בערב עיון בתאריך 2/1/2012 במויאון הצילום בתל חי השתתפו אורי הייטנר, איתן ברונשטיין, פרופ' מוטי גולני ויואל זילברמן. הנחה דודו פלמה. הדיון נמשך כשלוש שעות ונכחו בו כ-200 איש/ה. הכותרת שניתנה לדיון היתה "שיבה - זכות או מיתוס?".

בעקבות האירוע כתב אורי הייטנר מאמר שטנה (נוסף) נגד זוכרות. אין לנו עניין לחזור על דברי הבלע שלו אבל מתגובתו של איתן ברונשטיין ניתן להבין את עיקריהם:

סלידה, בוז, אין לי טיפת כבוד, שקר נתעב, שטן. אלה שמות התואר שאורי הייטנר מייחס לי. אני חושש שהם מבטאים היטב חלק מהתגובות בחברה הישראלית להתפכחות ההולכת וגוברת באשר לנסיבות הקמתה של המדינה היהודית. ככל שיותר ישראלים מבינים שהקמת המדינה היתה כרוכה באסון עצום - "נכבה" – ובהפיכת הישראלים היהודים לכובשים מלידה, תרתי משמע, אזי חלק אחר בחברה, שהייטנר מייצגו היטב, חש שהקרקע (המוסרית) נשמטת מתחת לרגליו ומגיב באלימות מילולית ולעיתים גם פיזית.

מסתבר שהתזה ששקר שחוזרים עליו הרבה פעמים הופך לאמת, כפי שהייטנר גורס, לא תמיד עומדת. חונכנו על השקרים "הקפדנו תמיד על  טוהר הנשק" ועל "הצבא הכי מוסרי בעולם"והנה עולות ונערמות מאות ואלפי עדויות, ביניהן גם של לוחמי פלמ"ח והגנה, על זוועות שעשו לוחמים ציונים ב-1948 בפלסטיניות ובפלסטינים. היתה שחיטה ואני עשיתי את זה, גירשנו נשים וילדים מבתיהם תוך ירי מעל לראשיהם, אומר הפלמ"חניק אמנון נוימן בעדות וידיאו אותה הצגתי באירוע בתל חי. למרות זאת, אורי הייטנר ממשיך לטעון ש"היתה מלחמה". כמו מלאך ההיסטוריה של ולטר בנימין, רואים ישראלים ואנשים רבים בעולם את ערימת הזוועות המתגבהת לשמיים והם מבקשים לעצור את הרוח הרעה הזו הדוחפת אותנו אל פי התהום או לכל הפחות לחדול מלכנותה קידמה, וילה בג'ונגל או דמוקרטיה.

אכן, אני מתעקש לחזור על מה שכבר ברור לכל סטודנט מתחיל: במדינת ישראל רק יהודים יכולים להיות אזרחים מלאים. ואפילו אזרחות זו פגומה למדי בהיותם נתינים של משטר קולוניאלי שמחייבם להמשיך במלאכת הכיבוש של ילידי הארץ הפלסטינים כל יום וכל דקה. אולי ניתן לראות בעובדה שאורי למעשה כן לחץ את ידי המושטת אליו בתחילת הערב מחווה של אנושיות בסיסית שאני מתעקש לחשוב שלא פסה מאיתנו.
החיים יחד בארץ הזו, של ישראלים ופלסטינים, כולל הפליטים וצאצאיהם שירצו בכך, הם האופק שזוכרות מציעה. ככל שהוא נראה אוטופי, ואולי דווקא בשל כך, הוא מאפשר לחשוב על חיים במרחב הזה ולא רק על כיבושו.

איתן ברונשטיין,

זוכרות