ליאת רוזנברג, מנכ"ל זוכרות:
זוכרות פועלת כבר למעלה מעשר שנים להביא להכרה, אחריות ותיקון לפשעי הנכבה כדי לקדם פיוס. הספר "אומרים ישנה ארץ" מסייר לא רק בהווה ובעבר אלא גם בעתיד הגלום במרחב. הספר הוא פעולה של אמת ופיוס, שכן ראשית הפיוס הוא בהכרה, הכרה במה שאיננו, חדל להיות במרחב, הוסתר ונמחק גם במרחב האישי ולא רק הפיזי. כל שריד פתאום נגלה. פעולות ההכרה הופכות את הספר לפעולה פוליטית אזרחית, מפגש בין מרחב פיזי ואישי. בזכות ההכרה האישית הזאת של מי שלקחה חלק בספר. תתאפשרנה הכרות רבות של מי שתקראנה בספר ותסייר בעקבותיו.

עמר אלע'וברי, רכז הסיורים בזוכרות:
חשוב להביא את הנכבה הפלסטינית לשפה העברית. יש הרבה הגדרות לספר הזה שאולי מטילים אליו יותר מדי תפקידים וההקדמה שלו מציפה אותנו וכל אחת יכולה למצוא את המטרה המתאימה לה. בהקדמה של הספר כתוב שהספר הוא הזמנה, קריאה להכרה בנכבה, מעשה של הכרה, לא הכרה אחת אלא רבות. כתוב בהקדמה שהספר הוא קודם כל ספר פרקטי וגם מעשה של התנגדות למונופול לאומי. במקביל למה הוא כן, הספר מקפיד להבהיר מה הוא לא – מחשש שיחשבו שהוא מעשה קולוניאלי, מתעקשת ההקדמה של הספר לזכותו מתכונות הקולוניאליזם ולטעון שזהו מעשה של דה קולוניזציה. כפלסטיני אני שמח כי הספר מזהה את המציאות כמציאות קולוניאלית, זוהי אמירה פוליטית מתקדמת שמאפשרת שיח חשוב ומועיל בין ישראלים לפלסטינים. לשפה הערבית בספר אני מתייחס כחלק מהפעולה הדה קולוניאלית ופחות כספר פרקטי עבור הקורא הערבי. אני מתייחס לספר שיש לו גם שם בערבית שאיש בינתיים לא הזכיר והספר יוכר בציבור בשמו העברי. הספר מעלה סוגיות מענייניות של תרגום לערבית. הספר אמור להיות נאמן למקור העברי כדי להעביר את המסר, אבל לפעמים המתרגם בחר להביא מילה מקבילה בערבית המתאימה יותר לקורא הערבית. אני מעדיף להתייחס לשפה כהנחכת הזהות הערבית פלסטינית – הכרה הבאה לידי ביטוי על יי הנכחת השפה הערבית בספר גם אם היא עילגת לעיתים. הספר עוסק בממד הזיכרון והאחריות לסַפֵּר ובזה אחריותו חדלה. זוכרות מנסה לקחת את העבר על מנת להתסתכל לעתיד על מנת להגיע לפיוס בלי לדלג על הכרה ותיקון. הספר מציע הכרה והזדהות אך לא ממשיך מעבר לכך. הערבית מתאימה למצב הפוליטי של הספר שגם הוא טעון תיקון. 
בעיצוב הספר נבחרו קווים הדומים לסימוני שבילים בארץ ומה שנמצא בספר הוא מעשה קליגרפיה והברקה דה קולוניאלית של המעצבת אביב גרוס אלון. היא בחרה בסימנים הלקוחים מאותיות ערביות שנלקחו משמות הכפרים שנהרסו ומופיעים בספר.

