ערב עיון בזוכרות במסגרת התערוכה "לקראת שיבת פליטים פלסטינים" 1/12/2011

דיון בפרויקט ובתערוכה "הבית של ביבי" אוצר -  גיל מועלם דורון
משתתפי הפרויקט והתערוכה: תלמידי בית הספר הערבי הדמוקרטי – יאפא,  וסטודנטים בסטודיו לאדריכלות קהילתית. 
רשמה: נועה שינדלינגר

איתן: ערב עיון זה קשור לתערוכה "לקראת שיבת פליטים פלסטינים" שעוסקת בתכנונים שונים של שיבת הפליטים הפלסטינים. הפרויקט "הבית של ביבי" משתלב היטב בקונטקסט של תכנון שיבה.

גיל: הפרויקט – או באופן ספציפי התערוכה "הבית של ביבי" הוא ע"ש משפחת ביבי שהתגוררה בבית ביפו שבו היה עד לאחרונה בית הספר הדמוקרטי הערבי – יאפא.  בפרויקט עבדנו עם התלמידים על ההיסטוריה של הסביבה הבנויה – המקום, הבית, הסביבה. התמקדנו בשכונת מנשיה ובבית משפחת ביבי ברחוב עזה מספר 13. בנוסף לתלמידי בית הספר גם הסטודנטים של הסטודיו לאדריכלות קהילתית (במוסד שדרש ששמו לא יצוין בתערוכה) נטלו חלק בפרויקט. התערוכה "הבית של ביבי" נערכה במסגרת פסטיבל האדריכלות "בתים מבפנים" שמושך מדי שנה אלפי אם לא למעלה מכך מבקרים הבאים להתרשם משימור מבנים, מאדריכלות חדשה וכו'.  זו הפעם הראשונה עד כמה שאני יודע שבפסטיבל הוצג בית ששומר ביפו תוך התייחסות לנכבה בכלל וספציפית למשפחה שגרה בו, תוך העלאת האפשרות לחזרתה של המשפחה והצגת פורייקט אדריכלי שנעשה עבור חזרה אפשרית זו. עצם הבחירה בשם התערוכה "הבית של ביבי" כמובן לא הייתה תמימה וידעתי שיש כאלו שיחשבו שהם מגיעים למשהו אחר לגמרי. מה שלא ידעתי הוא שביבי נתניהו אכן יש בית, גם כן ברחוב עזה, אבל בירושלים. אני לא יודע אם זה השם, עצם הפרויקט שתואר בקצרה בפרסומים השונים, כתבה נהדרת בעיתון הארץ של אסתר זנדברג שסקרה את הפרויקט או סיבה אחרת אבל לתערוכה הגיעו כשבע מאות אנשים בסוף שבוע אחד. נאלצתי לרתום את התלמידים ואף את מנהל בית הספר לשמש כמדריכים בתערוכה. אנחנו מקווים עדיין שנצליח לגייס כספים כדי לפרסם את קטלוג התערוכה ולהציגה אולי במקומות נוספים.

הסטודיו לאדריכלות קהילתית עובד באופן שוטף עם קהילות מוחלשות על פרויקטים ממשיים למשל על עיצוב מחדש והרחבת דירות שיכון בג'סי כהן או טיפול במרחבים בציבוריים של בניינים בשכונה. הסטודיו תכנן כיתה באוויר הפתוח וגן הרפתקאות אקולוגי בשטח בור בבית הספר היהודי ערבי ויצמן. כיום הסטודיו מתכנן קומה רביעית למרכז הגאה בגן מאיר בשיתוף עם הקבוצות השונות הפועלות בו. בכל הפרויקטים הללו אנו עובדים בשיתוף הדוק עם הקהילה. במקרה של פרויקט "הבית של ביבי" שיתוף זה לא יכל להתבצע בפועל מאחר והמשפחה חלקה בעמן וחלק בארה"ב ולא היה לנו קשר עימה למרות כל הניסיונות ליצור קשר כזה. התייחסנו למחקר על בתי הבאר שעשה הסטודיו של אמנון בר אור באוניברסיטת תל אביב, לראיון של כחמש שעות עם ראש המשפחה (שגר בבניין לפני 48) שמצוי באינטרנט, על סגנונות באדריכלות מוסלמית בעבר והתפתחויות שלה בהווה ועל ההיסטוריה של יפו לפני 48 ממקורות שונים בינהם החוברות שפרסמה במקום על מנשייה ועג'מי.  למרות שעבדנו עם הראביטה – האגודה למען ערביי יפו,  כל הניסיונות לשוחח עם וואליד ביבי , הנכד של בעלי הבניין עלו בתוהו. רק בפתיחת התערוכה עצמה עבד סטל מהרביטה שהיה בקשר עם המשפחה בעמן ארגן שיחה בין תלמידי בית הספר לוואליד ביבי  שנעשתה באמצעות טלפון ורמקול שהוצמד לו. וואליד עד כמה שהבנתי לא התייחס לפרויקט שנעשה אלא רק אעלה זכרונות מהתקופה בה גר בבניין.

