הודעות במכשיר הקשר

30/8/1948. לבנימין שפירא מזכאם: סעיד. סעיד. דין. דין. וכמל כמל. אפנדי. מעוניין בפגישה איתך. משטרה. מיד. מתי ואיפה?
13/5/1948 לבנימין שפירא מאריה: משה מכ"ג מוסר שקאמל מחכה בביתו ושתתקשרו אתו טלפונית בהקדם. דחוף.
מתוך: ארכיון עמיר, תיק 3 מלחמת השחרור, 1948-1949

בנימין שפירא הוא סבא שלי

עלון הוועדות ליחסי שכנים בעמק החולה [1]

כתב בנימין שפירא, יולי 1942

בשל סיבות שונות עלה ה"מנהיג" [2] לשלטון בחולה, שלטון שלא בא, לא מעושרו ולא ע"י מוצאו האצילי יותר מאשר של אפנדים אחרים שבסביבה. ה"מנהיג" היה המתווך הראשי במכירת הקרקעות מצד אחד, ומצד שני ה"גום" (גאולת דם) בין כפר גלעדי ו"המנהיג", קאמל אפנדי, מאז ימי תל חי, העמיד את יחסינו איתו בצורה מפוקפקת ובלתי ברורה. “המנהיג" התחיל להתנהג בחולה כבתוך שלו, ידו היתה בכל. השלטונות שואלים לדעתו בכל עניין ועניין. עיני רבים צרה בשלטונו. בתוך כל המערבולת הזו נשאלת השאלה, מה תהיה עמדת היהודים בחולה לאור היחסים הלוקליים האלה? הננו כח עולה בעמק החולה וצפונות כאן אפשרויות גדולות להתישבות בעתיד. לו נעשה כיום שלום בין כפר גלעדי ו"המנהיג", בטוחים אנו שחברי כפר גלעדי הוותיקים היו יכולים להוות כוח שקול נגדו ונגד תעלוליו. יש לבקש מהמוסדות שלנו את סידור הדבר באופן סופי. הדברים שנכתבו כאן נועדו לפתוח בדיון שצריך להביא לידי מסקנות ולפעולות מסויימות.

ספר היסטוריה

קמאל חסיין מחלסה, שהרג את יוסף טרומפלדור, ואחר כך סחר בקרקעות עם הקרן הקיימת – והיה סוכן של הש"י [3] ושל דעת עד שחוסל במאי 1949 על ידי שליחי המודיעין הסורי – הגיע במארס 1949 אל בנימין שפירא וסיפר לו על הלוך-הרוח בקרב הפליטים:
"כל הפליטים שנמצאים בלבנון – רצונם לחזור. אף פליט לא התאחז בקרקע ולא נותנים לעבוד בכלל, ובייחוד לא נותנים להם לעבוד עבודה חקלאית. המנגנון של הצלב האדום בלבנון, המורכב ברובו מפקידים לבנונים, גונב מכל הבא ליד ולפליטים מגיע מעט מאוד".
מתוך: גלבר, קוממיות ונכבה, 2004, עמ' 360-1.

חוברת זיכרון לבנימין שפירא

בנימין היה דמות אצילה, משכיל, איש מושרש בישוב ובתנועה, איש המצפון והערכים, איש הספר והמחקר, איש ההקרבה וההתמדה, שהאמין בדו קיום והגשימו הלכה למעשה. הוא השאיר אחריו ידידים רבים, יהודים וערבים, הן בארץ והן בסוריה ובלבנון. בתולדות הכיבוש וההתיישבות בחולה רשם בנימין ז"ל דף מיוחד במינו.
כתב: יהושע חבושי
מתוך: חוברת הזיכרון לבנימין שפירא, קיבוץ עמיר, 1978.

