הקדמה
"עם הקמת מדינת ישראל הושיבו בבתי אלבסה מהגרים יהודים חדשים. את אדמות הכפר חילקו בין הקיבוצים והמושבים באזור. בינואר 1967 עלו הדחפורים על הכפר הנטוש, ששנותיו כשנות הספירה הנוצרית, במסגרת שיפור נוף הארץ שקיבל על עצמו מינהל מקרקעי ישראל, והרסו את מרבית המבנים. בורות המים החצובים בסלע נסתמו, נהרסו בתי הבד וטחנת הקמח. נותרו הכנסיות והמסגד ומספר בתים שתפסו תושבי שלומי. מסמטאות הכפר לא נשאר דבר, רק מספר דקלים וגלי אבן עצומים המעידים כי כאן היה כפר גדול". מתוך עבודה בית ספרית של מיכאל זרביב, תלמיד כיתה ט' מקיבוץ חניתה, בשנת 2000.
לקראת הכנת חוברת זו והכנת הסיור לכפר אלבסה ההרוס הגיעו לידינו גם מספר דפים מתוך יומנו של יוסף פיין, ממייסדי קיבוץ חניתה והמח'תאר הראשון שלו. היחסים בין אלבסה לחניתה התחילו עם ייסוד הקיבוץ לא רחוק מהכפר ב 22 במרץ 1938, והסתיימו עם העלמתו של כפר אלבסה במאי 1948. המח'תאר הציוני מתאר יחסים זהירים, חשדניים, מורכבים עם עליות ומורדות אך בסך הכל היו יחסים סבירים. יחסי השכנות נמשכו רק עשר שנים. אבו סלים, פליט מאלבסה אומר שההתקפה וההפגזות על כפרו באמצע מאי 1948 הגיעה בין השאר מחניתה. התקפה זו גרמה לכיבוש אלבסה, גירוש כל תושביו עד האחרון שבהם, קטיעת חיי תרבות, חברה, כלכלה וחקלאות של אלפי בני אדם.
הסיפור של אלבסה דומה לסיפורים רבים אחרים ברחבי הארץ. התהליך מתחיל ב"עלייה" ציונית לקרקע, עובר דרך יחסים "מורכבים" עם השכנים הערבים, העמדה במבחן את "התנהגות" הערבים, לשקול אם להענישם או לעשות אתם "מחווה", וממשיך בהתקפה על הכפר משולשה כיווני רוח, אחד מהם הוא כיוון השכנים היהודים, ומסתיים בגירוש התושבים, לקיחת אדמתם, הריסת בתיהם ומניעת שיבתם. עד התמונה שמתאר מיכאל כשהיה בכיתה ט'.
חוברת זו אינה מחקר היסטורי מקיף. היא פעולה של הנגשת הסיפור של אלבסה לקורא המתעניין, בעיקר הקורא/ת הישראלי/ת. זהו חיבור של פרק הנכבה של אלבסה כפי שהוא משתקף מחומרים היסטוריים, זיכרונות של אנשים, מסמכים ישנים, מצב נוכחי של הכפר ושל פליטיו. חומרים אלה, בדרך כלל אינם זמינים או נגישים, וודאי לא בחיבור אחד.
עמותת זוכרות מבקשת דרך פעולה זו להזמין הכרה בנכבה, ולקרוא לחשיבה הכרחית על מימוש השיבה של הפליטים הפלסטינים כבסיס לבניית חברה אזרחית שוויונית בארץ.