בשנה השנייה ללימודי העיצוב והאדריכלות הדרישה בסילבוס היא לתכנן ולעצב דירה של כ 200 מ"ר הכוללת עסק קטן.  על דרישה זו הלבשתי "תסריט" של תכנון מחדש של  "בית ביבי" עבור מגורים פלוס גלריה לתולדות המשפחה בפרט ויפו בכלל במאה האחרונה. התסריט לא הגדיר כמה מבני המשפחה חוזרים ומי מהם יגור בבניין וזה הושאר בידי הסטודנטים.  גם סוג האדריכלות (אם לשמר או לא, האם להשתמש באדריכלות מוסלמית מסורתית או שלא וכו') סגנון המגורים, אופי הגלריה ומיקומה הושארו בידי הסטודנטים. בגלל זה אופי העבודות היה מגוון מאוד הן מבחינה העמדה הפוליטית שננקטה (לרוב באופן מובלע) בפרויקטים, הן מבחינה של היחס למשפחת ביבי (כיצד "האחר" יראה.. מה הוא ירצה) והן מבחינה סגנונית.  החלק המעניין היה עד כמה המשפחה הזו אכן פרטית או ציבורית (תחשבו על המשפחה הפלסטינית הראשונה ואולי גם האלף שתנחת בבן גוריון ומה תהיה קבלת הפנים... לטוב ולרע הם יהפכו ל"סלבריטי" הן יככבו בתקשורת.. וכו'). ההתייחסות לכך היה במיקום הגלריה (החלק הציבורי יותר של הפרויקט) בגודל בחשיבות ובמיקום הגלריה.  נדון בכך בהמשך.

במקביל לעבודת הסטודיו שעסקה ספציפית בבניין לאורך השנה נעשו מספר פעילויות עם תלמידי בית הספר שכללו הרצאות, דיונים, קריאה של טקסטים על יפו והנכבה בינהם גם החוברות שהוציאה זוכרות וצפייה בסרט של רנין על מנשייה, סיורים ביפו ובמנשייה, ועבודות אמנות בתחומי צילום, ווידאו, רישום, יצירת מודלים ייצוגים או סימבוליים של בניינים, ואמנות "גרילה" כגון ציור גרפיטי (מחיק) ותערוכות בזק במרחב הציבורי שעסקו בנכבה בכלל ובשכונת מנשייה בפרט ועוד.

אחת הפעולות הייתה ציורי גיר גדולים מאוד של בניינים שהיו בשכונה על האספלט במגרש החניה של מתחם התחנה. בפתח המתחם היה בעבר שלט שציין את מיקומה של התחנה כחלק משכונת מנשיה אך השלט הוסר ואין זכר לעובדה זו כיום. אני פותח בהצגת סרטון שנעשה תוך כדי פעולה זו כי הוא מסמל את הקושי באזכור הנכבה במרחב הציבורי . האחראי על מגרש החניה אסר על הילדים לצייר את הבניינים על האספלט למרות שהם ציירו בגיר והגשם היה מוחק אותם ביום למחרת.  לאחת התלמידות הייתה סבתא ממנשיה אבל לאחראי היה אכפת רק שצבעי הגיר ילכלכו את המגרש, למרות שהם היו נשטפים בגשם שעמד לרדת למחרת . הוא החליט להזמין פיקוח אבל התלמידים התעקשו להמשיך לצייר. הפיקוח לא הגיע. חזרנו לפעולה הזאת בעוד הזדמנות אחת. התלמידים תוך כדי הציור החלו לשיר שיר ידוע על יאפא זיכרון העיר והשיבה אליה.


