טקסט זה פורסם לראשונה באנגלית.

חבל שלא ביקשתי את האימייל שלך!  היו הרבה אנשים מסביב בהפגנה, צועקים ושרים.  ממש רציתי לדבר עם מישהו אבל לא שמתי לב כמה טוב הקשבת, איך היתה לך סבלנות לדבר איתי ולקרוא את העלון שחילקתי. היה לך זקן אדום וחבשת כיפה, ולבשת חולצה כחולה שהיה כתוב עליה "Israeli Peace". אני לבשתי את החולצה השחורה של "סטודנטים למען צדק בפלסטין."

קראת את העלון ושאלת, "כתוב שב-1967 ישראל כבשה עוד שטחים מאוכלסים בפלסטינים. מה זה אומר 'עוד'?  אתה חושב שישראל של 48' גם נכבשה?"

אני קולט מה אתה באמת שואל: האם "אנחנו" מכירים בזכות הקיום "שלכם", או, אתה יודע, רוצים לזרוק אתכם לים?

אחי, אני ישראלי יהודי, בדיוק כמוך!  אני ממש לא רוצה לזרוק ישראלים לים.  אני שחיין גרוע, ויש לי  אסתמה, ולמרות שהים בתל אביב יותר חם מפה, עדיף לי להסתכל על הגלים, אולי לטבול את אצבעות הרגליים מדי פעם.  חוץ מזה, הים גם נהיה ממש מזוהם –לזרוק אליו אנשים זה מסוכן!

אבל בגלל שאני ישראלי, אני יודע מאיפה אתה בא.  השאלה הזאת היא אחת מהנוסחאות הרגילות שלנו, נכון? אלה שאנחנו משתמשים בהן  כשאנשים מספרים לנו שהם גורשו ב-1948, כשאנחנו מתחילים ממש לפחד. אתה מכיר את כולן בעל פה, נכון?  "ככה זה במלחמות;" "הם היו עושים אותו דבר אם הם היו מנצחים;" "אם הם לא היו דוחים את תוכנית החלוקה זה לא היה קורה;" "מדינות ערב היו צריכות לעשות יותר בשבילם;" וכו' וכו'.

ניסיתי לא להשתמש בנוסחאות האלה, אלא פשוט להקשיב לפלסטינים שמספרים לי מאיפה  הם במקור – מה המקום שאליו הם לא יכולים לשוב.  ניסיתי להסתכל להם ישר לעיניים כשהם דיברו, בלי להגיב.  אני נהיה כל כך עצבני שאני מרגיש חולה בבטן.  אני מתכווץ.  אני מרגיש שאני עומד להתפוצץ.

כי כשאני מסתכל להם ישר בעיניים, זה מפסיק להיות "אנחנו" ו"הם."  לרגע אחד, אני חושב "מה אם אני הייתי 'הם'?"  יצחק רבין סילק אותם מלוד, ירה להם מעל הראש, כמו שהוא מספר בזיכרונות שלו.  באל-מג'דל, היום אשקלון, העלו אותם על משאיות אחרי שהלחימה נגמרה וזרקו אותם מעבר לגבול.  ביפו ממש דחפו אותם לתוך הים, תחת הפגזה.  ילדים אבדו בין הגלים כשהמשפחות שלהם ברחו לעזה בספינות דיג (ידעת את זה? אנחנו זרקנו אותם לים, לא להיפך!).  ואז לקחנו את כל הרכוש שלהם והם נשארו פליטים למשך שישים שנה.  שישים שנה!

ועכשיו הם כאן, והנה  הילדים שלהם, מסתכלים לי ישר בעיניים.  אתה מבין למה אנחנו  כל כך מפחדים?

