אריג' סבאע'-חורי: 
ערב טוב אני עובדת על הארכיון הקולוניאלי בפלסטין ומכאן החשיבות של התערוכה הזאת של זוכרות.

אייל סיון:
ראשית אני מבקש להודות לדבי פרבר מפיקת התערוכה וכל האירועים במסגרתה, לארז מילר שבלעדיו לא היו עריכות וצילומים, לרונית חכם שאיתה התחלתי את סדרת העדויות שחלקן מוצגות כאן. תערוכה זו היא נקודת התחלה לפרויקט שיש לעשותו מהר כי העדים נעלמים לצערנו. יש משהו נדיר בעובדה שמוצגים בו אולי בפעם הראשונה ולא רק במקרה של פלסטין – עדויות של מחוללים. בדרך כלל, הפרקטיקות הדוקומנטריות אוהבות דווקא קורבנות, כי זה המקום בו הקורבן יכול לדבר. המחוללים מדברים רק בצורה מאולצת בבתי משפט, ועדות אמת ופיוס ובספרות. אבל בקולנוע הדוקומנטרי כמעט תמיד מעדיפים את הקורבנות על פני המחוללים. התערוכה היא נסיון לתעד את סיפוריהם של השחקנים הקטנים בטיהור האתני של פלסטין, נסיון לתת למחוללים לספר את הסיפור שלהם עצמם.

אילן פפה: 
מנקודת מבט של היסטוריון שעבד על נושאים אלה, בשבילי הראיונות המוצגים כאן הם סיבוב שני. אני מאמין בהיסטוריה שבע"פ וכשחקרתי את הנכבה עשיתי שימוש ניכר בעדויות אבל לצערי לא הצלחתי לדובב את הלוחמים הציונים. הם היו פלקטיים, חזרו על אותו הנרטיב. קינן אצלי החשד שמשהו בסיפור שאני מספר איננו נכון אם הם כל כך משוכנעים במה שהם אומרים. על זה נוספה מערכה שלמה המתנהלת עד היום על ידי האקדמיה, הצמרת הפוליטית וכו' שטוענות שמי שטוען שהיה טיהור אתני הוא יהודי ששונא עצמו וכדומה. ההכחשה של הנכבה נבעה במידה רבה מחוסר ההצלחה לקבל הכשר של אמת ממי שחוללו אותה. אני בד"כ התייאשתי כשלא סיפרו לי כלום אבל אייל נשאר גם כשהעדים הלוחמים אמרו לו ללכת הבייתה, כי הם לא ידברו על מה שקרה. הוא נשאר ויצר קורפוס שלם של סיפורים שמוצגים כאן לראשונה. הם דיברו על דברים אלו לראשונה כנראה גם מפני שהם לקראת סוף חייהם, ואלי גם מפני שהם מרגישים שזאת לא המדינה שלהם יותר. יש בתערוכה זו השלמת תמונה כמו ששום ארכיון לא יכול לעשות עבורנו. יום אחד זה יעזור לנו גם לעבור תהליך פיוס. לא ניתן לעשות פיוס בלי לשמוע גם מהמחוללים עצמם ולא רק מהקורבנות. אני גם חלק מהפשיעה . כולנו חלק ממנה ולא משנה כמה השקענו בציונות או במחאה נגדה – אנחנו חלק מהפשע ויש לטהר עצמנו למען עצמנו ולמען הדורות הבאים.

