הספר הזה הוא הצעה. הוא הזמנה. הוא קריאה. הקורא בו נקרא, הקוראת נקראת, להכרה. להכרה של פלסטין שבתוך-תוכה של ישראל. להכרה של הנכבה הפלסטינית. להכרה בה.

אולם לפני אותה קריאה להכרה, לפני רגע המפגש של הקוראת בספר עם המילים ועם הצילומים, לפני ההליכה את הסיור, ועוד לפני היציאה לאור, לפני ההדפסה והכריכה, ההפצה לחנויות, המכירה, לפני כל אלה, הספר הזה עצמו הוא מעשה של הכרה. הוא מעשה של הכרוֹת רבות, שמכיריהן הן היוצרים והיוצרות של הספר הזה. לפני שהוא קריאה להכרה, הספר הזה הוא מעשה של הכרה. הכרה פוליטית אזרחית, בנכבה הפלסטינית, דרך צילום ודרך כתיבה.

כל אחד ואחת מהכותבות ומהצלמות שהשתתפו במעשה ההכרה הזה, היו גם שותפות במעשה העריכה של הספר, חברות במערכת המורחבת שעיצבה את אופיו ומהותו. חמישים או שישים אנשים הגיעו לפגישת העבודה הראשונה לקראת יצירתו, בינואר 2011 במשרדי עמותת זוכרות, נענים בכך לקול קורא אשר פרסמנו ובו קריאה לכותבים וצלמים שירצו לקחת חלק ביצירתו של ספר סיורים, אל רובעי ערים פלסטיניות וכפרים פלסטינים שהרסה מדינת ישראל בנכבה הפלסטינית.

שתי הכרעות קיבלה המערכת המורחבת הזו, שהפכו על פיהם בפגישה ההיא שני עקרונות בסיס שאיתם באתי אני אל הפגישה, שתיהן הכרעות קשורות שפה. את הטקטסים של הסיורים העתיידיים של הספר דמיינתי לפני אותה פגישה כמין תחפושת, מסכה. דמיינתי אותם כתובים כמו העתקה, כמו שיעתוק של לשונם האובייקטיבית-מתחנחנת של מדריכי טיולים סטנדרטיים. דמיינתי טקסטים חריגים רק בתוכנם, ובה בעת צייתניים בצורתם. לקראת אותה פגישה בראשיתית, צילמתי לכותבות עמודים ספורים מתוך אחד מרבבות המדריכים האלה, עמודים שאמורים היו להיות להן שבלונה. דגם.

לאנשים שבאו לפגישה ההיא, לצלמות ולכותבות, חברות המערכת, היו רצונות אחרים. לא היה להן עניין בכתיבה כזו. הם רצו להכיר את הכפרים, את הערים, את עברם הפלסטיני ואת ההווה הפלסטיני הכבוש שלהם, בלשונן שלהן, בדרכן.

ספרי סיורים הם סוגה כשלעצמה. מסורתם הספרותית של הספרים הללו, כמו גם מסורתם של ספרי המדע-הבדיוני, קשורה קשר הדוק למסורת הכתיבה הקולוניאלית. ספרי המדע הבדיוני, ובייחוד ספרי המסעות בזמן, קשורים לאופן שבו דמיין בכתב האדם הלבן, במסעות הכיבוש הקולוניאליים, את תרבויות האנוש הזרות לו שפגש, כקיימות לא במקום אחר במרחב, אלא בעידן אחר בזמן. בעולם אשר אותו כינה חדש, חשב הקולניאל למצוא את הישן. אין כאן פרדוקס, אלא עדות לאופיה של התנועה אותה דמיין, לַּצִיר עליו דמיין עצמו נע. בדמיינו עצמו כזז בזמן, אִפשר אותו קולוניאל גנרי את הספרות הזו, את כתיבת הנסיעה בזמן.