אבל הם רק מסתכלים עלי, האמת היא שהם מחייכים.  אתה בטח לא תאמין לי, אבל פלסטינים מחבקים אותי באופן קבוע.  לא כולם שונאים אותנו, אריה (נדמה לי שאמרת שזה השם שלך?).  יש לי חברים פלסטינים, הם מבשלים בשבילי, צוחקים מהבדיחות שלי, אנחנו מרכלים, הם צורבים לי דיסקים. אנחנו נהיים ממש דביקים אחד עם השני.

כן, אל  תגיד לי:  אולי החברים שלי נחמדים, אבל איך אפשר להכליל?  מה עם כל המחבלים המתאבדים, הצילומים של תינוקות לבושים עם נשק – "הם" לא מלמדים את הילדים שלהם לשנוא אותנו?  ואז בתגובה יכולתי לצטט סקרים על דעות ביחס לישראל ונכונות לפשרה, והנה – שוב חזרנו לארץ הקלישאות.

בוא נלך בכיוון אחר ונסתכל שוב על הפחד הזה.  הרבה ממנו קשור לעניין הזה של זכות השיבה. מה אתה מדמיין כשאתה חושב עליה?  הרבה זמן אני כל כך פחדתי שלא יכולתי אפילו לדמיין אותה, אבל כשניסיתי, התמונה הראשונה שעלתה לי בראש היתה מהמערבונים שראיתי כשהייתי ילד:  האינדיאנים דוהרים למטה מן ההרים, צורחים, יורים חצים או איזה נשק שמשתמשים בו היום. התקפת הברברים.

אבל אולי נדמיין משהו אחר? מטוס נוחת בנתב"ג עם "עולים חדשים" ממחנות הפליטים בלבנון.  פוליטיקאי נפוח אחד נמצא פה לקבל את פניהם, עם חיוך רחב.  הפליט הראשון יורד מהמדרגות, לוחץ ידיים.  הפוליטיקאי שולף קצת קלישאות מצוחצחות, מברך את בואם למולדת שלהם.  ילדים חמודים מכיתה ג' עומדים בתור עם זרי פרחים ענקיים שהם בקושי מצליחים להחזיק, מצביעים על הפליטים שהרגע ירדו מהמטוס, קצת המומים מהשמש החזקה ומהלחות.  ואז מגיעה נציגה ממשרד הפנים, רושמת את הפרטים שלהם.  מחר היא תתקשר איתם בקשר לסידורים, לאן הם יעברו מההוסטל, איפה הם יוכלו ללמוד עברית, היא תתן להם מידע על ארגונים שהתנדבו לסייע להם.  אה, וברוכים הבאים הביתה.

הנה, זאת לא תמונה יותר טובה מהקודמת?  אבל אתה בטח חושב שירדתי לגמרי מן הפסים.  אני לא מבין את ההשלכות?  מה עם המאזן הדמוגרפי?  מה לגבי האופי היהודי של המדינה?  מה עם כל מה שבנינו בשישים השנים האחרונות?  יהודים לא זקוקים למקלט בטוח?  וזכותנו להגדרה עצמית?

אז האופציות שאתה מציע לי, אריה, הן אלה:  אפשר לשמור על זכותנו להגדרה עצמית, המקלט הבטוח, בית הקפה עם הספרים בככר רבין שאני הכי אוהב, השירים ברדיו שאמא שלי אוהבת לשמוע בחגים, הסלנג העברי המופלא, הדוגריות שלנו, ומזג האוויר (טוב, אולי לא מזג האוויר, לפחות לא באוגוסט).  אבל אז אני צריך להסתכל לחברים הפלסטינים שלי ישר בעיניים ולהגיד להם:  לא משנה כמה אתם מתגעגעים למולדת שלכם, אתם לא תחזרו אף פעם: לא אתם, לא הוריכם, לא ילדיכם, לא נכדיכם, לא הנכדים של הנכדים שלכם.  אנחנו יכולנו להתגעגע לארץ הקודש אלפיים שנה, אבל אתם לא יהודים ולכן לא תוכלו לחזור, אף פעם.

