הקדמה

החלטתה של ממשלת ישראל לא לאפשר לפליטים הפלסטינים לשוב לבתיהם, התקבלה באופן פורמאלי כבר ביוני 1948. המדיניות של ישראל לאלץ אזרחים פלסטינים לעזוב את כפריהם ועריהם, ולא לאפשר להם לחזור, הייתה כבר מדיניות ברורה. יוסף וייץ, ב- 4 ביוני 1948 כינה זאת "טרנספר בדיעבד". בשטחים שנכבשו במסגרת תכנית ד' ומבצעי הכיבוש בדרום, הישראלים היו נחושים לנקות את הכפרים מהתושבים שעוד לא ברחו, וכן לחסום את דרכם של אלה שינסו לחזור לכפריהם אחרי תום המלחמה. פליטים שניסו להגיע לכפריהם הוגדרו "מסתננים". חיילים ישראלים ירו לעברם והרגו רבים מהם, אף שחלקם ניסה להגיע לביתו רק כדי להוציא מזון ובגדים למשפחתו.    

הכפר סמיל, ועמו כפרים רבים בדרום, נכבשו באמצע יולי 1948. מדיניות הטיהור האתני הייתה ברורה יותר מאשר בעבר. גם בסמיל שני "מסתננים", אחמד מחמוד סבח ועבד אלקאדר אלנג'אר, נהרגו על ידי חיילים ישראלים כשניסו להגיע לבתיהם על מנת לקחת דבש למשפחות שהיו כבר באזור חברון. מבצעי הכיבוש בדרום כבשו, רוקנו, הרסו את כל יישובי הקבע הפלסטינים בדרום, ומנעו שיבה אליהם. 

לחוברת זו צירפנו מפות שמראות את פרישת היישובים הפלסטינים בארץ לפני הנכבה. ניתן לראות דרך המפות את גודל האסון, ואת מידת "ההצלחה" של המחיקה. אפשר ללמוד על סמיל דרך עדותה של אלחאג'ה סארה, שראיינו במיוחד לחוברת זו, וניתן למצוא גם מידע על הכפר שאספנו ממקורות היסטוריים שונים. התמונות שעל הכריכה ובתוך החוברת, הן תמונות חדשות, שמשקפות את מצב הכפר אשר ישראל החריבה עד היסוד.

חוברת זו היא חלק מפעולה רחבה יותר שמקיימת זוכרות על מנת ללמוד ולהכיר את  סמיל אלח'ליל. הפעולה תכלול סיור פתוח לקהל הרחב בשטח הכפר, מפגש עם פליטים מסמיל וקבלת הדרכה מהם על כפרם, הצבת שילוט שיזכיר את הכפר המחוק ותיעוד הסיור והפצתו לאחר מכן באתר של זוכרות ואתרים נוספים. 

זוכרות מבקשת דרך פעולה זו להביא לידיעת הציבור בכלל, והישראלי בפרט, את המידע העלום על הנכבה הפלסטינית, על מנת להגביר את המודעות לגביה. זוכרות מאמינה שהכרה בנכבה הפלסטינית, הכרה בזכות השיבה ואפשור השיבה בפועל הם המפתח לפיוס ולבניית עתיד צודק ושוויוני לכל אזרחי הארץ הזאת. 

אנחנו רוצים להביע תודה לידידנו רפעת חג'אג' ולמשפחות הפליטים של סמיל, הגרות ברמלה, על יוזמתם לקיים את האירוע הזה, ועזרתם בהכנת החוברת.    