הודעות במכשיר הקשר

18/3/1948 למנו פרידמן מבנימין: משפחת החג' מדוארה מבקשת שלא יפגעו בביתם. אחרת יעזבו את הכפר. תן תשובה באם זה ניתן ואם כפר סולד הוזהרה. מסטפה מודיע. כל פעילות הכנופיות תתרכז עם גמר הגשם בכביש המרכזי ברכס המערבי של החולה. נעשות הכנות לתקוף יישובים שם. ששיקלי נמצא כיום אצל משפחתו בחלב.
18/3/1948 לארן מפלטי: אחר התייעצות עם בנימין, נראית רק תשובה אחת לרצח (ב)כפר בלום. לפגוע באיש אחד או שניים מסלחיה, ובזה להפסיק את התגובה. נראה שהדבר לא יגרום לסיבוך. מחכה לתשובה.    
29/4/1948 עמליה מבנימין: לא אוכל להגיע הערב הביתה. נשאר בראש פינה.
מתוך: ארכיון עמיר, תיק 3 מלחמת השחרור, 1948-1949.

עמליה – היא אשתו של בנימין, סבתא שלי

מכתב מעמליה לבנימין

לבנימין שלום רב! קיבלנו אתמול את מכתבך והספרים דרך שמעון והשמחה היתה רבה. הקטנה מיד לקחה את הספר וטיילה איתו, ובדרך אני שומעת איך היא מדברת לעצמה: "אבא חמוד, חמוד מאוד, שלח לי ספר". בחדר קצת ריק, אני כבר לא רגילה לחזור הביתה ולא למצאך וזה עצוב קצת...
נשיקות חמות משלוש הבנות, שלך עמליה.
פברואר, 1951

"הקטנה" זוהי דורית, אמא שלי

מסמך

סודי ביותר/ מטכל /אגם/מודיעין
הנדון: קציני מודיעין מרחביים
בנימין שפירא נתמנה החל מה 1.8.1948 כקצין מודיעין מרחבי במרחב הגיאוגרפי המוגדר בנ.צ. הגליל המזרחי וגוש הכנרת.
על החתום, מנהל אגם מודיעין.

ידיעה בעלון

נמסר כי בנימין שפירא סיים ב 1/1/1950 את שירותו הצבאי וחזר הביתה ונכנס לעבודה על טרקטור.
מתוך: עלון קיבוץ עמיר "בבית", 5/4/1951

זיכרון

הבית היה תמיד מלא אנשים. אירחו המון. היו לו המון חברים מהעבודה עם הערבים ובמפלגה. עמליה היתה אופה עוגות ועוגיות. אני התביישתי. הייתי יושבת בחוץ ולפעמים נשארת אפילו בבית הילדים כי מתביישת. עד גיל 5 בנימין בכלל לא היה בבית. הוא היה במלחמה. עבד עם הערבים. גם לא בא כשנולדתי. תמיד סיפר איך לא הגיע אבל כן שלח זר של שושנים אדומות. אבל הוא גם היה מאוד אבהי, חם. לא חיבקו אז, אבל הוא היה הולך איתי כשהוא שם את היד שלו על העורף שלי. היה בא בלילה ומכסה אותנו, את הבנות.
מתוך: שיחה שלי עם נינה, הבת הבכורה של בנימין ועמליה, דודה שלי, 4.5.2012

הודעות במכשיר הקשר

2.6.1948 14:00 איזורים ומפקד פלוגות מוסרים: אל תתנו לאף ערבי לחזור לחולה. לפתוח באש על כולם. על כל מקרה התקפה, לענות באש.
11.6.1948 23:00 לחיים מחוליות וליואל מעמיר, מאפרים: תוציאו בבוקר יותר אנשים. כיתה המגוייסת סלחיה. להבטחת הטרקטור שיהרוס את הכפר.
9/9/1948 20:45 למא"ז עמיר, להבות, ממא"ז חוליות: עבודת הריסת הכפרים תמשך עד להודעה חדשה. העבודה היא תמורת תשלום. עליך לשלוח מחר בשעה 06:30 בדיוק איש אחד לסלחיה. תאשר בדוח בקשר הבא.
מתוך: ארכיון עמיר, תיק 3 מלחמת השחרור, 1948-1949.

