"כשבאו לגרש אותנו לתל ערד, היהודים הקיפו את לקיה כדי שלא נברח. כאן הייתה תחנת משטרה של היהודים. אני זוכרת שביום בו ברחנו, אמא שלי שכחה תבשיל על האש, אבא שלי משך אותי ביד, ודוד שלי, אחמד, החזיק שרשרת ברזל, והשיער שלי נתקע בה. הוציאו אותנו בכוח, העלו אותנו על אוטובוסים בכוח, ומי שהתנגד ירו בו. אותנו היכו באלות, והרגו נשים וגברים קרוב לדרך המזרחית. הדרך המזרחית זאת הדרך שמובילה לבאר שבע ממחלף חברון. היו אנשים שיצאו בלי לקחת שום דבר מהבית. הייתה משפחה ששכחה את הבן שלה בבית מרוב פחד וברחה. עשרים יום אחרי שעברנו לתל ערד (ישוב קרוב לגדה) אבא שלי מת שם. הוא מת מצער." (מתוך ראיון שערכה רנין ג'רייס באפריל 2006 עם אלחאג'ה רֻקַיָּה אלצאנִע, פליטה מביר א סבע)

מחר, 15 במאי, יציינו ברחבי העולם 64 שנה לנכבה הפלסטינית. האירוע שמתכננת עמותת זוכרות לציון היום הזה מקבל משמעות נוספת בעקבות פעולת זיכרון והנכחה שביקשנו לקיים בערב יום העצמאות האחרון - שלא התאפשרה היות שמשטרת ישראל הטילה מצור על משרדי העמותה ולא התירה לפעילות ולפעילים לצאת את שטח המשרדים, הקימה סביבם גדר אנושית ואף עצרה שלושה מהם.

"הפרת הסדר הציבורי", כונתה הפעילות של זוכרות בערב ההוא, והיה בה לכאורה כדי להצדיק תחקור של כל מי שיצא את פתח המשרדים, חיפוש במטלטליו וחסימת פתחי הכניסה והיציאה לבניין הניצב באבן גבירול פינת מאנה שבמרכז תל אביב. מצוקת כוח אדם משטרתי לא ניכרה בערב זה – ואי אפשר שלא להסיק מכך על גודל האיום שמהווה השיח על הנכבה על הסדר הציבורי, בייחוד בצל "חוק הנכבה" שעבר זה מכבר.

לכך מצטרפים כמובן האירועים הסוערים היום באוניברסיטת תל אביב, שם נערך בצהריים, אל מול הפגנת נגד שוקקת, טקס לציון יום הנכבה, לו קדמו פנייה של שר החינוך גדעון סער לנשיא האוניברסיטה בבקשה לשקול שנית את מתן האישור לקיום האירוע וכן דיון בוועדת החינוך של הכנסת.

סעיף 215 א לחוק העונשין מגדיר מהו מעשה המהווה הפרה של הסדר הציבורי ובכך הינו מטרד לציבור: "העושה מעשה שלא הותר בדין או נמנע מעשות דבר שחובתו לעשות לפי הדין וגורם בכך לציבור פגיעה, סכנה או הטרדה, או מפריע לו, או גורם לו אי-נוחות, בשימוש בזכות הרבים, הרי זה מטרד לציבור". אז מהי הפרת הסדר הציבורי? וחשוב מכך, כיצד ומי קובע מה מטריד את הציבור, מה מפריע לו ומה גורם לו אי-נחת? כשמדובר על מפגעים פיזיים כמו השלכת פסולת במקום אסור התשובה הרבה יותר ברורה, אך מה באשר לביטוי של עמדות שבאופן אינהרנטי חותרות תחת הסדר הציבורי הקיים ובמכוון מבקשות לערער עליו? כך, צירוף המילים "הפרת הסדר הציבורי" הופך תכופות ובקלות רבה מדי למנגנון השתקה של מי שמבקשים לערער את ועל הסדר הקיים.