"זוכרות את סמֵּיל אלח'ליל" היא החוברת ה- 51 בסדרת החוברות שעמותת זוכרות מפיקה לתיעוד המקומות הפלסטינים שנכבשו וחוו את הנכּבּה מאז 1948. קדמו לה חוברות על המקומות האלה: אלמנשיה/עכא, מעלול, טבַּרִיָּה, עאקר, אלבִּרְוה, חֻבּיזה, כַּפְר סַבְּת, אלקַבּוּ, עילבּוּן, אִקרִת', כֻּפְר בִּרעִם, אלמנשיה - יאפא, אלעֻ'בַּיָּאת, סַבּלאן, אלעראקיבּ, כַּפר עִנאן, אלדאמוּן, מִסְכָּה, אלסֻמַיְרִיָה, סִמְסִם, אלראס אלאחמר, עין כּארם, עג'ור, כּויכּאת, ח'רבת אם בֻּרג', ח'רבת אללוז, אלשיח' מֻוַּנִּס, אלמאלחה, אלעג'מי ביאפא, עִמְוָאס יָאלוּ ובּית נוּבּא, חִטּין, אלכַּפְרֵין, אלשַגַ'רָה, תרשיחא, בִּאְר אלסַבְּע, גְ'לִיל, אללַּג'ון, סֻחמאתא, אלג'וּלאן, אסְדוּד ואלמַגְ'דַל, חִ'רבּת גַ'לַמה, אלרַמלה, אללִּד, עכּא, חַיפא, עין אלמַנְסי, אלחַרַם [סידנא עלי], עין עַ'זאל, לִפְתא ודיר יאסין.

זוכרות

מאי 2012

סֻמֵיל אלח'ליל

סמיל הוא כפר ערבי בפלסטין, שכן על גבעה חולית בגובה 125 מטר מעל פני הים מוקפת ואדיות, 36 ק"מ מצפון-מזרח לעזה, כ- 40 ק"מ דרומית לרמלה, במרחק של כ- 20 ק"מ מחוף הים מול אסדוד (אשדוד). הכפר היה חלק ממחוז עזה בתקופה העת'מאנית ובתקופה הבריטית, לאחר שהיה – ככל הנראה – בתקופה הממלוכית שייך למחוז חברון, היא אלח'ליל בערבית. 

ההשערה היא שהכפר נוסד על ידי ההוספטלרים ב-1168 במהלך מסעי הצלב, במטרה להגן על מצודה שהם בנו קודם לכן בבֵּית גִ'בְּרין. מצודת בית ג'ברין נוסדה על ידי המלך הצלבני של ירושלים, Folk of Anjou בשנת 1137. תושבי הכפר האמינו שכפרם נקרא על שם סמואל, בנו של מושל בית ג'ברין, אשר בנה את המצודה בסמיל וייסד את הכפר. הכפר נקרא גם בַּרַכָּת אלח'ליל (בְּרַכַת אברהם או ברכת חברון), מפני שהסולטן הממלוכי ברקוּק (נפטר ב- 1399) הקדיש את כספי המסים של הכפר לתחזוקת מסגד אברהם בחברון. אך שם זה לא תפס, ושם הכפר חזר להיות סמיל. תושבי האזור קראו לו סמיל אלח'ליל כדי להבחינו מהכפר סמיל יאפא. הכפר היה מחובר לכביש הראשי בית ג'ברין – אלמג'דל, ליד צומת עראק אלמנשיה. כבישים נוספים חיברו את סמיל עם הכפרים השכנים, חלקם היו מרוצפים וחלקם היו כבישי עפר. 

כשאדוארד רובינסון, כומר וחוקר מקרא אמריקאי (1794-1863) מחשובי חוקרי הארץ במאה ה-19, עבר דרך הכפר באמצע המאה ה- 19, הוא תיארו ככפר גדול למדי ובו באר ציבורית גדולה, עומקה כ -100 רגל, וציין שבמקום קיים קטע של חומה עתיקה, שככל הנראה הייתה חלק ממבצר. בתקופת המנדט הבריטי נשען סמיל על הכפר אלפַאלוּגָ'ה, 6 ק"מ מדרום מזרח, לשירותי מסחר, רפואה ומנהל. 

חינוך

בית הספר של הכפר נפתח ב- 1936 ובמחצית שנות ה- 40 היו רשומים בו 88 תלמידים. בביה"ס למדו עד כיתה ד', ובשנת 1946 הוסיפו את השכבה החמישית. אחרי הלימודים היסודיים בסמיל, יכלו ילדי הכפר להמשיך את הלימודים בכפר השכן אלפאלוג'ה. מעדויות הפליטים, ניתן להבין שרק בודדים מילדי סמיל המשיכו את לימודיהם. 