שפה

בנימין, שהיה בעל השכלה רחבה, החל להתעניין בסביבה. למד את השפה הערבית ושקד על כך עד אשר שלט בשפה וידע קרוא וכתוב. בד בבד החל לקדוח כיתר החברים וזמנו התחלק בין קדחת ללימוד ועבודה. הוא נאבק בשלוש המישורים. בקדחת הגיע לשיא שאף חבר לא הגיע אליו והוא קדח 27 פעמים.
לאחר מכן החל לחקור את הסביבה בצורה יסודית, ללמוד את בעיות האזור. מצוייד בשפה, בידע הסביבה, וברצון הכנה לעזור לתושבים, החל בנימין ז"ל לשוטט בכפרים, לעבור מעבר לגבול, לקשור קשרים ידידותיים עם התושבים, ולסייע להם בבעיותיהם הרבות. מיד החלו תושבי הכפרים לראות בו ידיד נאמן ובאו להיוועץ בו ולבקש את עזרתו. הוא הקדיש להם את רוב זמנו ומרצו.
כתב: יהושע חבושי. מורה לערבית.
מתוך: חוברת זיכרון לבנימין שפירא, קיבוץ עמיר, 1978.

צ'ט
25.5.2009, אני והדס.

הדס: תגידי, את מכירה מישהו בשם בנימין שפירא מעמיר?
Me: כן... בטח שמכירה. זה סבא שלי :)
הדס: וואו. איזה קטע. אפשר לדבר איתו?
Me: לא, לצערי הוא נפטר מזמן. למה?
הדס: אני עובדת עכשיו על מקרי טבח בגליל והשם שלו מוזכר בדו"ח על הטבח בספר של גלבר.
Me: וואו. קטע מטורף.
הדס: לגמרי...
הדס: את יכולה אולי לעזור בלאתר מאיפה המסמכים האלו? אולי אם תכתבי לגלבר כנכדה של בנימין הוא יהיה יותר נכון לעזור?
Me: כן, בטח, אין בעיה.
הדס: הלוואי ונמצא משהו מעניין... אני מחר בארכיון צה"ל, עדכני אותי אם הוא חוזר אלייך.

תשובה

שלום עמיה,
המסמכים של בנימין שפירא מן התקופה הזו נמצאים בדרך כלל בארכיון אמ"ן, שלאחרונה הועבר לארכיון צה"ל. זה פירוש הקוד א"פ ("ארכיון פרטי"). גם הדו"ח מ-15 במרס 1949 נמצא שם. השתמשתי במסמכים אלה בהיקף רחב יותר עוד לפני קוממיות ונכבה בספר שנקרא "ניצני החבצלת", על המודיעין במלחמת העצמאות. הספר אינו מסווג, אך הוא יצא לאור במהדורה פנימית בלבד של קהילת המודיעין. ייתכן ואפשר למצוא אותו באחד מאתרי האינטרנט שמוכרים ספרים משומשים. לגבי המסמך עצמו, נדמה לי שחלק מהחומר שהועבר מארכיון אמ"ן, משנת 1948, פתוח לציבור וצריך לברר את זה אתם.
בברכה,
יואב גלבר
25.5.2009

ספר

קמ"ן מרחב הצפון, בנימין שפירא מקיבוץ עמיר, דיווח בתוך הצבא לממונים עליו על מעשי טבח, אונס וביזה שאירעו בכפרים סאלחה, סופסף, ג'יש וחולה. הוא נקב במספרי הטבוחים בכל כפר, הוסיף שלכל המקרים היו עדי-ראייה וציין כי אם תיעשה חקירה, תימצאנה ראיות.  
(מידע מתוך מכתב של בנימין שפירא לאליעזר בארי, 8.11.1948)
מתוך: גלבר, קוממיות ונכבה, 2004, עמ' 352.

חוברת זיכרון לבנימין שפירא

הוא קשר קשרים, עלה והתקדם, עד שהגיע לתפקיד הראשי בשטח, ונבחר למוכתר המוכתארים. למרבה הפליאה, איש צעיר יליד פולניה, ולא יליד הארץ, ובנוסף לכך איש השומר הצעיר, הגיע למעמד זה באיזור שבו שלטו ותיקי "השומר" שלטון ללא מצרים. הוא לא נראה כערביסט, ולכן לא ספג לתוכו את המנטליות של העוסקים בענייני ערבים כמקובל באותם הזמנים, ולמעשה היה רחוק מהדוקטרינה הערבית של השומר הצעיר כפי שהיתה באותה תקופה, זה מה שייחד אותו ומנע מעין "התבוללות" ערבית תרבותית ואפשר לו לפעול בצורה אובייקטיבית.
בכל הפעולות הללו, פעל בנימין שפירא וייצג את מלחמתנו בכבוד ובאומץ, והשכיל להביא את השלטונות להכיר בצדקת טענותיו ולסגת מכוונותיהם העוינות. שקט, מתון, סבלני ומרוכז במשימתו, פעל והפליא את כולם, ובמיוחד את אלו שהביעו תמהון על בחירתו לתפקיד זה, שאליו הגיע תוך עבודה שקדנית יומם ולילה.
כתב: מישאל שחם.
מתוך: חוברת זיכרון לבנימין שפירא, קיבוץ עמיר, 1978.