או שנהרוס את ישראל כולה, עד ליסודות.  נביא דחפורים, נמוטט את כל הבניינים היפים באוניברסיטת תל-אביב, גבעות הדשא, הפינה ליד בנין האומנויות שבה מורים וסטודנטים מעשנים ביחד גראס, את הפסל בצורת מסגרת שפונה לים, הקפה מחוץ לקמפוס עם השקשוקה החריפה - אפשר להרוס את כולם ולהפוך את האוניברסיטה חזרה לשיח' מֻוַנִּס, ואז ניתן לפליטים לגור בכפר שהיה שם קודם.  

אז אלה שתי האפשרויות היחידות לדעתך?  ברצינות?  זה כל מה שיהודים כמונו יכולים להציע?  אנחנו, עם הספר? איינשטיין וכל זוכי פרסי הנובל?  עם שירי האהבה בלדינו והקללות המדהימות ביידיש?  עם הסרטים שזוכים בפרסים בכל פסטיבל?  אלפי שנות השירה, משיר השירים עד עמיחי ויונה וולך?  ההמצאות החקלאיות שאנו מייצאים לכל העולם?  אתה ממש טוען ששתי האפשרויות האומללות האלה זה כל מה שאנחנו מסוגלים לחשוב?  האמת, זה די מעליב אותי.  אנחנו לא קצת יותר חכמים מזה?

אז יש לי פתרון?  יש לי כמה רעיונות, אבל מה שאני באמת רוצה זה שאנשים יתחילו לדבר אחד עם השני.  אני רוצה לשמוע פלסטינים מספרים למה הם מתגעגעים במיוחד, איפה הם היו רוצים לגור, מה הם היו רוצים שיקרה. ואנחנו יכולים לומר להם מה חשוב לנו, מה למדנו בשישים השנים האחרונות.  זה כמו שני אנשים שעומדים לגור יחד בדירה – איפה נעמיד את הספה?  באיזה שעה אתה מתעורר בבוקר?  באמת, אתה נוחר?  אל תשתמש בכל המים החמים במקלחת!  אלה השיחות שחסרות לנו.

עכשיו אתה בטוח חושב שהשתגעתי, נכון?  אנחנו מדברים אולי על מיליוני אנשים.  זו תהיה מהפכה שלמה – איפה ישימו את כולם?

התשובה הקצרה היא שעשינו את זה כבר בעבר.  כל פעם שהגיע גל עלייה יהודית אנשים אמרו שזה לא יצליח, לא יהיה מקום, כולם ימותו מרעב.  אבל הסתדרנו, איכשהו.  זה בדיוק אותו הדבר.  בעצם, אנו חזקים יותר היום, מנוסים יותר.  

והתשובה הארוכה יותר היא, שזה מרגיש כאילו אי אפשר לדמיין את האפשרות הזאת - בגלל הפחד שלנו. לפחד הזה יש שורשים עמוקים:  יהודים וישראלים הותקפו ונפגעו, שוב ושוב.  בגלל הפחד הזה יש לנו נטייה לחשוב שאנחנו מתמודדים עם סוג של וירוס שצריכים לבודד אותו.  אבל פלסטינים הם בני אדם, ומגיע להם שיתייחסו אליהם ככה.  ממש היינו יכולים לעשות את זה לשם שינוי, במקום לדחוק אותם מעבר לגבול, להקים חומות ומחסומים ובתי כלא ולהעמיד פנים שמשהו מזה הוא פתרון.

בשביל להתגבר על הפחד, לא יהיה מספיק לקרוא את המכתב הזה.  צריך להיות עם החברים הפלסטינים שלי כשהם חוגגים איתנו את חנוכה ופסח, להכין יחד עלי גפן ממולאים, להיות חלק מכל הדביקות הזאת שהזכרתי קודם.  אין לך מושג איזה כיף זה – תודיע מתי אתה רוצה לבוא.  תאמין לי, אתה תיהנה!  רק תנסה.
נכתב ב- 16 לדצמבר 2009