אדמות וחקלאות 

ב-1596 חיו בסֻמֵיל 363 תושבים. הם שילמו מסים על התוצרת החקלאית שלהם שהייתה ברובהּ חיטה, שעורה ופירות, בנוסף לתשלומי מס על עזים וכוורות דבורים.

מקור המים העיקרי בכפר היה באר שכונתה באר אלח'ליל, 2 ק"מ דרומית לכפר בכיוון אלפאלוג'ה. בתוך הכפר הייתה באר נוספת, היא באר המסגד, שהייתה מתמלאת רק בחורף ומימיה שימשו את המתפללים. מסביב לכפר היו ואדיות ונחלים כמו ואדי אלסחרא (המדבר) בקצה הצפוני של הכפר, ואדי קשטה בקצה הדרומי, ואדי אלביר (הבאר) וואדי אלע'אר דרומית לסמיל.   

לפני הנכבה, השתרעו אדמות הכפר על 19,304 דונם, מתוכם נמכרו 2,260 ליהודים. התושבים התפרנסו בעיקר מחקלאות וגידול כבשים; הגידולים העיקריים היו דגנים, ענבים ותאנים. בשנת 1944-45 גידלו אנשי סמיל דגנים בשטח של 16093 דונמים, וב- 54 דונמים הם גידלו ירקות ועצי פרי. אדמות סמיל נשקו לאדמות הכפרים השכנים: אדמות ג'סיר ואלג'לדיה ממערב, עראק אלמנשיה מדרום, זיתא מדרום מזרח, ד'כּרין ממזרח, ברקוסיא ובעלין מצפון, ותל אלתרמֻס מצפון מערב.  

בספרו "סמיל אלח'ליל, הכפר שלי", כותב עבד אלמֻעטי אלדרבאשי, פליט מהכפר החי בירדן, שליהודים היו כ- 6 אלפים דונם אשר קנו אותם מפיאודלים עזתים שרכשו אדמות בתקופה העת'מאנית. הוא מציין שמשפחת רמדאן מעזה מכרה אדמות למהגר יהודי בריטי בשנות השלושים, וכי זה מכר את האדמות לקק"ל. בשנת 1945-46 מכרו בני משפחת אלעלמי לקק"ל את החלקות שכונו אלשאמיאת, אבו חליוז, ביר אלג'אריה וג'רפאן אלח'ליל. המחבר מזכיר שהמגזין המצרי הידוע רוז אליוסף פרסם ידיעה בעניין הזה באחד הגיליונות שלו מאותה תקופה.

 תושבים

בכפר היו שתי שכונות. בשכונה מערבית גרו משפחות אלדרבאשי, סִלְמי, סאלם, מסַלָּם, סְרֵיווה, עיסא, עאדי, אלנג'אר, אבו חמידאן, ח'אלד, אלח'טיב, אלבירותי, אלראעי, אלשלאלפה, עבד אלואחד (חג'אג') ואלח'דר. בשכונה המזרחית גרו משפחות עווד (אלבשאירה), סֻבח, רמדאן, טאהא, אלעקדה, אבו עלי, חמאד, אבו זיד, נופל, מעמר, שלאש, יאסין, עווד אללה, אבו זאכּיה. 

היו בסמיל שני מח'תארים, מח'תאר ראשי הוא אלחאג' אחמד סלמי מהשכונה המערבית, איש חשוב בעיני השלטונות ובעיני התושבים, בעל מעמד גבוה במשפט השבטי, ומח'תאר משני מהשכונה המזרחית הוא יוסף אחמד עווד שנתמנה לתפקיד בתחילת שנות הארבעים לאחר שהבריטים כלאו את המח'תאר שלפניו מחמד מחמוד רמדאן.  בנוסף לשניהם, כל חמולה, מתוך שש החמולות הגדולות של הכפר, בחרה נציג שלה למועצת הכפר שסייעה לשני המח'תארים בפתרון בעיות הכפר.   