רנין ג'רייס: 
אני עובדת בזוכרות בפרויקט איסוף עדויות של פליטים ועקורים פלסטינים. עקורים נעקרו מכפריהם ועריהם אך נותרו בתוך מדינת ישראל ויש היום כ-350 אלף עקורים פנימים בישראל. ראיתי חלק מהעדויות המוצגות כאן והיה לי מאוד קשה מבחינה רגשית, כי כשאני אוספת עדויות מפלסטינים הם אומרים "אל יַהוּד" (היהודים), לא לוחמים, ועכשיו אני שומעת את ה"יַהוּד" מדברים. לצד הכעס גם שמחתי. היו הרבה דברים שהלוחמים האלה מדברים עליהם ומודים בהם, שהמדינה ומערכת החינוך מנסות להשתיק. הפליטים דיברו אודותם וכעת גם הלוחמים מדברים על זה. אני רוצה לתת כמה דוגמאות. בעדויות של הלוחמים, השורש ג.ר.ש נשמע הרבה וזה לא מובן מאליו. שמעתי הרבה "גורשו" "לגרש." בנרטיב הציוני יש "ברחו" והגירוש הוא הודאה במשהו חשוב מאוד בעיניי. תשמעו מילים כמו "סילקנו", "זרקנו רימון", "פוצצנו את הבית כדי שלא יחזרו." סבתי ז"ל היא עקורה מחיפה. משפחתי עזבה ב-1948 לקרובים בנצרת כי שם לא היה קרב. אמרו להם שיוכלו לחזור תוך שבועיים. אבל כששבו הביתה לאסוף חפצים מצאו אותו הרוס. העדיות של היהודים משלימות את הסיפור הזה. דבר נוסף ששמתי לב בעדויות זה לגבי צבא ההצלה הערבי. הוא מופיע מעט מאד, לעומת הנרטיב של המדינה שבו צבא זה בולט מאד, כנראה שהרבה יותר במציאות ההיסטורית. בעדויות הפליטים צבא ההצלה היה נוכח לא מפני שהוא לחם אלא בשל היעדרו, בגלל שלאמ לחם, הם מספרים עליו מתוך כעס. 

אייל סיון: 
חשוב לי לציין שיש בכניסה יש שני מוניטורים שעליהם מופיעים ייצוגים מקולנוע ישראלי המתארים את הנכבה. הם מייצגים הכחשה, מבטאים הקושי לתאר את הארץ מחוץ לנרטיב הציוני שבו היא מדבר. רואים בהם את חורבות היישובים הפלסטינים כבר בזמן המלחמה, כאיל הארץ חרבה לפני שהוחרבה. יש כאן גם מוניטור ובו עדויות של דור שני ושלישי – חלקם בנים של לוחמים - עדויות של מי ששמעו סיפורים על הנכבה ממקור ראשון, עדויות מסוג "סיפרו לי". יש גם מוניטור עם עדויות משנת 2005 ואז עשרים עדויות חדשות ועל מסך גדול התחלת הפרויקט האינטרנטי הגדול של הארכיון המשותף שמראה שאין ממש הבדל בין עדות המקרבן לקורבן. 