מתוך אותה מסורת קולוניאלית אלימה ומסועפת, צומחים גם, משורגים יחד עם ספרי המסעות, מדריכי הסיורים. את הלא-נודעת יש לדעת. ספרי ההדרכה וההרפתקאות הללו, מין קאמה סוטרה לאוהבי-לכת, ביקשו לכבוש שבילים ולסמן ולמפות, להתוות דרך לקורא, לפלס לו דרך המילה גישה, פתח אל ארצו-של-אף-אחד, ודרך המילה כמו לגאול מעיזבון, משכחה, חלקת ארץ. להפריח שממה של תרבות וידע, בגאוגרפיה לא מוכרת של נחשלות זרה.

את השאלה, אם כן, האם אפשר ואיך, לעשות שימוש באמצעי שמסורתו התרבותית, הספרותית, היא קולוניאלית, כדי לבצע פעולה שאותה אני מבין כדה-קולוניאלית, כמשחררת, ניסיתי להבין ולפתח מאז עלה הרעיון לכתוב ספר סיורים כזה, ביוזמתה של תמר אברהם, שגם כתבה שניים מהסיורים בספר. איך לפתח אופן פעולה אשר יפְתח בפנינו את האפשרות שלא לרשת את אותה מורשת. אופן פעולה כזה חשבתי שאולי התחלנו לפתח כשסירבו חברי המערכת המורחבת באותה פגישה ראשונה לכתוב לפי המתווה הלשוני של מדריך הטיולים הסטנדרטי שהצעתי. כשהחלו להגיע הטיוטות הראשונות של הסיורים, ראיתי את הבדלי הלשון בין כתיבת כל סיור וסיור, איך כל כותבת וכותב, וגם איך כל צלם וכל צלמת, מכירים את המקום שאליו הם מדריכים את הסיור, מדריכים עצמם אל תוך המקום ובתוכו, בדרכן, בלשונם שלהם. עמדה היא מקום להתחפר בו, לעמוד, לירות, ואז לחזור להשתופף. לכותבות ולכותבים כאן לא היתה עמדה, לא מתוך מחפור ירי הן כתבו וצילמו. היה להם מוצא, תנועה, מבט שמשתנה ומשנה. בפליאה ראיתי, בהוקרה, בהתפעלות-מיופי, איך הפערים בלשונות בין הסיורים יוצרים מכלול רב-גוני, לא אחיד, שמדגיש את הסובייקטיביות של הכותבת, ולכן הוא גם מכלול שאינו מתיימר לדעת-כל על המקום, ואף יותר מזה, מודע להיותו חלקי, חסר, הופך על פיו, אני חושב, את המבט-מבע הקולוניאלי, הסמכותי, ההרמטי, שיודע על הארץ את הכל, הכל, בלי סדק.

***

בראשית קיץ 2011, עייף ועמוס מן העבודה הפורייה והמלבלבת עם ארבעים כותבות וצלמות, מעבודה עם מערכת של עשרות שותפים, וגם ועייף מעוד עשרות דברי יומיום שוחקים, מורטים ומטרידים, קפצתי על הזדמנות שנקרתה לי בדרכי, לנסוע לארבעה ימים לברצלונה על חשבון ברון, ארגון אמריקאי שהתעקש להזמין למלון חואן קרלוס הראשון בברצלונה נציג מעמותת זוכרות, לסמינר רב-משתתפים מכל קצוות תבל. לתבל אין הרי קצוות, ידעתי, התבל היא עגולה הרי, אבל אם אומרים האמריקאים, אז מי אני?

כשקיבלתי את ההזמנה הזדקקתי למילון כדי להבין ביטוי אחד בה שלא הכרתי. היה עלינו לבוא עם Business Attire. לא ידעתי מה זה Attire, אבל מילונים בספרייה שלי לא חסר, ויש הרי את גם אינטרנט, לא צריך לטפס אל המדף, ובכן בדקתי, attire הוא לבוש, מלבוש, כסות, אדרת, ואם כך יוצא ש-Business Attire הוא חליפה, מלבושם של אנשי העסקים.