מסמך

לטנא (ע)
11.6.1948
הנדון: תנועת פליטים המנסים לחזור לכפריהם.
בבוקר יום ו' 11.6.1948, נראו מתצפית חוקוק מכוניות נוסעות בכוון מגדל בשעה 10 בערך. נתברר כי אלה הם ערביי עֻ'וַּיְר אבּוּ שוּשָה שמנסים לחזור לכפרם עם משפחותיהם ומטלטליהם. יתכן וישנה כוונה להחזיר את ערביי הכפר למקומם כדי שישמשו בסיס לכוחות פאוזי אל קאוקג'י.
בשעה 12:00 יצאה יחידה שלנו, בכוח של מחלקה, כדי לגרשם. פרטים נוספים עדיין לא נתקבלו.
מדורי

"דורי" היה הכינוי של בנימין שפירא במודיעין

תזכיר על עמק החולה
כתב: בנימין שפירא

המצב הגיאוגרפי: עמק החולה מהווה לשון ארוכה וצרה, אשר נכנסת בין גבולות סוריה והלבנון בגבולה הצפוני של הארץ.
הנהרות אשר חוצים את עמק החולה סייעו ליצירת אחידות מבחינה חקלאית ושימשו גורם מכריע בגיבוש ואיחוד תושביו וגם הבדילו אותם מתושבי ההרים החשופים שמסביב. ים החולה והקדחת גם הם השפיעו ומשפיעים באותו הכיוון.
תושבי עמק החולה: מספר התושבים עולה על 120,000 נפש (ערבים) המפוזרים בעשרות כפרים. רוב תושבי החולה נימנים על הג'וארני. אלו הם תושבי הביצות, מוסלמים סונים, פרימיטיביים מאוד, אשר לפי המסורת נוזל בדמם דם עבדים, כושים, אשר הובאו לפני כמה מאות שנים לחולה לעבוד במטעי כותנה. מייחסים להם אופי פחדני.
החקלאות בעמק החולה: כל אדמת החולה ניתנת להשקאה ומושקת ע"י הערבים. במקומות מרוחקים ממקורות המים הבעיה היא קשה, כאן מוכרחים לקיים תעלות ציבוריות משותפות לכמה כפרים ולחלק את המים. עם ההתיישבות היהודית הבעיה נעשתה חריפה יותר. היהודים משתמשים בכמויות גדולות מאוד של מים לגידולי גן הירק. ערבי אינו רגיל ואין לו סידורים לחלוקת מים קבועה. נוסף לזה התעורר הרצון להזיק ליהודי אם הוא משקה יותר.
בעיה זו היא בעיה כלכלית ופוליטית ממדרגה ראשונה. כל עוד לא ייבשו את החולה, או כל עוד לא ייעשו סידורי השקייה יסודיים וטובים, ועם התרחבות התיישבות היהודים, לא יימצא פתרון לשאלה זו, היא עתידה לגרום לצרות רבות, ולקלקל את היחסים ההדדיים.
אין ציון תאריך על הסקירה. מוערך שנכתב סביב 1943-45.