אריג' סבאע'-חורי: 
אחד הדברים המעניינים ביותר שעולים מהארכיונים הציוניים הוא שכתוב ההיסטוריה. התודעה ההיסטורית של היהודים לפני הגעתם לפלסטין היא אדירה ויש עליה יש המון חומרים בארכיונים. אחד המשכתבים הראשיים בפרויקט הקולוניאלי הזה הוא בן גוריון שגם ביומניו שיכתב את ההיסטוריה. לכן אם רוצים להבין את המציאות שהציונות יצרה בפלסטין, מבלי העדויות שהארכיון (תערוכה זו) גהזה מספק זה פספוס גדול. אחת העבודות המחקריות הראשונות בישראל על העדויות בעל פה הייתה עבודתו של תדי כץ על טנטורה, על יהודים כמחוללי הנכבה. מאז לא נעשו עבודות המשלבות בין ארכיונים לבין עדויות בעל פה. אני ביקרתי בכשמונה ארכיונים בארץ. ראיתי שבתיקים רבים "נעלמו" דפים. מהארכיונים האלה אפשר ללמוד לא מעט אבל בלי עדויות בעל פה מאוד קשה להגיע להיסטוריה של פלסטין ולהבנה של הקולוניאליזם. חשובות לא רק עדויות על האלימות כפי שרואים כאן, אלא גם עדויות על יחסי יהודים ערבים לפני ובזמן הנכבה. מחקר על יחסי יהודים ופלסטינים חשוב שלא יתבסס על ארכיונים בלבד. העיסוק בעדויות הקורבנות, האובססיה לגבות עדויות אלו לא קרה בפלסטין. מהתערוכה כאן עולה שהפלסטינים הם קורבן כפול: של הנכבה ושל העדרם מהדיבור על מה שקרה. נדמה לכאורה שרק כשיהודים הלוחמים מדברים על מה שקרה המציאות מקבלת לגיטימציה. באופן זה מתעלמים מעדויות הקרבנות. חשוב, אם כן, להשאיר מקום לקורבן ולא לקחת ממנו את הנרטיב. כי המקרבן מדבר על חוויה שונה מזאת של הקורבן. יש אחריות ופריווילגיה ליהודים לגבות את העדויות אבל צריך לאפשר לפלסטיני להשמיע את קולו, לשמר את הפריווילגיה שלו לדבר על העבר. חשוב גם שפלסטינים יגיעו לעדויות האלה. אילן פפה כותב שהפלסטינים במובן מסוים עדיין נצמדים לארכיוני המדינה אבל יש פרויקטים פלסטינים שמנסים לאסוף עדויות בעל פה. אבל יש קושי להגיע אל הקורבנות. לפלסטינים בישראל יש פריוולגיה יחסית כי יש לנו נגישות ליותר מקומות בארץ. ברור שגם בהצגת ההיסטוריה יש פריווילגיה ליהודים. 

אלי אמינוב: אני רוצה לחלוק על המונח "פיוס" משום שועדות האמת והפיוס שימשו מסווה לכפיפות השחורים ללבנים. יש לדבר על שינוי ולא על פיוס. לא יכול להיות פיוס בין התנועה הציונית לבין עם הילידי שנושל ויש להחליף את התנועה הציונית במשהו אחר, במקום דמוקרטי לכולם. בדרום אפריקה הייתה טרגדיה ופה יש פארסה. ארכיונים של החברה הערבית נעלמו, הושמדו ביודעין או שנמצאים במקום עלום.

ניצה אמינוב: 
לא הצלחתי להבין את עניין הקורבנוּת שאריג' העלתה. מי אמור להוציא את הפלסטינים מהקרבנוּת שלהם? לדעתי זאת אחריות שלהם.

אריג' סבאע'-חורי: 
אני מעדיפה לא להיכנס לזה. דיברתי כאן על כך שהפרויקט של יהודים שרוצים לבנות עתיד אחר יש לו תפקיד ואחריות לאסוף את העדויות וליצור ארכיון אלטרנטיבי. הלוואי והיינו אחרי פיוס. בדרא"פ אפשר ללמוד הרבה על הארכיון הפוסט קולוניאלי והנכחת קולו של הקורבן בו.

שאלה: 
בעדויות של הלוחמים, האם יש בהן חרטות?

אייל סיון: 
ניסינו להימנע מלהיכנס לפרשנויות של העדים. אני תלמיד של חנה ארנדט: כוונות, רגשות ותחושות לא משנות בפוליטיקה, רק מעשים משנים. יש משפטים שחוזרים על עצמם בעדויות והם חוצי מגדרים, פלוגות ויחידות: "עשינו להם מה שחשבו לעשות לנו." זהו משפט שהוטמע בזמנו ובדיעבד על ידי הפוליטרוקים של היחידות הלוחמות. אנשים מדברים בקלות על רצח וגירוש אבל דבר אחד הם מכחישים – ביזה, כי זה "לא מוסרי" לקחת לכיס, אלא אם כן זה היה בשביל להביא פסנתר לקיבוצים. אחת הדוגמאות המעניינית היא עדות של מורה'לה (מרדכי) בר און על הפקודה שקיבל למנוע הסתננות חזרה של פליטים. הוא אומר שהיה עושה זאת שוב היום. אחד העדים, ירח כהנוביץ, ירה את הפגז לתוך המסגד בלוד. הוא אומר שיש לדבר על תשעים ושמונה אחוז כי יש דברים שעושים בלית בררה ולא מתפארים בהם ויש דברים שאולי ניאלץ לעשות שוב ולא כדאי לגלות איך עשינו אותם. זה מעיד על הימשכותה של הנכבה היום.