יש מסה יפהפיה של ג'ון ברג'ר על החליפה, מתוך הספר 'על ההתבוננות', שיצא בהוצאת פיתום הנפלאה. למי נועדה החליפה, לאיזה אופי של תנועות גוף היא נגזרה, את גופו של מי היא מעוותת, את גופו של מי היא משרתת, מה היא משמרת, מי מקרין בתוכה מה, קריאה מעמדית בביגוד, באופנה. במלון חואן קרלוס הראשון לא קשה היה לראות לגופו של מי מאיזה קצה-תבל מעניקה החליפה כח וסמכותיות, ומי לובש את החליפה כמין תחפושת מגכיחה. אני לא רציתי, לא קניתי חליפה, באתי עם הג'ינס ועם כמה מחולצותיי הפרחוניות. חליפות העסקים של לא מעט נשים דמו, לפחות בצבעיהן, לחולצה שאיתה נכנסתי לאולם הקבלה של המלון. אבל לא של הגברים. לא הרגשתי נח, מטבע הדברים. לא באולם הקבלה ולא בארוחת הערב החגיגית באולם האוכל במלון, עד שבקבלת הפנים ראיתי מרחוק גבר, לבוש כמעט בול כמוני, ג'ינס, חולצה יפהפייה וצבעונית, אפריקאי שחור עם אפרוֹ עצום ממדים. הוא זיהה אותי, אני אותו, ממרחקים, כמו שותפים לאותה צרה. מבט ראשון. כמו אוהבים.

מאוגנדה? מישראל? חייכנו, השקנו כוס בכוס. החלפנו מילים ראשוניות. אף פעם לא הכרתי אף איש מאונגדה, חשבתי לעצמי ואו אז נזכרתי בתוכנית אוגנדה המפורסמת. תגיד, שאלתי, לומדים אצלכם בבית הספר על תוכנית אוגנדה? שמעת על תוכנית אוגנדה? כאילו, אנשים יודעים על זה? הוא הסתכל בי. אני בו. פתאום הבנתי וראיתי שגם הוא הבין, שכאן פגישה היסטורית. פגישה היסטורית בין שני בני-אדם שרק בגלל תפנית כזו ולא אחרת בדברי-ימים אינם אויבים. הייתי יכול להיות הקולוניאל שלך, הכובש, אמרתי לו ונפלנו איש על צוואר רעהו, יין שנשפך, לא דם, על חולצות פרחוניות, מתחבקים וצוחקים.

אותו מפגש-בבל בחסות אמריקאית שאליו הגעתי היה מין מיקרוקוסמוס מוקצן, קריקטורי, מגוחך, של עולם העמותות והקרנות. את המשתתפים חילקו לפי תחומי עניין. חופש ביטוי ועיתונות, חינוך, מגדר, בריאות, פליטים, סכסוכים מזוינים, פיתוח כלכלי, וכו'. בכל תחום כזה שלושים איש. כל קבוצה בכל תחום חילקו אז לשלוש תת-קבוצות, עשרה בכל תת-קבוצה, ואז המשיכו לחלק כל תת-קבוצה בכל תת-תחום לשלוש תת-תת-קבוצות של שלושה או ארבעה אנשים.

אחרי שהסתיימה הפרגמנטציה החברתית, היה השטח מוכן לתחרות. כל תת-תת-קבוצה צריכה היתה לחשוב על פרויקט לקדמו. הצעה לתרומה חברתית אפשרית במקום מסוים בעולם, עם רציונל, חזון, אסטרטגיה, קהל יעד, דרכי פעולה, מוּטבים, מדדי הערכה, תקציב, וכיוצא באלה. משך יומיים עבדה כל תת-תת-קבוצה על בניית הפרויקט שלה. ביום השלישי נפגשו שלוש התת-תת-קבוצות מתוך כל תת-תחום והובאו לתחרות בפני שופט מטעם המארגנים. World Justice Forum, קראו לגוף הזה. הפורום לצדק עולמי.