"זוכרות את אלבַּסָּה" היא החוברת ה- 53 בסדרת החוברות שעמותת זוכרות מפיקה לתיעוד המקומות הפלסטינים שנכבשו וחוו את הנכּבּה מאז 1948. קדמו לה חוברות על המקומות האלה: אלטירה / חיפה, סמֵּיל אלח'ליל, אלמנשיה/עכא, מעלול, טבַּרִיָּה, עאקר, אלבִּרְוה, חֻבּיזה, כַּפְר סַבְּת, אלקַבּוּ, עילבּוּן, אִקרִת', כֻּפְר בִּרעִם, אלמנשיה - יאפא, אלעֻ'בַּיָּאת, סַבּלאן, אלעראקיבּ, כַּפר עִנאן, אלדאמוּן, מִסְכָּה, אלסֻמַיְרִיָה, סִמְסִם, אלראס אלאחמר, עין כּארם, עג'ור, כּויכּאת, ח'רבת אם בֻּרג', ח'רבת אללוז, אלשיח' מֻוַּנִּס, אלמאלחה, אלעג'מי ביאפא, עִמְוָאס יָאלוּ ובּית נוּבּא, חִטּין, אלכַּפְרֵין, אלשַגַ'רָה, תרשיחא, בִּאְר אלסַבְּע, גְ'לִיל, אללַּג'ון, סֻחמאתא, אלג'וּלאן, אסְדוּד ואלמַגְ'דַל, חִ'רבּת גַ'לַמה, אלרַמלה, אללִּד, עכּא, חַיפא, עין אלמַנְסי, אלחַרַם [סידנא עלי], עין עַ'זאל, לִפְתא ודיר יאסין.
זוכרות, יולי 2012
__________________
אלבסה
כפר ערבי בקצה צפון מערב פלסטין, סמוך לגבול עם לבנון, דרומית לאס אלנאקורה (ראש הנקרה), הכפר ישב על גבעה קטנה צפון לואדי אלבסה (בצת) בגובה 74 מטר מעל פני הים, למרגלות הר אלמֻשָקָח [המפולח] המהווה חיץ בין פלסטין ללבנון. הכפר רחוק כשלושה קילומטר מחוף הים. דרך צדדית חיברה את הכפר לדרך הראשית שחיברה בין עכו ובירות.
הכפר היה חלק מלבנון והיה שייך להר עאמל שהוא אזור שיעי בדרום לבנון, אך אחרי מלחמת העולם הראשונה ומסגרת סימון הגבולות בין הצרפתים והבריטים הוזז הגבול צפונה ואלבסה נהיה חלק מפלסטין ומחוז עכו. גבו לבנון עבר בסמוך לאלבסה, הכפרים הלבנוניים לבונה ועלמא אלשעב היו השכנים הקרובים ביותר מצפון, מדרום שכנו תרשיחא, מעליא ואלכאברי, מדרום מערב כפר אלזיב, ממזרח קיבוץ חניתה שהוקם ב- 1938 על אדמות שנקנו ממשפחת זערֻב מלבנון, וגם קיבוץ מצובה שהוקם ב- 1940 על אדמה שנקנתה מנקולא אלבנא הלבנוני, וכן ממזרח הגיעו אדמות אלבסה עד אדמות ערב אלעראמשה וערב אלסמניה. מהאזורים הידועים של הכפר היו: אלג'ביל, ח'רבת באט אלג'בל, אלמשירפה, אלמעסוב, אלנואקיר, ג'רדיה, ח'רבת אלעבאסיה, ח'רבת כרכַּרה ועוד.
היסטוריה
כנראה שהשם של הכפר לקוח מהשפה הכנענית, ומשמעו ביצה. גם השורש בערבית מתייחס לדליפת מים. התקופה הרומית נקרא Bezeth, וההיסטוריון עמאד אלדין אלאספהאני (נפטר ב- 1201), מקורב לסלאח אלדין, הזכיר את הכפר בשם עין אלבסה.
בתוך הכפר וסביבו נתגלו עתיקות מתקופות שונות, כמו רצפות פסיפס, בארות מים, קברים עתיקים, ובשנת 1932 חשפה מחלקת הארכיאולוגיה הפלסטינית בית קברות נוצרי ובו מטבעות וקטעי זכוכית מהמאה הרביעית לספירה. בנוסף לכך, ישנן 14 חורבות עתיקות מסביב לכפר אלבסה.