נגה קדמן, חקרה וכתבה בארגוני זכויות אדם, מורת דרך בסיורים הקשורים לסכסוך, חקרה את הכפרים ההרוסים והאופן שבו הם נשכחו:
בעבר עבדתי בחברת מפה שמוציאה לאור ספרי סיורים בארץ. בגלל הידע בנושא הכפרים הפלסטינים חשבתי שטוב שיהיה מדריך מהסוג הזה, כי הרבה מהכפרים נמצאים במקומות שישראלים מטיילים עליהם, המשך של יישובים קדומים, יש שם אתרים ארכיאולוגים, מעיינות שמושכים מטיילים. הצעתי הצעה לכתיבת מדריך כזה אבל החברה גנזה את הרעיון ואני שמחה שכעת הוא התמממש. בהתחלה הרעיון היה לעשות מדריך בפורמט ובסגנון של ספרי טיולים קיימים, אבל הכתיבה נעשתה על ידי קבוצה גדולה של כותבות מתחומים שונים וכל אחת רצתה להביא את הזווית שלה. לכן הספר מתאפיין בשונות בין הכותבות והצלמות. כתבתי שניים מהסיורים בספר. הכתיבה הייתה כרוכה במחקר מעמיק על ההיסטוריה של המקום והחוויה הזאת הייתה אינטלקטואלית ורגשית משמעותית. התגלה עולם שלם ועשיר שלא הכרתי קודם. גדלתי בירושלים ובילדותי לקחו אותי הרבה לליפתא אבל לא קיבלנו סקירה היסטורית לגבי הכפר הערבי ואני זוכרת את תחושת המיסתורין והפחד – מקום עתיק ושומם שתמיד היה הרוס. רק אחרי שנים הבנתי שליפתא עד לא מזמן היה חי ותוסס עם חיים שלמים שנקטעו וזאת הייתה תגלית. ישראלים יודעים שהתקיימו קודם יישובים פלסטיניים אבל אין להם ידיעה עמוקה של מה זה אומר העקירה של הפליטים וכו'. לעיתים אפילו הידיעה הבסיסית לא קיימת ולא יודעים שהיה שם כפר ערבי, ואין ציון שהיה שם כפר ותהיתי מה המטיילים בכלל יודעים על המקומות אליהם הם מגיעים. בעבודת התזה שלי עשיתי מיפוי של הכפרים ההרוסים על מפות טיולים ומצאתי שמחציתם נמצאים באתרי טיולים ישראלים עכשוויים כך שיש מפגש בין ישראלים לאתרי הכפרים. סיירתי במקומות האלה ובדקתי איזה מידע מסופק למטיילים. ברוב המקרים יש התעלמות מהכפרים ובמיעוטם האזכור חלקי ואקראי תוך התמקדות ביישובים יהודיים קודמים, או התייחסות לכפר הערבי כעוין. יש אזכורים של מנהגים תרבותיים אבל בלי התייחסות לנכבה, לפעמים יש רק ציון לנקודה בנוף. 
אותה התייחסות מופיעה גם בקורס מורי דרך. במהלך הקורס סיירנו בכל הארץ וראיתי את הפער ברמות הידיעה. מורי הדרך שלימדו בקורס ציינו שהיה כפר מסוים כך שזה חלק מידיעת הארץ, אבל לא קיבלנו שום מידע נוסף על הכפרים עצמם. לא נלקחנו להכיר את הכפר עצמו בניגוד לאתרים אחרים כמו מהתקופה ביזנטית למשל. הקורס התמקד גם במורשת קרב לכן סיירנו באתרי קרבות והנצחה מ-48. חשוב לציין שלא הביאו אותנו לשום מקום שבו סופר לנו על נפגעים ערבים. זה מייצר תמונה מעוותת בקרב מורי הדרך – ערבים כתקפנים יהודים כקרבנות ותמונה זאת מועברת הלאה למטיילים ולכן ציבור זה מקבל ידע חלקי מאוד. הספר הזה בא לתקן את המעוות ושם את הזרקור על הפן הפלסטיני של ידיעת הארץ ומוסיף מידע שלא מופיע במדריכי טיולים.