ב- 1944-45 מספר התושבים היה כ- 950 אנשים. במפקד האוכלוסין שנערך ב- 1931 נמנו בכפר 692 תושבים, מהם 339 ממין זכר ו- 353 ממין נקבה, והיו להם 178 בתים, שנבנו ברובם מלבני בוץ וקש, מלבד כמה בתים שנבנו מבטון ואבן כמו זה של המח'תאר אחמד סלמי, ושל המח'תאר השני יוסף אחמד חסן, ושל אסמאעיל אלדרבאשי, המסגד ובית הספר. 

מספר התושבים ב-1948 הוערך ב 970 תושבים שגרו בכ- 190 בתים. על פי החוקר סלמאן אבו סתה, מספר תושבי סמיל באותה שנה היה 1102 תושבים.

כיבוש הכפר

הכפר נכבש באחת מההתקפות של חטיבת גבעתי בתקופת עשרת הימים, 8- 18 ביולי 1948, שבין שתי ההפוגות, כנראה בשלבים המוקדמים של המבצע, בין ה-9 ל-14 ביולי. במהלך התקפה זו הצליחו הכוחות הישראליים לכבוש חלק נכבד מהשטח שמדרום לכביש ירושלים-רמלה, תוך עקירת של כ-20,000 תושבים. לפני ההתקפה המכריעה הזאת, סבל הכפר סמיל, כמו כפרים אחרים באזור, מהתקפות רבות מצד הארגונים היהודים במשך כמה חודשים. פליטי הכפר מספרים שהתושבים הגנו על כפרם כל פעם שהיהודים תקפו, למרות שלא היה להם מספיק נשק ותחמושת. אלדרבאשי מציין בספרו כי 17 מאנשי הכפר נהרגו בעימותים שהתרחשו במהלך החודשים שקדמו לנפילת הכפר ביולי 1948. חלק מהתושבים נהרגו בתוך הכפר, חלקם נהרגו במארבים של חמושים יהודים בדרכים המובילות לכפר או בשדות שמסביב לכפר. למרות שהצבא הישראלי טען מאוחר יותר שהתושבים נמלטו עם התקרבות הכוחות הישראליים, בספר 'תולדות מלחמת הקוממיות' מוזכרים כמה מבצעי "טיהור" באזור. סמֵיל הוא אחד הכפרים המוזכרים בהקשר זה; תושביו גורשו ככל הנראה מזרחה, לחברון. תושבי סמיל התפזרו וחיים כיום במקומות שונים, ברצועת עזה, בעיקר במחנה הפליטים אלנסיראת, ירדן ובעיקר במחנה הפליטים אלבקעה, בגדה המערבית במחנה הפליטים אלפואר, בערים אחרות בפלסטין והפזורה כמו חברון, בית לחם, יריחו, רמלה ועמאן. בעיר רמלה, חיות עד היום שתי המשפחות היחידות מסמיל שנשארו בתוך גבולות מדינת ישראל, משפחה אחת מחמולת אלדרבאשי, ומשפחה אחת מחמולת חג'אג' (עבד אלואחד). 

הכפר היום

מדינת ישראל הרסה את כל בתי התושבים, את בית הספר והמסגד, ואבניהם פזורות בשטח הכפר. באתר הכפר יש חלק מקיר ישן ויסודות של חדרים לידו, ככל הנראה אלה הם שרידי המבצר הצלבני. לידם יש תקרת בית בצורת קשת. אין עקבות כלל לבית הקברות של הכפר. שטח הכפר מכוסה בשיחי בר, חלקם אכילים כמו ח'ביזה, חרשף ושומר. יש במקום עצים ושיחי צבר. אדמות הכפר מעובדות על ידי חקלאים ישראלים ושטח הכפר מנוהל על ידי הקק"ל ומשמש גם כשטח מרעה.  

על אדמות שהיו שייכות לסמיל נבנו המושבים סגולה, מנוחה ונחלה ב-1953. הישוב הקהילתי ורדון נוסד ב-1968 גם הוא על אדמות הכפר. קיבוץ קדמה הסמוך לכפר נוסד ב- 1946 על אדמות שנרכשו מהכפר השכן תל אלתֻרמֻס. הקיבוץ ניטש ב- 1962 בשל משבר כלכלי, וב- 1979 נוסד על מקומו כפר נוער בשם קדמה.