בתחרות בין שלושת הפרויקטים של שלוש התת-תת-קבוצות, ניצח פרויקט אחד. הוא זה שיעבור לשלב הבא, בו, מול ערכאת שיפוט גבוהה יותר, יתחרה הפרויקט המנצח עם עוד שני הפרויקטים המנצחים מהתת-תחום, על האפשרות לייצג את התחום בתחרות המכריעה. בתחרות המכריעה, השלב האחרון והסופי, מתוך עשרה פרויקטים המייצגים עשרה תחומים, יבחר חבר שופטים מערכאה עליונה אף יותר, חמישה פרויקטים. חמשת הפרויקטים הנבחרים מתוך – חשבון מהיר – תשעים, ייבחרו להיות ממומנים. בחירת הפרויקטים המנצחים תתקיים בארוע חגיגי, באולם הגדול של מלון חמשת הכוכבים. הטקס ייחתם בארוע מיוחד, נאום מסכם מפיו של לא אחר מהאחד, האיש השווה טריוליונים, ביל גייטס, סטיב אוסטין למבוגרים.

אותי ואת אוקולו לא עניין כל זה. כן, אנשים באוגנדה יודעים, אוקולו אמר. אלה שמגיעים לבית ספר תיכון. הוא עצמו נולד באזור באוגנדה שיועד לקולוניזציה יהודית. הוא מכיר את האזור על בוריו. בימים הגינו יחד, הוא ואני, חולקים תת-תת-קבוצה, פרויקט מופרך, לעגני, ההצעה שלנו לפורום לצדק עולמי. סיורים לימודיים אל היסטוריה חלופית, להכרת כיבוש אוגנדה שבסוף לא היה, אל מה שהיה אולי יכול להיות אילו. בערבים יצאנו אל העיר, להסתובב. חודש יוני שנת 2011 היה זמן האביב הספרדי, מקדים בחודש את המחאה הישראלית. פלאזה קטלוניה היתה מלאה תמידית במפגינים. הלכנו לכיכר כל ערב, נרגשים. הלוואי, אני זוכר אז שאמרתי לעצמי. הלוואי. הלוואי. הלוואי. קברניטי הפורום לצדק עולמי לקחו את משתתפי הסמינר לארוחות בבניינים של גאודי, גאלות עם גילדות של עורכי דין. מבחינתם פלאזה קטלוניה והמחאה העממית לא היתה אתר עם רלוונטיות לצדק עולמי. אחרי ההפגנות המשכנו, אוקולו ואני, להסתובב בעיר, לשתות. העברנו זמן, צחקנו, שיחקנו, סיפרנו סיפורים. רקמנו תוכניות סביב הערב האחרון. אני הצעתי שנלך ונבקש מביל גייטס שיאמץ אותנו לבנים. אוקולו אמר, בוא נחטוף אותו. בבאר אחר חלק אוקולו על התזה שהצעתי. אין שום קשר בין המצב הקולוניאלי לספרות הנסיעה בזמן, אמר. הנסיעה בזמן היא פרה-קולוניאלית, הוא טען ואז סיפר לי, הנדהם, את סיפורו של חוני המעגל, שנרדם מתחת שתיל של עץ חרוב והתעורר כעבור שבעים שנה. התווכחתי, גם אם ביטחוני אז התערער. אין דין ההשתהות בזמן כדין תנועה בו, טענתי בפניו. הוא חייך. הערבים הנפלאים איתו מתערבבים. בעיקר אהבנו יחד לדמיין. היתה לו אצבע קטועה מעינויי משטר שעבר בכלא באוגנדה, וחיוך רחב רחב, אוהב. נפרדנו בחיבוק ארוך, בשנה הבאה באוגנדה הבנויה! תמונה של בונו ושל בשאר אסד היו בלובי, לצדנו. לא זוכר של מי עוד. החלפנו כתובות אימייל. בשדה התעופה פָּרק-סָרק אותי המאבטח של אל-על מכל מה שהיה עליי, אחרי שמצא אצלי במזוודה חומר כתוב בערבית. חיפוש משפיל ודכאני. העובדה הממשית חזרה טפחה על המציאות האלטרנטיבית, על ההיה-או-לא-היה, על האפשרות המשחקית, החלופית. כנראה ששם, בתוך כל הבלגאן, אבד לי גם הפתק עם המייל שלו. אין לי איך למצוא אותו. אבל נשארו הזכרונות ממנו. ונשארו גם הדברים שלמדתי באותו מלון חמוש בכוכבים. הספר הזה שאתם מחזיקים ביחד, שאת ההקדמה לו אני כותב עכשיו על המחשב בבית, שמאגד בו מעשים של הכרה של הנכבה ובנכבה כמעשה דה-קולוניאלי – אין לנו אלא להכיר גם את המנגנון הכלכלי אשר אִפשר אותו, המנגנון, שצורה מזוקקת, קריקטורית שלו ראיתי במלון ההוא, בברצלונה. מאמץ טוב ורב השקיעו אנשים בעמותת זוכרות כדי שתוכל העמותה לממן את הוצאתו לאור של הספר הזה. את התרגום, ההדפסה, העיצוב, המשכורת שאני קיבלתי. אלא שגם את המנגון הכלכלי שמאפשר את יצירתו של הספר הזה יש לראות, גם במציאות שהוא יוצר יש להכיר, בכוחנות שלה, תחרות הכל-בכל, המרדף אחרי חלוקת המשאבים, האיבה שהיא יוצרת בין המנצחים למפסידים במהלכה, הקרעים.