  פרויקט אחד שלמעשה התנהל לאורך השנה היה בניית מודלים של בניינים בסגנונות שהיו רווחים במנשייה, על חלקי מרצפות של בניינים שהיו בשכונה. חלקי מרצפות אלו נאספו בחוף בו היה קיים הכפר אירשיד ובמדרון יפו. מודלים אלו הונחו על המרצפות ששוב שימשו ריצפה "למבנה". בתערוכה מודלים אלו הוצגו כשהם מבצבצים מתוך שקיי חול פרומים.

דוגמא לפרויקט נוסף היה צילומי יפו כאשר התלמידים התרכזו לא במה שנהפכו לאתרי תיירות או בסימבולים המשומרים אלא בסביבת וחיי היום יום שלהם בשכונות עג'מי, נוזהה, ויפו ג'. חלק מהצילומים הראו בתים חרבים, ביוב עולה על גדותיו, בנייה חדשה ויוקרתית מול הזנחה, וכו'. הצילומים במקור נעשו עבור כנס בינלאומי שעסק בחינוך ובתערוכה הם  הוצגו בתערוכה על גביי שלטים היכולים לשמש שלטיי הפגנות – שהיו נעוצים בבלוקים של בניין. השלטים דרך אגב כולל צילומי  התלמידים מצד אחד וסמסמאות מחאה מצדם השני אכן הוצעדו במספר מהפגנות מחאת הדיור הקיץ בידי פעילי מאהל יפו.
 
אחזור עכשיו לפרויקט שנעשה בשיתוף הסטודיו לאדריכלות קהילתית, עיצוב מחדש של בית ביבי. לאחר המחקר ערכו הסטודנטים ושעסק ביפו לפני 1948, בסגנון האדריכלות המוסלמי בכלל ובבתי הבאר בכלל, ובמשפחת ביבי הם נפגשו עם תלמידי בית הספר יאפא ויצרו עימם במשותף מודלים של הפיכת הבניין למגורים כפי שהם (התלמידים) היו רוצים לגור בו. הסדנא החלה בהרצאה קצרה על ההיסטוריה של בית משפחת ביבי ושל אדריכלות מוסלמית. לאחריה נעשו המודלים במשותף כאשר הסטודנטים בעיקר עזרו לתלמידים לממש את רעיונותיהם.  ההגעה לבית הספר והעבודה עם התלמידים לוותה בחשש מה של הסטודנטים  שלחלקם זו הייתה האינטראקציה הראשונה עם אוכלוסיה ערבית / פלסטינית. באחד מימי הלימודים היה פיגוע בירושלים והיה קשה להמשיך כי חלק מהתלמידים פחדו להגיע להסתובב ביפו וללכת לבית ספר יאפא. בסופו של דבר אני חושב שהעבודה המשותפת על המודלים הייתה מוצלחת מאוד. התלמידים נהנו ואף נשארו שעתיים מאוחר יותר מהתוכנן כדי לסיים את המודלים, והסטודנטים קיבלו השראה מהרעיונות של התלמידים.

במקביל והמשך לכך התחלו הסטודנטים בתכנון בית הספר מחדש והפיכתו שוב לבית מגורים עבור משפחת ביבי הכולל גם גלריה להצגת תולדות המשפחה ויפו במאה האחרונה. הסטודנטיות יציגו עכשיו את הפרויקטים שלהן ואני אציג חלק מהפרויקטים האחרים שיוצריהם לא יכלו להגיע היום.