זיכרון

אבא עבד הרבה ובעיקר בתחום של יהודים-ערבים. רצה ליצור פה דו קיום. עבד כמורה לערבית בעינות ירדן. פעם אחת הוא ארגן לכיתה שלי שבוע בכפר יאסיף. כל אחד התארח אצל משפחה וגר אצלה במשך שבוע. דיברנו רק ערבית. אחד הילדים מהמשפחה שהתארחתי אצלה רצה להתכתב איתי. כשאבא גילה את המכתב בתיבת הדואר, הוא אמר שהוא לא מסכים שאמשיך להתכתב איתו.
- למה?
- לא יודעת. לא שאלנו אז. לא שאלתי. לא דיברו כ"כ הרבה כמו היום. קיבלתי את מה שאמרו. לא התווכחנו.
שיחה שלי עם נינה, הבת הבכורה של בנימין ועמליה, דודה שלי, 4.5.2012

מרפאה

עם תנועתנו הוא קיווה, כי באיזור זה יתגשם מפעל גדול של בנייה יהודית-ערבית משותפת, ונתן ליבו ומרצו לנסיונות להקים מפעלי-מופת בריאותיים לכל הסביבה, תכנית שעל יוזמיה נמנו ידידו פרופ' גדעון מר וד"ר י.ל. מגנס. כעץ רב ענפים וגבוה היה בנוף הגליל ושורשיו בעמיר [4]. מקור כוחו היה קיבוצו.
כתב: אליעזר בארי.
מתוך חוברת זיכרון לבנימין שפירא, קיבוץ עמיר, 1978.

פרוטוקול ישיבה
מישיבת הועדה הגושית ליחסי שכנים, 1945

באספתו השנתית בחר הגוש את הועדה ליחסי שכנים בהרכב: משה אליוביץ', אליעזר קרול (כ"ג), אייזיק לוין (דפנה), דב רייכר (דן) ובנימין שפירא. למרכז הועדה נקבע בנימין.
בישיבה הראשונה סומנו דרכי הפעולה. 1. הוחלט לקיים אחת לחודש אסיפה של שומרי השדות והמוכתרים שתהיה מוקדשת: א) ללמוד בעיות החוק אשר ידיעתו דרושה מאוד בפעולתם. ב) ללמוד הבעיה הערבית. ג) דיון כללי על המתרחש בפעולות השוטפות של הועדה.
2. בקורים במשקים לפחות פעם בחודש תבקש כל נקודה לבירור שאלות המקום. הוצע שהמוכתרים ינהלו יומן לפעולתם.
3. למוד ערבית: אחרי עזיבת י.חבושי את ההוראה נכנס במקומו הח' ענתבי המלמד כבר במנרה ובכ"ג. החל לברר במשקים האחרים את שאלת הלימודים ולקבוע תכנית מתאימה.
כמו כן החלט לקיים במשקים הרצאות על הבעיה הערבית.
כתב: ב.שפירא. כרך ב' עמ' 204 פברואר 1945

דברים על הקבר
הלוויתו של בנימין שפירא, 5.7.1979

הכרתיו בשנות ה 40 וה 50 של המאה, כשהיה מבקר בכפרי עמק החולה ועוסק בפתרון בעיות סבוכות. תמיד מצא דרך להתגבר על הבעיות, ופתרונותיו נתקבלו על דעת כל הצדדים. היתה לו שפה רכה ואישיות חזקה מאד. שמו היה מוכר ומקובל בעיני כל ובעיניו – כולם היו שווים, אחים ממש. ליוויתיו בדרכו האזרחית והצבאית. הוא נכנס לסכנות רבות מבלי מורא ופחד. וידע גם לעמוד לימין הללו אשר עבדו עימו ולחרף נפשו למענם. אנו תושבי ואדי חמאם [5] לא נשכח לו ולעוד ידידים את עזרתם לנו בעת צרה.
ספד: יוסוף מחמד חליותי.
מתוך חוברת זיכרון בנימין שפירא, קיבוץ עמיר, 1978.