***

ההכרעה השנייה שקיבלו חברות המערכת המורחבת של הספר שבידכם באותה פגישה ראשונה, ינואר 2011 בזוכרות – אחזור לשם עכשיו בכתב כדי לספר עליה – היתה הכרעתם להפוך את הספר לדו-לשוני, בעברית וערבית. לפני אותה פגישה, קהל הקוראים המדומיין שלי לספר היו יהודים, קוראי עברית. פלסטינים, כך חשבתי, לא צריכים ספר סיורים כזה, ואם יש לפלסטינים כזה צורך, לא זוכרות, שהעיסוק בנכבה בעברית הוא הבסיס לעבודתה, ולקהל יהודי בעיקרו, צריכה להפיקו ולהוציאו-לאור.

במערכת המורחבת דעת-הרוב הכמעט מוחלט היתה אחרת. פרסום הספר בעברית בלבד, אם אני זוכר נכון בשחזרי את הטיעונים, יהיה למעשה מחיקה של הערבית, כמו חזרה על המחיקה של 48', שנמשכת ונמשכת. כדי להפסיק את המחיקה צריך להתעקש על נוכחותה של הערבית. מלבד זאת, טענו עוד, ובעיקר השותפים הפלסטינים של המערכת, לא נכון הוא שהפלסטינים מכירים את ההיסטוריה של עמם ושל ארצם. חוסר-הידע, בחסותה וטיפוחה של מערכת החינוך הממושטרת, כפופת השב"כ של הערבים בישראל, הוא עמוק. בצוות הכותבים יש גם פלסטינים, גם יהודים. יכתוב כל אחד בלשונו שלו, ואת הסיורים נתרגם.