הפרויקט של עדי כהן – "אנטיליה". עדי מסבירה שהתכנון שלה היה על בית שבו יגורו סבא וסבתא, הורים ושני ילדים. היא שמרה על המבנה הראשוני לפני שהוסיפו לו תוספת שנבנתה על חדר הבאר ובריכת ההשקייה. בהתחלה הייתה באר ובריכת אגירה שבנו עליהן כיתות. חשפתי את מה שהיה בעבר גם מבחינה חיצונית – המרקם, אבני הכורכר, אנטיליה (מתקן לשאיבת מים). את הגלריה עשיתי בהשראת המינרט – גם כי זה משהו בתרבות וגם כי הוא גבוה ובולט, מושך אנשים, באמצע הכיכר שיש היום. מסביב יש גידור שאיננו אטום כדי לתת אפשרות לבאים מבחוץ לראות את תהליך שאיבת המים ויש חיבור בין הבחוץ לבפנים – גלגל המאפשר לקהל לסובב אותו ולראות את התהליך, מעבר תת קרקעי ולאורכו יש תמונות וזוהי בעצם הגלריה. המעבר מוביל לכניסה למינרט והעלייה בו ספירלית ואיטית כשברקע סאונד של קולות של המשפחה, זה נותן חיבור למשפחה. לאורך העלייה מי שנמצא בפנים לא יכול לראות את החוץ כי המבנה אטום אבל למעלה הוא פתוח ואפשר לראות את יפו היום. במנהרה רואים איך היא הייתה פעם, והמגדל הוא תצפית על יפו בהווה. במבנה המקורי יש מרפסת שפונה לרחוב עזה. שיניתי והעברתי אותה כלפי הכיכר היכן שנמצא המינרט, מקום תצפית למשפחה כדי שיראו את המבקרים.

גיל: החלטת שכל החמולה חוזרת ובעיקרון החזרת את הבניין למשהו מסורתי, גם בפנים ואת עושה את זה לעומת שסטודנטים אחרים בוחרים אחרת. עדי: בדרך כלל בבתים ערביים יש חלל מרכזי והרוב חיים בחמולות, במשותף וזאת האווירה שחשבתי שהיו רוצים שתהיה להם כשיחזרו, שתהיה להם תחושה של פעם.

גיל: שיבת הפליטים הוצגה כמשהו תיאורטי וכמשהו אישי כאשר ידענו מה רגישות העניין. העובדה היא שהמוסד החליט לא להציג את שמו ואף המרצה השני של הסטודיו לא הגיע לתערוכה ולא נמצא איתנו היום מחשש למקום עבודתו. יש לציין כי הטענה של המוסד בו פעל הסטודיו הייתה שמניעת הצגת הפרויקט או הפשרה שלבסוף הושגה של הצגת הפרויקט ללא שם המוסד לא נבעה מסיבות פוליטיות אלא בגלל שעבודת הסטודנטים הייתה רק אחד מהמוצגים בתערוכה. אני לא אתייחס לזה כאן אבל אין ספק שהיום עריכת פרויקט מסוג זה עלולה לגרום למוסד אקדמי לאבד את תמיכת משרד החינוך אם לא חמור מזה.  אין ספק שהסטודנטיות מהבחינה הזאת מאוד אמיצות כי היו מוכנות ששמן יופיע בהזמנה לערב זה.

עדי (ממשיכה תיאור הפרויקט): המרפסת שפונה לכיכר אמורה להיות נקודת תצפית לכיכר אבל גם תהיה להם פרטיות. יש ברצפת הכיכר פיצוצים, סדקים, שמתארים את תעלות המים שהיו בזמן שהיו שם פרדסים שלשם האנטיליה סיפקה את המים. השברים ברצפה יוצרים את החיבור בין המינרט לבית. הרצפה הסדוקה בכיכר היא אקט סימבולי של בקיעת העבר דרך הווה.

גיל: בפרוקט של שחר היה פחות קשר למשפחה. הוא לקח את החיבור לבניין מהסביבה העכשווית, התחיל מילדים משחקים כדורגל – משהו שמאחד יהודים וערבים ביפו מאז ועד היום – ונכח מאוד גם בראיון עם וואליד ביבי. ואז הצורניות כמשהו שעוטף את הסביבה – התחיל מהצללה של מגרש הכדורגל עם מוטיב של הכאפייה של עראפאת ועבר למשהו מופשט ומנציח סימבוליות של נדודים (אוהל). גם כאן המרפסת עברה מרחוב עזה כי יש ממול בית כדי שתשקיף על מקום ציבורי יותר. הפנים הפך כאוטי – המשולשים מבחוץ עברו פנימה, קשה לחשוב איך משפחה חיה כך, למרות שיש עדיין דיוואן. המשולשים אמורים להיות מן סוג של רסיסי זמן קפואים, מחשבה על משפחה שהיא ציבורית אבל החוץ משפיע על הפנים.