אילן פפה: 
שלא כמו אייל, אותי משטרי הצידוק דווקא מעניינים מפני שהצידוק בנה את השמאל הציוני ואולי גם ההפך נכון – השמאל הציוני בנה את הצידוק. עדים אלה מייצגים את השמאל הציוני. הם יודעי שהשמאל הציוני חולל את הנכבה, לא הימין הציוני. הימין לא מצטדק אלא "צודק". השמאל מצטדק ועל זה נבנה "תהליך השלום." לארכיון זה קוראים באנגלית Aommon Archive, שזה גם "משותף" וגם "האדם הפשוט". הסיפור האלה של האנשים הפשוטים הוא לאו דווקא לוקאליים אבל הצידוק והצדקנות של השמאל הציוני הם יחודיים – הם משלבים את הצורך לבכות ולהיות צודק גם יחד. וזה נמצא אצל העדים כאן, אם כי לא אצל כולם. 

אריג' סבאע'-חורי: 
השמאל הציוני הם אלו שכתבו את ההיסטוריה הציונית. מבחינת הפלסטינים העדויות כאן לא מחדשות דבר. וליד ח'אלידי כתב על תכנית ד' הרבה לפני בני מוריס. הפרויקט הזה חשוב ליהודים כי מאפשר להם לדעת על עברם מפי המחוללים של הפרויקט בו הם חיים. 

שאלה: 
מעדויות שאני מכיר מדברים על דיר יאסין. האם מאדירים את המיתוס של דיר יאסין מפני שמחולליו הם אנשי ימין?

אילן פפה: 
כשטבח דיר יאסין התרחש, מיד אחריו בן גוריון התנצל בפני המלך עבדאללה והיו לזה שתי מטרות: להראות שהמחוללים הם אנשי שוליים ימניים קיצוניים ולפרסם את הטבח כאמצעי להבריח פלסטינים אחרים. זוכרות פרסמו לאחרונה מנשרים של ההגנה שהיו מפרסמים בכפרים ובהם דיר יאסין היה מרכיב חשוב בהפחדת תושבים כדי שיעזבו. בן גוריון הבין שלא ייתכן טיהור אתני בלי טבח ועל כן המציאו את הטבח הזה והוא שירת את המטרה היטב.

אסתי צאל: 
בני כמה היו עדים אלו ב-1948?

אייל סיון: 
מדובר מגיל 17 לגיל 22. רובם או כולם הם קיבוצניקים, אנשי הכשרות, פלמ"ח, השומר הצעיר. תיקי הכפרים היה פרויקט שהתחיל בשנות השלושים. היו יוצאים בני נוער בני 14-15 שלמדו סיירוּת וטופוגרפיה והם הכינו את תיקי הכפרים. ולכן השאלה היא מהיכן מתחילים לשאול את העדים רלוונטית. אנו עומדים היום מול אנשים מבוגרים מאוד אבל למעשה הם מספרים על עצמם כבני נוער שמדברים.

