רשימה זו פורסמה לראשונה ב-13/10/2012 באתר המפלגה הקומוניסטית הישראלית

הסיורים המכונסים בספר "אומרים ישנה ארץ" נפרשים מן הצפון אל הדרום. הסיור הפותח את המדריך מתחקה אחר שרידי הכפרים אלבסה ואלזיב בגליל המערבי. כמו מסלולים אחרים במדריך, גם מסלול זה נפתח במידע על הכפרים שהיו ואינם עוד: גודל האוכלוסייה, מקורות פרנסה, מבני ציבור, תאריך הכיבוש, ומידע על מיקום הפליטים כעת.

הסיור, מאת רונן זיו-לי ואורנה מרטון, מתחיל בכניסה למדינת אכזיב, בהתבוננות על שרידי בית הקברות המוזנח לאורך הגדר. זאת תוך התעלמות מחוק השמירה על המקומות הקדושים.

לא אחת ביקרתי בבניין המוזיאון במדינת אכזיב. באחת הפעמים אף סיקלתי אבנים משביל סמוך לגדר, לנתי בחדר הגפן הצופה אל הים, ולא חשבתי מי היו דייריו של המבנה המרשים לפני 48'. לא עלה על דעתי שבניין המוזיאון היה ביתו של מוח'תאר אלזיב, השיח מחמוד חסין עטייה.

ההיסטוריוגרפיה האלטרנטיבית, הנסמכת כאן על ראיון עם תושב אלבסה ועל ספרי היסטוריה מאת וליד ח'אלדי ובני מוריס, מאפשרת למבט לחדור מבעד למעטה הנרטיב הציוני. מי היה מאמין שבכפר אלבסה, בו התגוררו כ-3,500 תושבים, הייתה מכללה בה היה אפשר ללמוד את מקצועות הדפוס ואת תורת הדיון?

אחת ממעלותיו של המדריך, היא בכך שהוא מתחקה אחר מקומות המוכרים היטב למרבית קוראיו, וחושף את הנרטיב שהושתק: מה מסתתר מאחורי החומה בצומת הרחובות אבן גבירול וארלוזרוב בתל-אביב (שרידי הכפר סומייל), מדוע "הבית הירוק" שבאוניברסיטת ת"א הוא כה חריג בנוף רמת אביב (ביתו של אחד ממנהיגי שיח' מוניס), ומה עומד מאחורי בתי האבן היפהפיים בינות לשקדיות בהרי ירושלים (שרידי הכפר ולג'ה).

נורמה מוסי מספקת הסבר אפשרי לעיוורון הסלקטיבי של היהודים יושבי הארץ הזו לשרידי פלסטין. תחת הכותרת "סיור באלמנשיה כפי שסיפרתי לבתי", מציעה מוסי לחשוב על תחושת אי הנוחות הלא מתומללת נוכח קריאת המואזין במסגד חסן בק, המוקף מגרשי חנייה ובתי מלון מפוארים, הנשמעת בזמן קניות שגרתיות בשוק הכרמל.

מוסי עושה שימוש במושג "הלא נחשב הידוע" שפיתח הפסיכואנליטיקאי כריסטופר בולאס: "המפגש, החוויה של הסובייקט את האחר הוא שמייצר ידע: במקרה המתואר על ידי בולאס זהו המפגש של המטופל עם המטפל שלו, ובמקרה של אלמנשיה – המפגש של ישראלים וישראליות עם החורבות של השכונה. זהו ידע גופני, ידע ראשוני, שלעיתים נותר כידע עודף שלא מתיישב עם הידע האחר שלנו, ולכן נדחק – אך לא נעלם".

הזדהות זו היא אחת מבין כמה טכניקות של הזרה שמציע המדריך, אשר מזמינות את קוראיו להתבונן בסביבתם. רחל לאה ג'ונס מציעה, למשל, להתבונן בבתי עין הוד מבעד למשקפיים דו-מוקדיים.

"ראייה דו-מוקדית משמעה לראות את ישראל/פלסטין בעת ובעונה אחת: כמו ישראל/פלסטין, מה שנראה הוא יפה מאוד – ובה בעת מכוער נורא". ג'ונס מציעה לקחת סיור מודרך בין בתי כפר האמנים, אך לדמיין שאתם פליטים או עקורים פלסטינים, ושאחד מן הבתים בסיור היה בית סבכם.

רשימה זו אין בכוחה להקיף את גוף הידע וההתוודעות שמציע המדריך. ההצעה הטובה ביותר, היא לקרוא בו ולסייר בנתיבים המוצעים בו. העטיפה קורצת למדריכים בסגנון לונלי פלאנט, ומפרטת את דרכי הגישה ברכב פרטי ובתחבורה ציבורית באופן שמזמין להישיר מבט. מוטב היה אם תלמידי תיכון ישראליים היו מולכים בנתיבי מדריך זה, ולא בנתיבים רוויי ההיסטוריוגרפיה הציונית, שמתווה שר החינוך גדעון סער.

בסוף 509 עמודי מדריך הסיורים "אומרים ישנה ארץ", מצויים מספר דפים ובהם שורות ריקות. מעין הזמנה עבור מי שעושה שימוש במדריך לחקור ולהשלים סיורים קיימים או להוסיף סיורים נוספים. עורך הספר תומר גרדי מציע בהקדמה: "הקוראת נקראת, להכרה, להכרה של פלסטין שבתוך תוכה של ישראל. להכרה של הנכבה הפלסטינית. להכרה בה".

באחרית הדבר, תחת הכותרת "לא סוף דבר", ממקמת אמל אקעיק את הספר, שכולו דו-לשוני, בתוך הקשר: "איני סבורה ש'אומרים ישנה ארץ' חייב להיות פרויקט דו-לאומי. הנכבה היא טראומה לאומית פלסטינית. לעומת זאת, הספר שבידכם משקף ניסיון כן של פעילים ישראלים יהודים להכיר בטראומה זו. לפיכך, פועלים כאן שני אופני זיכרון נבדלים. הם אינם מוציאים זה את זה, גם אם הם כרוכים בצורות וביעדי אזכור שונים".