בשנת 1596, על פי ספרים עת'מאניים, הכפר היה שייך למחוז צפת וגרו בו 572 תושבים. הכפר שילם מסים באותה שנה על יבולי חיטה, שעורה, זיתים, כותנה, פירות, עזים, כוורות דבורים ושטחי מרעה. בסוף המאה ה-19 הכפר הוזכר שהיה ממוקם על קצה עמק, סביבו מטעי זיתים, רימונים, תאנים ותפוחים, בתיו היו בנויים מאבן וגרו בו 1050 תושבים. בשנת 1945 גרו בכפר 2950 תושבים, מהם 1590 נוצרים ו- 1360 מוסלמים.
בתקופת המנדט הבריטי הכפר התרחב וכלל גבעה שנקראת ג'ביל. ב-1948 מספר הבתים באל-בסה היה 700. ומספר התושבים עלה לכדי כ- 4000 בני אדם. כל בית כלל חדר אחד גדול עם גג גבוה ורחבה גדולה לחיות. ברחבה גם שמרו על כל מאגרי המזון. המשפחות שתו מים מהבארות. הבתים הישנים היו קרובים אחד לשני וביניהם היו דרכים רצופים באבנים. לעומת זאת, הבתים שנבנו אחרי מלחמת העולם השנייה, היו רחוקים אחד מהשני ונבנו מבטון.
חברה
אל-בסה היה אחד הכפרים הכי גדולים באזור. היה לכפר מועצה מקומית משנת 1922. המועצה העבירה בשנת 1946 צינורות מים לבתי הכפר. המועצה עזרה לחקלאים בארגון שמירה על אדמותיהם ונתנה ייעוץ בענייני חקלאות.
על כן היה לכפר ראש מועצה, שהאחרון ב- 1948 היה תופיק ג'בראן, בנוסף לשלושה מח'תארים, מוסלמי ח'דר אחמד, ושני נוצרים הם הקתולי ג'בור סבאע' והאורתודוקסי ודיע עזאם, ב- 1948.
היו בכפר בית ספר יסודי לבנים שהוקם על ידי המדינה העת'מאנית בשנת 1882, בית ספר ממלכתי לבנות, בית ספר מקיף פרטי שייך לכנסיה הקתולית, נקרא בית ספר אלמטראן, או הקתולי הלאומי ולאחרונה שונה שמו למכללת האגודה הלאומית, ובית ספר יסודי השייך למשלחת הטמפלרית באלבסה. אנשי הכפר הקימו שני מועדונים לפעילות חברתית וספור, אחד הוא מועדון איגוד הנוער והשני נקרא מועדון האחווה אלבסּי. היו בכפר שלוש כנסיות, מסגד, קברים ומקומות קדושים, אחד המקומות היה קדוש הן בעיני המוסלמים והן בעיני הנוצרים הוא אלח'דר (אליהו או מר אליאס).
הפועלים באלבסה ייסדו סניף מקומי לאיגוד הפועלים הלאומי הפלסטיני, האיגוד פעל בשמירה על זכויות העובדים והקים בכפר קואופרטיבים מסחריים. באלבסה היו יותר מעשרים בתי מסחר ושוק ירקות סיטונאי במרכז הכפר, שסיפקו את הצרכים של הכפר ושל הכפרים הסמוכים. השוק היה פועל רק בימי ראשון. חלק מתושבי הכפר עסקו במלאכת יד מסוגים שונים כמו תעשיית סבון, וחלק מהם עבדו כשכירים בבסיסים הצבאיים של הבריטים. היה גם בכפר בית מלון, תחנת אוטובוסים ומוניות, פארק ומסעדה באזור אלמשירפה הקרוב לים, וכן היו בכפר תחנת משטרה ומשרד מכס בשל מיקום הכפר ליד הגבול.