רנין ג'רייס: 
לפני שבועיים ראיינתי אישה על הטבח בלִד (לוד). בן זוגה היה מאלה שאספו את הגופות אבל לא נתנו להם לקבור אותם. סיפרתי לה על הסיור שיתקיים בלוד ועל אחד הלוחמים שיעיד בו. היא הביטה בי במבט חושש ומופתע כאחד ושאלה אותי מה הוא סיפר. היא חשבה שהוא מכחיש את הטבח. אמרתי לה שסיפר על הכול והיא שאלה אם הוא מצטער. אני חושבת שהוא לא מתחרט. התחושה שלי היא שאנשים לא מתחרטים באמת, כי תמיד השואה נמצאת ברקע ומשמשת מחמסום מפני נטילת אחריות. בעדויות של פליטים אנחנו חוזרים אחורה, ללפני הנכבה. עבור הלוחמים הסיפור מתחיל ונגמר ב-48. מבחינת הפלסטינים 48 היא רק נקודת ההתחלה של האסון. אישה אחת סיפרה לי חצי שעה על הדרך הקשה בגירוש מלִד ועד רמאללה. אני תמיד מרגישה שאצל הישראלים הסיפור נגמר ב-48 אבל הנכבה לא הסתיימה ויש לחשוב על משמעות העניין הזה.

אריג' סבאע'-חורי:
הנכבה גם לא התחילה ב-48. זה תהליך שהתחיל עוד קודם לכן.

אייל סיון: 
אני לא שמעתי באופן אישי מהעדים שימוש בשואה כצידוק. אבל מה שמפתיע זה השימוש בשואה כאנלוגיה שחלק מהם עושים. זה מפתיע לאור השיח שמסרב ואוסר על השוואה. במבצע דני בלוד הפליטים גורשו לאור היום ולא בלילה. לאחדים מהלוחמים זה הזכיר את היהודים מגורשים בשואה. יש נטיה מסוימת להלביש על העולים החדשים ועל פליטי השואה את הזוועות, כאילו שהם אחראים למעשים הנוראים ביותר. ולא כך, אנשי פלמ"ח ותיקים עשו את רובם.

איתן ברונשטיין אפריסיו: 
אחד האספקטים החשובים של התערוכה הז הוא הכמות הגדולה של העדויות והצגתן בפומבי, בחלל אחד. חלק מעדויות אלה הופיעו בעבר אבל אף פעם לא כמקבץ מרשים כל כך. גם המדיה כאן חשובה מאד כי הוידיאו אפקטיבי ביותר להנחת הידע שנוצרים העדים, שעושים זאת כאן, באצמעות האוצרים והחלל, בפומבי. התרגשתי לראות כאן הערב את אמנון נוימן, אחד העדים המפורסמים שלנו שהעיד באופן פומבי באירוע חד פעמי בזוכרות. אין עדות פומבים נוספת על הנכבה שניתנה בפומבי והיא זוכה לעדרות אלפי צפיות ביוטיוב. בתערוכה זו כל העדויות נהפכות לפומביות בפני הקהל הזה וכל מי שעוד יבוא. חשוב לנו שאנשים יבואו במהלך התערוכה לשמוע את העדויות. אנו רוצים לארח ולארגן ביקורים לקבוצות לכן אני פונה אליכם לארגן קבוצות של משפחות, מקומות עבודה, תלמידים, קולגות. פנינו גם למוזיאון הפלמ"ח וההגנה שיבואו לבקר. בנוסף לכך, ביום שישי ה-12 באוקטובר 2012 יתקיים סיור בלוד שבו ישתתף אחד מהעדים מכאן בנוסף לפליטים מהעיר שיספרו את סיפורם. יש גם סדרת פעילויות בתערוכה שנפרסם אותה: סרטים, דיונים, סמינר לאנשי חינוך, סדנה לאיסוף עדויות. בשלב מאוחר יותר העדויות יועלו לאתר אינטרנט שהיום נמצא בהקמה.

רותי ברונשטיין: 
למה אתם מתכוונים באמירה "הנכבה לא נגמרה"?

שאלה: 
פשעים נגד האנושות תקפם לא פג לעולם. אני שמח שיש תערוכה כזו ושואל את עצמי למה אין בית משפט בינלאומי בנושא זה מפני שהעניין הוא מעבר לסתם תערוכה מפני שפה הפשע ממשיך להתקיים. בבואנוס איירס מתכננים משפט נגד הציונות, שיתרחש בספריה הלאומית. זה עשוי להשפיע על התודעה של הקהילות היהודיות בעולם וישפיע על תמיכתן במדינת ישראל.