במובנים רבים, מבקשת עמותת זוכרות לערער את ועל הסדר הציבורי ולקדם את ההכרה בנכבה בקרב הציבור היהודי בישראל. על אף שהעמותה משתדלת לעשות זאת באופנים שמתאימים ליכולתם של יהודים לעסוק בנושא מורכב וטעון זה, אין ספק כי העיסוק בנכבה ובפליטים הפלסטינים נתפס על פי רוב כשיח שבכוחו לא רק לערער את הסדר הציבורי הקיים אלא למוטט את עצם היסודות שבבסיס החיים של הציבור היהודי בארץ. אל מול חוויית הערעור, הציבור היהודי מקים לו אמצעים ומנגנונים של בריחה והימנעות מכל מה ומי שעשוי לעורר את חוויית האיום הזו ואת פלישתו אל התודעה.

"העימות בין הרצון להכחיש מעשים נוראיים ובין הרצון להכריז עליהם בקול רם הוא דיאלקטיקה מרכזית של הטראומה", כותבת ג'ודית לואיס הרמן בספרה "טראומה והחלמה" (1992). "התוקף מבקש להשתמט מאחריות על פשעיו, עושה כל מה שיכולתו לעודד שכחה. סודיות ושתיקה הן קו ההגנה הראשון שלו (…) ככל שגדול כוחו של התוקף כן גדלים זכותו וכוחו להגדיר את המציאות, ולקרוא לה שֵם…".

על רקע זה, לא קשה להבין כי השיח המקובל היום ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני, המניח את 1967 כשעת האפס שלו, הרבה יותר פשוט לעיכול כיוון שהוא איננו נתפס ככזה שיכול למוטט את יסודות קיומנו, אלא לכל היותר לצמצם את מרחב המחיה. אמת. כל זיכרון מושתק ומוכחש ההולך ומתבהר, לופת את הלב. לא ברור מה ברבות הזמן מכאיב יותר, צורב צריבה גסה: האם זה המרחק מהזיכרון, ההשכחה, ההדחקה, המחיקה, או אולי דווקא פלישתו של הזיכרון אל תוך מרחב שאינו מורגל בו. מרחב שרגיל לשכוח. כשאנו שוכחים, לכל הפחות יש אשליה של מרגוע לנפשנו; נפש שאיננה זוכרת פוטרת עצמה מייסורים וחרטות, מאחריות והשלכות. לרוב, יש לה את הפריווילגיה לנתר בין השכחה לזיכרון כאוות נפשה.

ההכרה בכך שהאסון של אירועי 1948 אשר הפך את רוב תושבי הארץ הפלסטינים לפליטים ואשר רוב יישוביהם הוחרבו, הוא-הוא שכונן את יחסי הדיכוי בין פלסטינים ליהודים הנמשכים עד היום, היא קשה ומורכבת בעיקר כיוון שהיא נושאת בצדה אחריות מטלטלת ומערערת שכמעט ואיננה יכולה לשאת ולהכיל עצמה. על כן יש להגן מכל מי ומה שמבקש להזכיר לנו אותה. איננו רק ממעטים להתייחס לאסון שפקד את הפלסטינים כמו פרק בהיסטוריה שהיה לפני 2,000 שנה ולא לפני 64 שנה, יתרה מכך, אנו שבים ומוחקים אותו מהתודעה, מהמרחב הפיזי, התרבותי, השפתי והציבורי. בכך אנו אשמים בפשע כפול: בפשע ההיסטורי של 1948 ובפשעי מחיקתו מאז ועד היום.

אם כן נותרת השאלה, כיצד אנו זוכרות במציאות שטובעת ומוטבעת בהשכחה? כשהזיכרון וההשכחה שוכנים לעתים פיזית ממש באותו המקום, שאין ביניהם אפילו מרחק נסיעה של מזרח ירושלים-תל אביב? כשהשכחה היא ביפו והזיכרון הוא ביאפא? וכשיש מי שמבקשת לזכור ומי שמבקש להשכיח, כשיש מי ששומר על הסדר הציבורי ומי שמבקשת לשוב ולערער אותו. וכשיש מי שמבקש פשוט – לשוב.ביום הנכבה החל מחר, אנו מבקשות להביא אל תוך השיח והתודעה הציבורית בישראל לא רק את הטרגדיה של הנכבה הפלסטינית, כי אם את העוול המתמשך בהשתקת ההיסטוריה.