חקלאות
בתקופת המנדט עסקו כעשר משפחות מהכפר בגידול צאן, עזים, גמלים ובקר. הגידולים החקלאיים היו מושקים באמצעות תעלות השקיה ומימי גשמים. בתחילת שנות הארבעים הייתה בכפר עמותה שיתופית לאיכרים שרכשה כלים חקלאיים, משאית ומכונת קציר. אדמות הכפר הגיעו ל 25,258 דונם. הם גידלו דגנים, ירקות ופירות. בשנת 1945 היו 614 דונם נטועים בננות ופרי הדר, 10,437 דונם נזרעו דגנים, וב- 4,699 דונם גידלו תושבי אלבסה ירקות.
כיבוש ועקירת הכפר
בשנים 1964-47 נוסד בכפר וועדה לאומית מקומית, שדאגה לרכוש נשק מסוריה ולבנון, הקימה את ארגון אלנג'אדה, ארגון צבאי פשוט, קיימו משמרות שמירה מסביב לכפר, חלק מפעיליה השתתפו בקרבות שונים בגליל, התעמתו עם המושבות היהודיות באזור, ואירגנו עצרות פוליטיות בכפר. בשנת 1948 שררה תחושה טובה בין התושבים שחשבו כי צבאוצ ערב אכן יגיעו וישחררו את פלסטין, לכן ההלם מהתבוסה ואיבוד המולדת היה קשה מאוד.
הכפר נכבש סופית ב 14 במאי 1948 במסגרת מבצע בן עמי. בכתבי ההיסטוריה של ההגנה נכתב כי הכוחות הציונים הגיעו לכפר באמצעות סירות ואנשי הכפר ברחו כאשר ראו את הכוחות האלה. עדי ראי מספרים שהרבה משפחות, בעיקר נשים וילדים פונו קודם כדי להרחיקם מהקרבות, כמה מאות אנשים נשארו בכפר. ביום המתקפה הופתעו הלוחמים בכפר והתרחקו צפונה מהכפר. עדי ראיה אומרים שכוחות הכיבוש נתנו פקודה לכל מי שנשאר בכפר להתאסף בכנסייה (רובם היו זקנים) וירו בכמה בחורים ואישה אחת ברחבת של הכנסייה, והורו לשאר לקבור אותם. פליטים מהכפר מאשרים כי היה רצח בדם קר של אזרחים, אך אינם יודעים לומר כמה נרצחו. הם יודעים בוודאות על אח ואחות בני 12-14 שנרצחו מול עיני ההורים שלהם ליד הכנסייה. בני מוריס לא מזכיר את האירוע הזה והוא אומר שהם עזבו את הכפר בלילה שלפני ושמי שנשאר ברח באותו זמן של המתקפה. הוא גם מוסיף שהציעו לרוב התושבים לעזוב צפונה ולמאה נוספים, שרובם נוצרים וזקנים, לעזוב לכפר השכן, אלמזרעה. חלק מאנשי הכפר, שניסו לחזור ולקחת את הדברים שלהם, נורו למוות.
