל הצבא המוסרי בעולם? כיצד אפשר לכבוש בצורה הישירה ביותר בלי להתייחס אל עצמך ככובש? כיצד הפלסטינים ומאבקם לחופש הופכים לטרור וטרוריסטים בעיני ישראל?
המסע הזה של חיות, ההסתכלות המחודשת שלו על עצמו ועל החברה בישראל, מלאה בתובנות. עולם חדש, שהיה שם כל הזמן נגלה פתאום לעיניו. הוא מתחיל לראיין חיילים אחרים ולפרסם עדויות שלהם על התעללות ופגיעה בפלסטינים בשטחי הכיבוש. הוא מבקר בשטחי הכיבוש כאזרח ונכנס לתור של הפלסטינים במחסום קלנדיה, לראשונה מסתכל על החייל העומד במחסום ככובש ועל הפלסטינים כנכבש. בטיוליו בארץ הוא מתחיל פתאום לשאול את עצמו שאלות שעד כה ספק אם היו בכלל בתת המודע שלו. "תהיתי איך אני מכיר טוב כל כך את ההיסטוריה של המקום הזה, לרבות את התקופה התנכ"ית והרומאית, מלבד את השלבים האחרון שלו. איך איך זה שהתהלכתי כל כך הרבה בשבילי הארץ בלי להתוודע לשכבה הארכיאולוגית הכי בולטת, המונחת לנו לפני העיניים?". הוא מתחיל לשאול שאלות על מערכת החינוך הישראלית, גם על ביתו שלו: "כיצד אנחנו לומדים על ההיסטוריה של עמק יזרעאל בבית ספר, על מה שקרה בו לפני 2,00 שנה, אבל לא על מה שקרה בו רק אתמול". וגם שלטי ההסבר בשמורות הטבע מקבלים פתאום משמעות חדשה. "אני קורא שוב שלטים שמתארים את קרבות מלחמת 1948 ורואה איף גנבת השואה שלי נתנה להם משמעות חדשה. היא הוסיפה להם פנים, אמיתות ועובדות."
בכך מתכתב חיות עם תומר גרדי, ועם הניסיון של צעירים ישראלים אמיצים, מעטים היום אך שקולם מתגבר, לבחון מחדש את מה שמשרד התרבות ומשרד החינוך הישראלי מתעקשים ללמד. עם זאת, שני הסופרים הללו שונים זה מזה. בעוד חיות מדגיש את השינוי שהתחולל בו במהלך השירות הצבאי, ומתרכז בעיקר בכיבוש הצבאי משנת 1967, גרדי כותב בראש ובראשונה כאזרח אותו פחות מטרידים הכיבושים המשניים של ישראל אלא רעידת האדמה שיצרה הקמתה בשנת 1948. שניהם גם פנו לפעילות אקטיביסטית, וגם כאן השינוי הוא ברור: בעוד גרדי הפך לדמות מובילה בארגון "זוכרות", ששם לו למטרה להעמיק את מודעות הציבור היהודי בישראל לנכבה הפלסטינית, חיות החל מתנדב בארגון "שוברים שתיקה", האוסף עדויות חיילים ששירתו בשטחים הכבושים החל מאינתיפאדת אל-אקצה. בעוד השיח של זוכרות הוא אזרחי, שביסודו עבודה משותפת ישראלית ופלסטינית, "שוברים שתיקה" מנסים להשפיע על אזרחי ישראל דרך הבטן הרכה שלהם: הצבא. גרדי גם רוצה מאוד לפגוש את אנשי הכפר הונין, לנסות ולקדם צדק היסטורי, אבל חיות מפחד מלהביט שוב בעיניה של הילדה הפלסטינית מרמאללה. לא בטוח שגרדי וחיות מסכימים עם תפיסת העולם והבנת הסכסוך זה של זה, אבל לפחות מנקודת המבט הממסדית הישראלית הם מהווים שני צדדים של אותו מטבע האיום הקיומי על יסודותיה של מדינת ישראל כפי שאנו מכירים אותה עכשיו.
בכך אולי סוד כוחם. כי למרות השוני בכתיבה שלהם, מעודדים גם גרדי וגם חיות מחשבה מקורית בקרב צעירי ואזרחי ישראל. ישראל הרשמית אמנם הולכת ומקצינה מבחינה פוליטית, אבל מהחברה האזרחית מגיעים גם קולות אחרים שמדברים היום יותר מבעבר על הנכבה הפלסטינית והכיבוש הישראלי המתמשך. לא בטוח עד כמה יכולים לגדול קולות ביקורתיים אלו, והאם יחד עם הפלסטינים בישראל הם יוכלו ליצור אי- פעם גוש משמעותי של יהודים וערבים המבקשים לחיות במדינה שיוויונית, שלא כובשת עם אחר, ושמוכנה לקחת אחריות על עוולות העבר. עד אז ימשיכו גרדי וחיות וחבריהם לפעול מתוך ישראל, בדרכים שונות. הם ימשיכו לעשות זאת, כנראה, במנותק מהאינטליגנציה הערבית ומהמזרח התיכון, שלא יתרגמו את ספריהם בעיקר בשל החשש מ"נורמליזציה" עם ישראל. אולי בעתיד נבין שדווקא שיתוף עם אותם גורמים ביקורתיים בישראל תביא לפעולה אמיתית ועקרונית לשינוי המצב. אבל אולי אז יהיה זה כבר מאוחר מדי? מי יקרא אותנו ואת מה שנכתוב עכשיו, אחרי שיימחק שוב?