ציטוט

אספתי את המוכתרים היהודיים, שקשרים להם עם ערבים בכפרים שונים, וביקשתים ללחוש באוזני כמה ערבים, שתגבורת יהודית עצומה הגיעה לגליל והיא עומדת לבער את כל כפרי החולה. לייעץ להם, כידידים, להימלט מבעוד מועד. והשמועה פשטה ברחבי עמק החולה כי עת לנוס. המנוסה הקיפה רבבות. התכסיס השיג את מטרתו במלואו.
יגאל אלון.
מתוך: מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינית, 1991, עמ' 171

פרוטוקול ישיבה

מתוך פרוטוקול ישיבה שבו דנו האם להוסיף לתפקיד הוועדות, שעסקו בהסדרת היחסים עם השכנים הפלסטינים, גם פעולות של איסוף אינפורמציה על הפלסטינים:
בנימין: עם כל הבדלי הגישות לשאלה הערבית אין להכחיש את מציאותו של השכן הערבי ועלינו להעמיד את יחסינו אתו על בסיס של שכנות טובה. אך לא על בקשיש מתמיד. הנדע לשמוח בחגם ולהתאבל באבלם? לשם כל זה דרוש למוד השפה הערבית עד כדי ידיעה בדיבור, כתיבה וקריאת עיתון, דרושה הסברה מעמיקה בשאלות ערב ולימוד בעיות העולם הערבי המסובב אותנו.
מתוך: עלון הוועדות ליחסי שכנים בעמק החולה, אין תאריך מדוייק, כנראה תחילת שנות ה40

מיומנו של לוי אשדי, חבר קיבוץ עמיר

יום ה' ה-27.5.1948: יחידותיה של חטיבת "יפתח" בצעו עוד ב-4 במאי מעשה נועז. בהתקפת פתע חיסלו הם את כוחות האויב בשטח שבין ים כינרת ועמק החולה. הגליל חזר ונתחבר אל שאר חלקי הארץ. אולם ערביי החולה נשארו בכפריהם. עתה, לפני ההכרזה על הקמת המדינה, נתעורר החשש כי עם פלישת הסורים צפויה לנו מלחמה מבפנים ומאחור, ב-12 במאי ניתנה על כן ההוראה להרחיק זמנית את תושבי הכפרים הערביים, שיעברו לסוריה ויחזרו עם תום הקרבות.
ואולם שעה שבנימין שפירא ארגן פגישה חשאית עם מוכתרי האזור, קיבלו כבר הללו הוראה ממרכזם לעזוב את כפריהם ולעבור לסוריה. בעוד בנימין שוקל ומהסס כיצד יציג בפניהם את הדרישה, הודיעו הללו על ההוראה שקיבלו. ואמנם כן. למחרת בלילה עזבו הערבים את כפריהם ונדדו לעבר גבול סוריה. לא היה ספק בליבם כי המדובר הוא בעזיבה למשך 2-3 ימים, שהרי לא ידעו כי היהודים יעמדו כנגד צבא סוריה הגיבור. לפיכך ביקשו המוכתרים מבנימין באותה הפגישה הלילית, שנשמור על שלימות כפריהם ורכושם והם יגמלו לנו על כך כאשר ישובו לאחר נצחונם של הסורים.
מתוך: ארכיון קיבוץ עמיר

ספר

ניתוח הנסיבות הערבים מאצבע הגליל, על סמך מקורות המודיעין של צה"ל, מלמד כי ככל שהשפיעה תעמולת הלחש של הפלמ"ח - השפעה גדולה עוד יותר נועדה לחוויה הטראומטית של נפילת "בירתם", צפת [...] למעשה באה בריחה זו עקב שורה שלמה של סיבות וגורמים שונים, שדפוסיהם שונים לגבי כל כפר וכפר: החל בהוראות שקיבלו אנשי הכפרים מלוחמים ערבים לא-סדירים (ואולי גם מסוריה), דרך הטרדות והתקפות מצד הכוחות היהודיים, הפחד מפני התקפות של ה"הגנה" ותעמולת הלחש, וכלה בחשש מפני ההיקלעות לתוך קרב בין שני צבאות סדירים.
מתוך: מוריס, לידתה של בעיית הפליטים, 1991, עמ' 172-173

פגישה
מרץ 2012, אני קוראת בספר אבן נייר של תומר גרדי ופוגשת את סבא שלי.