מתוך ששים, שבעים האנשים שהתחילו את תהליך כתיבת הסיורים וצילומם, בצוותים של זוג, צלמת וכתבת לכל סיור, ידענו שלא כולם יגמרו את התהליך. זה לוקח הרבה זמן, מתיש, ארוך, תובעני, ובלי תשלום, בלי כסף. מה שלא חשבתי שיקרה הוא עזיבה של השותפים הפלסטינים ביצירת הספר. ככל שהתקדמנו עם הכתיבה והצילום, עזבו עוד ועוד שותפות פלסטיניות. הסיבות, כשהתעקשתי עדינוֹת, שאלתי למה, היו סיבות פרקטיות, חומריות. חוסר זמן, לחץ עבודה, עומס. לסיבות האלה ודאי היה משקל, אצל הפלסטינים שעזבו, כמו גם אצל השותפים היהודים שלא גמרו לכתוב או לצלם את הסיור אותו התחילו. אולי היו סיבות נוספות לעזיבה של השותפות הפלסטיניות, כאלה שבחרו העוזבות לא לספר לי. אולי אמל אקעיק, שממנה ביקשנו לכתוב אחרית דבר לספר, את ההקדמה הזו אני כותב לפני שהיא כותבת את דבריה, תוכל לומר משהו בנושא. בכל מקרה, העזיבה של השותפים הפלסטינים לדעתי גם את משמעותה של ההכרעה לפרסם את הספר בעברית ובערבית. עזיבתם של הפלסטינים הפכה את התרגום למעשה חד-כיווני, מעברית לערבית, משפת הכובש, זו שבה אני כותב עכשיו, לשפתן של אלה שריבונותן נגזלה. עזיבתם הפכה את מעשה התרגום, לתרגום של מעשה ההכרה, מעברית לערבית את מעשה ההכרה בנכבה הפלסטינית. מהו מעשה התרגום הזה? מה הוא מחולל בשפה? אולי גם על זה תוכל אמל אקעיק לכתוב מילה. ואולי לא תרצה. התרגום הרי נועד לאלה שאינם מכירים את המקור. אלא שמי אם לא הפלסטינים, מכירים את המקור? אולי אבקש ממרזוק אלחלבי, שתרגם לערבית בספר, לספר על מעשה התרגום שלו, מלאכה לשונית פוליטית סבוכה, עמוקה ותובענית. בכל אופן, לא נכון לומר שהפלסטינים השותפים עזבו, לא נכון, כי לא כולם עזבו, ואלה שנשארו, אני חושב, נותנים במתנה לספר הזה עוד שכבה, או עוד ממד, עוד מרכיב של אי-אחדות, עוד ריבוי אחד.

***

עכשיו, משיצא לאור, והוא בידך, הספר הזה הוא קודם כל ספר פרקטי, ספר לעשות בו שימושים, ספר סיורים. לשים בתיק, לצאת, ללכת, להכיר.

כל סיור בספר, אחרי ארבע או חמש גרסאות וטיוטות, עבר גם עריכת-הולך, מישהי-או-הוא שהלכו את הסיור, לוודא שהכיוונים לא מבולבלים, שסימני הדרך מובנים. עריכה כזו, גם אם מדוקדקת, לא יכולה להיות חובקת-כל, הרמטית. שימו לב בפניות. שימו לב בטיפוסים.

אל המקומות שהלאום מנסה להשכיח ולדחוק, הגישה לא יציבה, לא מוסדרת. הגישה אל הכפרים הפלסטינים שעל אדמותיהם השתלטו מושבים וקיבוצים, לעיתים קרובות היא מגודרת, כמו הקהילות המגודרות עצמן. במקומות היישוב הפלסטינים שעל אדמותיהם יישבה המדינה אזרחים דלים בפריווילגיות ובהגנות ממסדיות, משערכה הנד"לני של האדמה עולה, מפקירה אותם המדינה ליזמים. השינויים כאן מהירים. אחדים מהמקומות ומדרכי הגישה שמתוארים בספר יתכן שלא יהיו עוד במקומם כשיתפרסמו הדברים.

סימון שבילים בישראל הוא מעשה שיש עליו מונופול לאומי. סימון שבילים אחר, הוא מעשה של התנגדות למונופול הלאומי, על האדמה והאמת. הספר הזה הוא אפשרות לקחת חלק במעשה של התנגדות כזה. חלוקה צודקת של שלל וגזל לא תיתכן. אין.

----------------------------

טקסט זה הינו חלק מתוך מדריך הסיורים "אומרים ישנה ארץ" שהוציאה עמותת זוכרות ב-2012.
ניתן לרכוש את מדריך הסיורים באתר הוצאת פרדס (באשראי) ובמשרדי עמותת זוכרות (במזומן או בצ'ק). עלות הספר 50 ש"ח לאחר הנחה.

לפרטים נוספים ניתן לפנות ל: debby@zochrot.org