מירון בנבנישתי, גיאוגרף:
אולי יש כאן שניים, ואני ביניהם, שיכולים להסתכל על הנושא הזה בנוסטלגיה כי הם היו שם. אני רוצה לשתף אתכם בזה כי יש מידה מסוימת של טעות אופטית בכך שרואים את זה בתור הנוף הפלסטיני – יש עדיין אנשים שזהו נוף ילדותם. עבורי זה לא נוף זר. זה נוף שנכחד שבספר מנסים להחיות אותו כנוף ילדותי שאני מצטער על שנהרס. אני גם זה שהרסתי אותו ואני חי בשניות הזה וזה גורם לי צער רב ומלווה אותי כל חיי, ואני בן 78. אבי, הגיאוגרף דוד בנבנישתי, לקח אותי לטייל בנופים האלה בזמן שעשה מאמצים לייהד את המפה. הוא לקח אותי ונפגש עם חבריו הערבים וגרם לכך שעסקתי חלק גדול מחיי בחיפוש אחר הנוף שנכחד ואני חי בזה עד היום. השניות הזאת יצרה כאב גדול שגורם לכך שקשה לי להתייחס לנושא בהקשר הישיר הפוליטי כי זה מתנגש עם התפיסות הציוניות שלי ואני לא יכול לחשוב על כך שגרמנו לנזק ולפשע נורא מפני שאם זה נכון מה עם קיומם של נכדיי. אולי בגלל זה אני בורח לנוסטלגיה אבל אני מציע אפשרות להתסכל בצורה מפויסת וזה מפריע לאנשים שלא רוצים לעשות תיקון אבל אני רוצה להוסיף את הנופך הזה. אני מטייל בארץ כיליד. 
לא הבית שלי נהרס אבל נוצרה מציאות שצריכים להתמודד איתה והדרך שמוצעת כאן נראית לי פשטנית מדי. משווים את הנכבה לאנדלוסיה, הרס תרבות שלמה. אבל בשביל כל פליט זה אסון נורא שאין לו כפרה. אבל בסך הכול לקהילה הפלסטינית כולה יש יותר פלסטינים כאן מאשר יהודים. מתוך 950 כפרים חצי נהרסו אבל הם לא המאה אחוז. פלסטין-א"י משתרעת על השטח שבין הנהר והים. יכול להיות שהדיון בנכבה יש לו מטרה אחת והיא לקדש את הקו הירוק. כלומר למחוק את הנכבה מפני שאם אומרים שהארץ לא תחולק אז הארץ כוללת את כל השטח וכל ההסטוריה ואז כדאי שנסתכל על הנכבה במדינת ישראל בתור דבר שבו נהרסו הרבה כפרים אבל התוצאה אחרי 65 שנים היא גם מקור לגאוה כי הפלסטינים המשיכו את קיומם במולדתם. הקרב הזה נגמר בינתיים בתיקו. לא רוצה להיכנס לויכוח אבל אני רוצה להכניס את הנקודה הזאת לדיון. 
הגישה שלנו לישובים הפלסטינים צריכה להיות קונסטרוקטיבית, לראות מה אפשר לעשות. כמעט חצי מהשטחים האלה לא משתמשים בהם – כלומר לא נכון שאין מקום. אם נתייחס לכך בצורה מפויסת, זה היה, חלק מההסטוריה המשותפת, הארץ היא משותפת.

עמר:
לא היה כאן אסון טבע שלא יודעים מי יצר אותו. אתה אמרת אני הרסתי אותו. למה לקיחת האחריות הזאת קשורה לסימן השאלה על עתיד נכדיך?

מירון:
זה מכריח אותנו לעסוק בשאלת האחריות. ישראלים צריכים לקחת אחריות ולבקש סליחה. יש גם דרכים לטיפול במצב הזה ואסור להמשיך את אותה המדיניות בהווה. ברגע שאתה זורק אשמה באופן כוללני, הצד שמאשים מכחיש כל אחריות למצב שנוצר. זה שמטילים עליו את האשמה מתקומם. לא רוצה להיכנס לשאלה אם אין לפלסטינים סיבה לעשות חשבון נפש. יש שאלה שיש להתייחס אליה כשעוסקים בנושא: הנרטיב הזה הוא נכון מבחינתכם אבל הוא יוצר מצב דיכוטומי כי האשם יתקומם ויחזק את עמדותיו. אני צריך להסביר לנכדיי את העמימויות שאני חי בהן אבל אני לא יכול לעשות זאת עם האשמה היא אבסולוטית. אם המטרה היא לחדד את האשם המוחלט שלי התוצאה יכולה להיות הפוכה.