"[...] פחות מעשרה ימים אחרי הפגישה שבה נרשם דבר האונס הזה התקיימה עוד פגישה. יום שלישי, העשירי באוגוסט 1948, בית-התרבות של קיבוץ כפר-גלעדי. מבין משתתפי הפגישה הקודמת נוכחים בפגישה הזו עמנואל פרידמן ומשה אליוביץ'. אני לומד אודותיה מדין וחשבון שכתב עמנואל פרדימן, הפקיד המנהל את עינייני המיעוטים בצפת ובמחוז, לשר הממונה עליו, שר המיעוטים בכור שטרית. חוץ מאליוביץ' ופרידמן נוכחים בפגישה הזו שאקר פארס ומחמד ואקד, שני המח'תארים של הונין, ומחמד אלשאער ומחמד ברג'אוי, שני נכבדי-כפר נוספים. אני קורא על הפגישה הזו ממסמך המאורכב בגנזך המדינה בירושלים, שצילום דיגיטלי שלו אני שולף עכשיו מזכרונו הווירטואלי של המחשב הנייד שלי. ח3 – 2564/9, שטחי כיבוש ישראליים. עוד נכחו בפגישה רפאל עבו, איש משרד המיעוטים בצפת, ובנימין שפירא, איש שירות הידיעות של הצבא. 
הפגישה, כותב פרידמן לבכור שטרית, התקיימה לפי בקשת נכבדי הונין, שהעבירו את בקשתם בכתב למשה אליוביץ'. הערבים, פרידמן כותב, הודיעו שהם מופיעים בשם ובשם ערביי כפרם לשם חידוש היחסים הטובים שהיו קיימים במשך שנים בינם לבין שכניהם היהודים. ובהמשך: הם שואפים בעיקר לחיות כמיעוטים נאמנים במדינת ישראל ויישאו בכל החובות אשר המדינה תטיל עליהם וליהנות מכל הזכויות אשר כל אזרח נהנה מהן. הם מאמינים בצדק היהודי ועז רצונם להשתחרר מעולו של השלטון הערבי העריץ המשתולל, הוא כותב, אשר שנים כה רבות סבלו ממנו, בייחוד בהיותם שייכים לכת השיעית.
האם ידעו מחמד אלשאער, שאקר פארס, מחמד ואקד ומחמד באג'אוי, ביושבם מול אליוביץ' ופרידמן, מנסים לשאת ולתת על גורלו של כפרם, שחיילי הצבא הישראלי אנסו ורצחו את ארבעת הנשים מכפרם? האם ידעו הגברים הערבים שהגברים היהודים שמולם, חלקם או כולם, יודעים מה אירע להן? שאלה שכנראה אין לה תיעוד מסמכי, שאלה השייכת כנראה לתחום ההיסטוריה שבל-פה".

הרצאה

לפני שלוש שנים העברתי הרצאה על הנכבה בקיבוץ שבו גדלתי, וזהו גם הקיבוץ שבנימין היה ממקימיו וחבר בו עד מותו, עמיר. בהרצאה נכחו אנשים מכל הגילאים בקיבוץ. אחד מהם היה בן דורו של בנימין. תוך כדי ההרצאה, כשהוא שב ומעלה על נס את היותו לוחם פלמ"ח ומנסה להטיל ספק במהימנותי וכן בעודה שאני "תמימה" שתומכת בשיבת הפליטים. הוא שלף את הקלף המנצח: “ומה סבא שלך היה אומר על זה?”
השאלה הזו עדיין מלווה אותי. אחותי ענתה לו בזריזות מפתיעה - “הוא היה גאה בה".

בנימין ועמליה שפירא, סבים שלי / Binyamin and Amalya Shapira, my grandparents

בנימין (משמאל) בשדות עמק החולה / Binyamin (left) in Hula valley

בנימין שפירא במרכז, לא ידוע עם מי והיכן / Binyamin Shapira in the center, unknow with whom and where

בנימין שפירא / Binyamin Shapira

מפה ישראלית של עמק החולה 1956. מבוססת על מפה בריטית מ 1942 / IIsraeli Map of Hula valley 1956 based on British map 1942

משפחת שפירא: בנימין, עמליה, נינה, דורית ורוני / The Shapira family: Binyamin, Amalya, Nina, Dorit and Roney

בנימין בכניסה לקיבוץ עמיר / Binyamin in the enterence to Kibbutz Amir

בנימין ובנותיו / Binyamin and his daughters

טקס חנוכת מרפאה יהודית-ערבית בקיבוץ עמיר // Grand opening ceremony for the Jewish-Arab clinic in Kibbutz Amir