הכפר היום
השלטונות הישראלים הרסו את כל בתי אלבסה מלבד מבנים ספורים שעדיין עומדים במקום במצב של הזנחה ועיזבון. המבנה המרשים ביותר הוא מבנה הכנסייה האורתודוקסית שהפך להיות אחד מסימני ההיכר של אלבסה. הכנסייה סגורה, פליטי אלבסה משתדלים לנקותה מדי פעם, אך המבנה מוזנח וקירותיו סדוקים, תושבי הכפר מנועים מלהתפלל בכנסייתם. רק בשנת 2000 קיים ואקים ואקים, בן הכפר הגר במעליא בגליל, קיים טקס הטבלה לבתו עַדַן, וזו הייתה הפעילות הקהילתית – דתית – פוליטית הראשונה שהתקיימה בכנסייה מאז תחילת הנכבה ב 1948. לא רחוק מהכנסייה עומד מקום קדוש מיוחס לצדיק בשם אלח'דר, המקבילה למר אליאס ואליהו הנביא, המבנה קטן ונמוך, בנוי מאבן ועליו כיפה, המקום נחשב לקדוש גם לנוצרים וגם למוסלמים של אלבסה. מבנה שלישי באזור הוא בית למשפחת אלח'ורי, למרות שחלקים מהבית הרוסים עדיין ניתן לראות את הקשתות המרשימות בקומה השנייה. דרומית לכנסייה האורתודוקסית עומד לו בניין בן שתי קומות, נראה כמו בית פרטי בנוי מאבן, מקום זה היה שייך למשלחת הטמפלרית שפעלה בכפר מספר שנים עד מלחמת העולם השנייה. תושבי הכפר קראו למקום בית הגברות הגרמניות והוא שימש כבית מגורים לאחיות ולנזירות, כנסייה פרוטסטנטית, מרפאה ובית ספר יסודי. מול קבר אלח'דר, מעבר לכביש, עומד המסגד של הכפר. מבנה חדש יחסית, בנוי מאבן, צורתו כמעט מרובעת, בן קומה אחת, עבר לאחרונה שיפוץ חלקי וניקיון על ידי עמותו פלסטיניות מישראל אחרי שנים של חילול והפיכתו לרפת בקר על ידי תושבים משלומי, אך עדיין אין לו דלתות או חלונות. הצריח שלו נהרס אחרי כיבוש הכפר ב 1948, ניתן להיכנס לחלק התחתון של הצריח ולהתרשם מצורתו העגולה בפינת המסגד הצפון מזרחית, המבנה מגודר היום בלוחות מתכת בהוראת הרשויות הישראליות וכמובן המסגד אינו בשימוש. בחלק הצפוני של הכפר, בין הריסות רבות של בתי פליטי אלבסה, ניתן לראות מהרחוב הסמוך את מבנה הכנסייה הקתולית, מצב הכנסייה מעורר חלחלה מרוב הזנחה והמבנה הרוס בחלקו, ולא ניתן להגיע אליו בקלות בגלל ההרס מסביב לבניין והקוצים הגבוהים. שני בתי הקברות הגדולים של אלבסה, הנוצרי והמוסלמי, קיימים מערבית לכפר, שניהם מחוללים, מוזנחים, קבריהם הרוסים ומוקפים בבנייני אזור התעשייה של שלומי.
לפי המפות הבריטיות, וכן לפי עדויות זקנים מהכפר היו במרכז הכפר עוד שני בתי קברות מוסלמיים קטנים וישנים. השלטונות הרסו את שני בתי הקברות ובמקומם קיימת היום מכללת ארז בשלומי.
על אדמות הכפר, הקימו הישראלים בשנת 1949 את קיבוץ בצת כקילומטר אחד מערבית לאלבסה, לא רחוק ממנו את שדה התעופה הצבאי בצת, את קיבוץ ראש הנקרה צפונית לאלבסה, מושב לימן ב 1949. את עיר הפיתוח שלומי בשנת 1950, התחילו לבנות דרומית לאלבסה, אך העיר התרחבה וחלק מבנייניה הוקמו על שטח הכפר הפלסטיני, בעיקר אזור התעשייה שלה. הקיבוץ מצובה שהוקם ב 1940 ליד אלבסה, התרחב לכיוון אדמות הכפר.
מקורות
- יוסף איוב חדאד, אלמג'תמע ואלתראת' פ'י פלסטין – קרית אלבסה, קליפורניה, 1984. (החברה והמורשת בפלסטין / כפר אלבסה - ערבית).
- אלמוסועה אלפלסטיניה, דמשק, 1948. (האנצקלופדיה הפלסטינית - ערבית).
- וליד אלח'אלדי, כַּי לא ננסא, בירות, 1997. (כדי שלא נשכח - ערבית)
- ביקור באתר הכפר, יולי 2012.
- ראיונות עם פליטים/ות מכפר אלבסה, יולי 2012.
- Salman Abu Sitta, The Palestinian Nakba 1948, 2000
- Walid Khalidi, All that Remains, 1990
-
להורדת הקובץ