עמר:
רק סיור אחד בספר נכתב על ידי פלסטיני – הרי הפלסטיני לא תופס עצמו כקולוניאליסט שצריך לעשות מעשה דה-קולוניאלי וגם אין לו צורך להכיר בנכבה כי הוא לא זה שחולל אותה.

אמל אקעיק, כתבה את הפרק המסיים בספר ובחרה להתייחס לתצלומים שבו. אמל ילידת טייבה, דוקטורנטית בספרות השוואתית בוושינגטון כותבת על ספרות מיעוטים ילידים, מנהלת מחקר השוואתי בין הצ'יאפס במקסיקו לספרות הפלסטינית בישראל. כותבת על תרבות עממית, פמיניזם, תרגום, ספרות הדרום הגלובלי:
(אמל מדברת בערבית ויוני מנדל מתרגמה לעברית) חשוב לי לדבר על הנכבה בערבית וחשוב לי שמי שיעשה את התרגום יהיה ישראלי אולי כדי שתאמינו לו. אני חיה בארה"ב והלהג האשכנזי שלי קצת נעלם. חשוב לי לעסוק בתצלומים בספר וגם בזכרון של זוכרות. אולי בגלל שיש משהו ייחודי בנקודת המבט של זוכרות ולכן ההתמקדות בתצלומים. בחרתי בשלוש תמונות וקראתי לזה המוכר והטוב בארצנו. בתצלום זה (עמוד 86 בספר) מסגד ולידו חמור ופלאח וזאת תמונה רגילה שיש לישראלים על כפר ערבי. בחרתי בשתי תמונות נוספות, אחת של כלנית (עמ' 254) והשניה של שקדיה (עמ' 240). הן הפכו לחלק מהתרבות הציונית ישראלית כי הפרחים נמצאים על גלויות וזה חלק מהתרבות המוזיקלית הישראלית. יש כאן נקודת מבט מודחקת לפיה הנוף משותף והתקיים לפני התנועה הציונית.
בספר יש תמונות של הכפרים עצמם וניתן לראות בחלקן תיאור של שיבה של פליטים פלסטינים, למשל בתמונה של פליט מליפתא. יש ניצול של הקשר בין תיירות לנכבה אם מהצד הישראלי של הגעה למקומות האלה כתיירים ובחוסר הבנה של מורכבות פוליטית וגם בצד הפלסטיני כמו פסטיבל השיבה שהפך לסוג של אפנה שיש בו סכנה ואלמנט של ניצול. 
אני מנסה להבין מהי נקודת המבט ומה השאלות שארגון זוכרות מנסה להעלות בקורא. אני מסתכלת על התמונה של בית הקברות בבאר שבע (עמ' 496) ואחת של שיכון בבלי (עמ' 150). יש כאן אלמנט של פרובוקציה – מתכתב באירוניה עם שאלת הארץ ללא עם לעם ללא ארץ. בנושא זכות השיבה – אם רוצים הפלסטינים לחזור לאן הם רוצים לחזור? למקומות הנטושים האלה? ודבר שלישי, יש משהו רגיל בתמונות האלה כי הן יכולות להילקח בכל מקום אחר בארץ. אני לוקחת מושג מתחום הגרפיקה של פוטושופ ואומרת שאפשר לעשות פה שימוש פוליטי. תמונה של מוזיאון האצ"ל (עמ' 175) ותמונה של כפר לאם (עמ' 117). למבקר שאין לו מושג פוליטי יכול לחשוב שיש כאן פעולה של הרכבה של ישן וחדש. יש כאן אמירה מורכבת כמו בפוטושופ אבל ניתן לזהות את פעולת ההמצאה שהיא אסרטגיה של השכחה. יש שתי תמונות משכונת טלביה בירושלים (עמ' 337 – 347) שמדגימות את החשיבות בפעילות של זוכרות בלימוד ההיסטוריה החברתית של פלסטין – לא דרך כפרים הרוסים, לא באמצעות דמות הפלאח אלא בהיסטוריה אורבנית ואינטלקטואלית. בזיכרון הישראלי מדברים על ביתו של בובר אבל יש בכך השכחה של משפחה פלסטינית שהתגוררה בבית זה. 
חשיבות המחקר הזה הוא בכך שדווקא חוקרים ישראלים יכולים להגיע למקומות הללו ולכתוב מסלולים אליהם. למרות שהיישובים ההרוסים בספר נראים נטושים אני מצליחה לראות דרכם מעט אור.