אילן פפה: 
אני נוסע בעוד שבוע ל"ראסל טריבונל" בניו יורק להעיד בפני בית משפט ובו יישבו שופטים ושם ידונו בנכבה ובהתמשכותה. הפורום גם שומע עדויות בשטח, בביקורים שעושה. הנאשמת היא מדינת ישראל ולא אנשים ספציפיים. יש פעולה חשובה מאוד של שופטים לזכויות אדם בבריטניה, אוסטרליה וארה"ב שבגללם גנרלים ישראלים לא יכולים לנסוע לחו"ל מחשש לעמוד למשפט. יש אנרגיה שמנסה להיתרגם לפעילות משפטית. אבל יש צורך בדיון משפטי מעמיק בפשעים נגד האנושות – טיהור אתני הוא פשע נגד האנושות ועל כך שישראל ביצעה טיהור אתני אין לחלוק.

רנין ג'רייס: 
כששואלים אותי על מה אני מלינה כפלסטינית בישראל. אני אומרת שכל עוד יש מדיניות אפרטהייד כלפינו, הפקעת אדמות, רצח, הריסת בתים כמו באל עראקיב ואם אל חיראן, כל עוד העקורים לא חוזרים לאדמותיהם זה בעיניי נכבה מתמשכת.

אייל סיון: 
אחד העדים מספר על הטבח שלאחר הטבח בלד. ירו שם בפלסטינים שקברו את הגופות. הוא לא רצה לדבר על זה מפני שחשש מהשב"כ כי זומן בעבר (לפני עשור). הוא אמר שהפליטות שלו מאירופה התערבבה עם הפליטות של הפלסטינים.

אריג' סבאע'-חורי:
גם לארכיונים הפלסטיניים יש נכבה נמשכת שהרי ישראל הרסה את ארכיוני אש"ף בביירות ב-82. הנכבה היא משחק סכום אפס לפיו הציונות רואה את הקיום היהודי בארץ על חשבון הפלסטיני. לכן היא מחיקה של יישובים וגירוש אנשים אבל היא גם מחיקה של הזיכרון. 

רותי ברונשטיין: 
בזה שאת מערבבת את הזוועה שהתרחשה ב-48 באל של היום, את מקטינה לדעתי את הערך של אירועי 48 שהם קריטיים בהרבה.

שאלה: 
האם אתם יודעים אם לאקט של מתן עדות היתה השפעה על נותן העדות?

שאלה: 
כרגע מנסים לגרש את אנשי הג'הלין. הם גורשו ב-51 ולא ב-48. יש לכם עדויות על כך?

אייל סיון: 
הפרויקט לא הסתיים עדיין. את העדויות התחלנו לאסוף ב-2005, יחד עם רונית חכם, ולא פרסמנו אותם עד היום כי לא ידענו איך נמשיך. בקיץ האחרון אספנו עדויות נוספות אחרי שקיבלנו עזרה מהאוניברסיטאות שלנו באנגליה. אין פלמ"חניק שלא רואיין בהזדמנויות שונות ולכן מה שמשנה ועושה את ההבדל בתערוכה הוא מה שואל המראיין, מה הגישה שלו לריאיון. השינוי הוא לשאול אותם כמחוללים, ולא, נניח, כגיבורים. צריך להיות קצת אידיוט כשמראיינים ולהעמיד פנים שלא מבינים כדי שהעד יסביר באופן מפורש.