שולה קשת, מנכ"ל אחותי, פמיניסטית מזרחית, אמנית ואוצרת, פעילה חברתית ופוליטית:
כשתומר גרדי סיפר לי על הספר "אומרים ישנה ארץ" שמחתי מאוד וראיתי בו פריצת דרך לנושא הסיורים שאני חווה אותם באופן קשה בשכונת נווה שאנן. באים ומשכתבים היסטוריה ומספרים אותה באופן שמעוות אותה, מוחק דברים. הספר הזה נותן לנו אפשרות לשמוע את הסיפור של הנכבה במקומות שיהודים מגיעים אליהם זה חשוב מאוד. קיבלתי את הספר לפני שבוע ועדיין לא התעמקתי בו אבל רפרפתי. אכזבתי הראשונה הייתה לראות את רשימת הכותבות. אני מבינה שישראלים כותבים על הנכבה כדי להכיר בה אבל האם כתיבה שנעשית ע"י אשכנזים איננה פעולה קולוניאליסטית? אני חושבת שאם את ההיסטוריה המזרחית המחוקה, אפילו אם כאקט של הכרה באשמה יבואו האשכנזים ויכתבו אותה – זה היה מטריף אותי. אני חושבת שאולי השלב הבא צריך להיות השלב שבו בעלי הפריווילגיות זזים הצדה ומאפשרים לקבוצות המדוכאות לספר את סיפורן. במקרה של הנכבה למשל, שזה יתורגם מערבית לעברית ולא ההפך. יחד עם זאת כאקט ראשוני זוהי פעולה חשובה ביותר. 
בשבילי כמזרחית ופמיניסטית הנכבה איננה סיפור בהיסטוריה אי שם בזמן אלא זה משהו שמתגלגל ומתרחש עד היום ומשפיע ויש לו זרועות של דיכוי לא רק על הפלסטינים אלא גם על קבוצות אחרות המדוכאות בחברה הישראלית. אני רואה את החיבור של הדברים – ברגע שעם כובש עם אחר ועושה פעולה של מחיקה ודיכוי זה מחלחל גם פנימה והכיבוש מבחינתי איננו רק הכיבוש של ישראל על הפלסטינים אלא גם פנימי, אשכנזים כלפי מזרחים. 
אני רוצה לציין את החיבור המזרחי לתרבות הערבית והמוסלמית שזה בהכרח גורם מרכזי של אותו דיכוי ומחיקה של היסטוריה, אנשים, תרבות. אנחנו כולנו, גם הדור הצעיר, עוברים מחיקה ויש לעשות את התיקון – לבטל על הפריווילגיות שנגרמות כתוצאה מהכיבוש והדיכוי. לא מספיק לומר "אני אשם" ועד שלא ייעשה שינוי האשמה תלויה ועומדת. 
אנחנו בתנועת "אחותי" הקמנו את "קואליציית לבי במזרח" שעוסקת בנושא המחיקה התרבותית  בכל המערכות – גם התרבות הפלסטינית וגם היהודית-ערבית ועוד. אני חייבת להזכיר את מערכת החינוך הישראלית כמודל למחיקון עצום – מערכת שמקדישה את רוב משאביה להנצחת זיכרון מסוים מאוד של אשכנזים מאירופה. בהקשר זה אני רוצה להזכיר את מאיר גל, אמן מזרחי, שעשה יצירת אמנות שהפכה סמל להדרה ולמחיקה – "תשעה מארבע מאות". זהו תצלום שלו אוחז את ספר ההיסטוריה היהודית שנלמד במערכת החינוך. רק תשעה עמודים מתוך ארבע מאות הם על יהדות המזרח וכל השאר זה על יהדות אירופה. 
אני רוצה לסיים בנושא הסיורים. נווה שאנן היא שכונה שעברה פירוק קהילתי רב שנים, הפכה להיות גטו מצוקה, תוצאה של מדיניות גזענית של החצר האחורית. יש בה סיורים של פעילים וארגונים והחלטתי גם לעשות סיורים ואני מביאה את הסיפור של התושבים הותיקים. נקודת המבט ההיסטורית הזאת מכלילה סוגיות רבות ומגוונות שאותם פעילים מעלימים לחלוטין. אותה פעילות למען זכויות אדם שגם היא נגועה ברובה בלשעתק את השיטה של הממסד הציוני אשכנזי המדבר בשם כולנו – האם אותה ביקורת כלפי הממסד לא צריכה להיות מופנית גם כלפי אותה חברה אזרחית שלא מודעת לנזק שהיא גורמת?