אילן פפה: 
השאלה בויכוח היסטורי אינה האם אנשים גורשו או לא אלא האם זה תוכנן או לא. כי אם זה במלחמה אז זה "בסדר" מבחינת המשפט הבינלאומי כי אנשים מגורשים במלחמה אבל אם יש בעדויות תוספת שמוכיח תכנון שיטתי זה הופך לפשע נגד האנושות שרק ג'נוסייד הוא פשע נורא ממנו. אני מתעקש על המינוח טיהור אתני כי לא מדובר רק בנכבה, באסון, משהו נורא שמתרחש, אלא בטיהור אתני שהוא מונח שמצביע על פושע ועל קורבן. בנכבה יכולה לטפל מערכת לאומית כמו מאבק לאומי. אבל בטיהור אתני יכולה לטפל רק מערכת משפטית ולכן אסור לנו לוותר על השיח המשפטי. העדים האלה סוף סוף נתנו לנו בצורה שיטתית את שרשרת הפיקוד מדוד בן גוריון ומטה. זה משהו שאף מסמך בארכיון לא ייתן, בדיוק כמו בשואה. ברגע שהלוחמים אומרים את זה - זה מוכיח שבן גוריון תכנן את המעשה. וזה החלק המשמעותי ביותר: מדובר בתכנית, פרויקט, מפעל, והוא מתמשך. והוא מבחינה מוסרית, משפטית פסול לגמרי.

שאלה: 
האם האנשים ידעו למה הם מתראיינים?

אייל סיון:
זה השטח האפור. הם יודעים שזה מחקר אוניברסיטאי שלא נעשה בארץ. קרה מקרה אחד שהגיע בנו של המרואיין והוא התרעם על הראיון אבל בסוף יצאנו חברים.

השואלת: 
אבל אתה מראיין בלי לתת לעדים את הקונטקסט וזאת בעיה אתית.

אייל סיון: 
אין שיפוט באופן עריכת העדויות. אני מתנגד להחתים אנשים על טופס ויתור כי קונטקסט משתנה ואדם לפעמים מתחרט על דברים שאמר ולכן חתימתו אינה ממש משנה. מספריי העריכה בידיים שלנו. אמרנו לעדים שזה פרויקט זיכרון שיוצג בפומבי אבל לא בטלויזיה. 

אריג' סבאע'-חורי: 
למראיין יש חובה האתית לא רק כלפי המחוללים אלא גם כלפי הקורבנות, כי יש קונטקסט היסטורי ועל זה יש לחשוב כשאנחנו עושים מחקרים היסטוריים. אני לא מעוניינת במשפט. אבל מה שמפחיד אותי זה שיהיה עוד פעם טרנספר, כי בעדויות חלקם אומרים שהיו חוזרים ומבצעים את הדברים שוב. אני רוצה שהמחוללים עצמם ילמדו על העבר כדי שהוא לא יקרה שוב. אני מבקשת להודות למתדיינים ולכל מי שבא ויש לכם זמן לצפות בעדויות – התערוכה תהיה פתוחה כחודשיים וחצי.

לקראת ארכיון משותף: עדויות מצולמות של לוחמים ציוניים מ-1948 / Towards a Common Archive: Video Testimonies by Zionist Fighters in 1948

לקראת ארכיון משותף: עדויות מצולמות של לוחמים ציוניים מ-1948 / Towards a Common Archive: Video Testimonies by Zionist Fighters in 1948

לקראת ארכיון משותף: עדויות מצולמות של לוחמים ציוניים מ-1948 / Towards a Common Archive: Video Testimonies by Zionist Fighters in 1948

בפתיחת התערוכה לקראת ארכיון משותף / At the opening of the exhibition Towards a Common Archive

לקראת ארכיון משותף: עדויות מצולמות של לוחמים ציוניים מ-1948 / Towards a Common Archive: Video Testimonies by Zionist Fighters in 1948

לקראת ארכיון משותף: עדויות מצולמות של לוחמים ציוניים מ-1948 / Towards a Common Archive: Video Testimonies by Zionist Fighters in 1948

לקראת ארכיון משותף: עדויות מצולמות של לוחמים ציוניים מ-1948 / Towards a Common Archive: Video Testimonies by Zionist Fighters in 1948

לקראת ארכיון משותף: עדויות מצולמות של לוחמים ציוניים מ-1948 / Towards a Common Archive: Video Testimonies by Zionist Fighters in 1948