עמר:
אין לי ויכוח עם שולה אבל אם בנכבה עסקינן את יכולה להתייחס לתפקיד המזרחים בנכבה?

שולה:
אני חושבת שכשאנחנו מדברים על לקיחת אחריות לגבי הנכבה והכיבוש אז אנחנו חלק מהמערכת הזאת ולכן גם כן אחראים לנסות לשנות את המצב. אבל אנחנו המזרחים גם כן קורבנות של הנכבה באופן מסוים. מצד אחד אני לוקחת אחריות על הנכבה כמזרחית, אני מודעת לפריווילגיות שלי כיהודיה, אבל אני חושבת שכשאתה אומר "ישראלי" אתה מכליל את כולנו תחת מקשה אחת ואתה לא רואה את הדיכוי כלפי מזרחים והכיבוש כלפי מזרחים והג'נטריפיקציה ועוד. מבחינתי זה חשוב שגם אתה כפלסטיני תראה את זה. כל עוד אנחנו נדבר על ישראלים מול פלסטינים ולא נבין שהקבוצות המדוכאות צריכות להתאחד ולהכיר שיש להיאבק נגד הדיכוי ביחד, אני לא יודעת אם יהיה שינוי. שינוי יתחולל כאשר תהיה הכרה בדיכוי ההפרד ומשול של ההגמוניה האשכנזית.

שאלה:
האם המזרחיים המדוכאים יכולים לראות בפלסטינים המדוכאים כבעלי ברית?

שולה: ודאי. מאיפה את יודעת שזה לא קורה? יש בשאלתך סטריאוטיפים כלפי מזרחים. יש הרבה מאוד חיבורים בין פלסטינים ומזרחים בתנועת "אחותי" בין נשים. אם יש מישהו שחי ביחד זה פלסטינים ומזרחים וההתמודדות היא שם ואת לא יכולה לבוא מבחוץ ולומר שלא קורה כלום.

שאלה:
מה עם השאלה המעמדית בתוך שתי החברות כנקודת התייחסות בתוך המאבק? לדוגמא שכונת טלביה היא שכונה של עשירים.

עמר:
זוכרות לא עוסקת בזה.

אמל:
אכן החברה הפלסטינית הייתה מעמדית אבל הנכבה קרתה לכולם והעשירים גם הם הפכו לפליטים.

עמר: לאחרונה, בהשראת הספר, כשאנחנו מקיימים סיור לאתר מהנכבה, אנחנו מציעים באתר של זוכרות את מסלול הסיור כדי שכולם יוכלו לסייר ולהכיר את המקום בלי תלות בזוכרות. עכשיו כל אחת יכולה לבחור מסלול מהספר או מהאתר ולהכיר את המקומות הפלסטינים בארץ.

Omrim Yeshna Eretz – Once upon a Land. A Tour Guide

Omrim Yeshna Eretz – Once upon a Land. A Tour Guide

Omrim Yeshna Eretz – Once upon a Land. A Tour Guide

Omrim Yeshna Eretz – Once upon a Land. A Tour Guide