גיל: סיוון בחרה בפרויקט שלה בחזרה לבניין של משפחה גרעינית, אב אם ובן מתבגר שפותחים במקום מסעדה. הבניין עובר מוטציה, נמתח למעלה, יש שימוש במוטיב של משרביה – כיסוי שאפשר לנשים להציץ החוצה מבלי להיראות. היה כל הזמן דיון עד כמה המשפחה ציבורית ומי יבוא לגלריה. כאן אפשר להיות בכיכר וגם להיכנס פנימה.

מעיין מתארת את הפרויקט שלה: ההשראה שלי היא גם המשרביה, שפירקתי ונוצרו חללים שאפשר לגור בהם. בבית יגורו וליד ביבי ואשתו, הם יגורו בקומה העליונה וינהלו את הגלריה. הרעיון הוא שאנשים יוכלו להסתובב בבית וללמוד על ההיסטוריה וניתן יהיה להשקיף מהמשרביה כלפי מטה בלי להפריע למשפחה. יצרתי פתחים לאורכו כדי שניתן יהיה להציץ פנימה – הצצה של המבקרים וגם של המשפחה. ידעתי שהמשפחה כולה לא תשוב ורציתי שיהיה נציג שיהיה מוכן לשוב במצב הקיים כאן ולייצג את המשפחה. עניין ההצצה הוא כדי ליצור עניין בגלריה. אישית לא הכנסתי את הדעות הפוליטיות שלי וזה היה מאבק. היו הרבה מלחמות בסטודיו – בינינו למרצים, בין המרצים לבין עצמם.

גיל: הויכוחים היו עד כמה אפשר לדבר על פוליטיקה בסטודיו לאדריכלות ואמנות. פה מדובר במקרה פרטי שנתפס כסימבולי ואם היה מדובר בשאלות אמיתיות של שיבה זה היה יותר מדי עבור הסטודנטיות. הויכוחים הקשים היו ביני לבין המרצה האחר על איך תופסים את הנכבה, על הנכבה בהווה, המציאות של יאפא. לי היה חשוב כי אנחנו ממוקמים ביפו עצמה והסטודנטיות לא ידעו כלום על ההיסטוריה של העיר ועל הנכבה.

איתן: זה תכנון מעשי בכל זאת. זה מעניין שאם עושים משימה מקצועית אפשר לתרום משהו לחשיבה הזאת, ישראלים שמתכננים שיבה באופן מעשי וזה מתאפשר באמצעות השהיית התפיסות הפוליטיות.

גיל: למרות שזה עלול להיות בעייתי ולמעשה הסטודנטים לא התבקשו על ידי לא לחשוב פוליטית  אלא להתייחס לתכנון כמקרה פרטי (ולהחליט בעצמם הם מדובר גם במשהו סימבולי או לא). לו הייתי סטודנט והיו מבקשים ממני לתכנן בית בהתנחלויות...?

אסתי צאל: הנטיה המיידית היא כאילו להיות מקצועית בלי לחשוב פוליטית כי זאת מעמסה, מעמת אותנו עם שאלות קשות, איפה אנחנו בכל הסיפור הזה. מה אם היו מבקשים ממך לבנות באריאל?

מעיין: הייתי הולכת באותה גישה, גישה מקצועית בלי להיכנס לפוליטיקה.

לנה (סטודנטית מתארת את הפרויקט שלה): ההשראה לפרויקט שלי הם הצילומים של המצב של הבניין, שלמרות שעבר שימור הוא לא במצב טוב. יצרתי בור בקומה הראשונה, מחקתי את המחסן שהיה בקומה התחתונה, קומה שניה היא קומת המגורים ואז הגלריה – קובית זכוכית היוצאת לכיוון הכיכר והכניסה אליה היא רק מבחוץ. הרצפה מזכוכית עם אלמנטים של הקרמיקה מהבניין וניתן לראות את הבור מתחת לרצפה ולהרגיש אותו. הרעיון שלי הוא ליצור ניכור ותחושה שהולכים על בור שעל קירותיו מוקרנות תמונות של המשפחה ושל יפו לפני 1948. למשפחה אין את הסלון יותר והמבקרים צופים לתוך בור של 15 מטרים. המרתף במקור שימש לאחזקת התפוזים, למשרתים ולאורווה. אני מעמיקה את הבור ומקרינה בו דימויים. ניסיתי להתחבר לשיבה, לאי הנוחות להימצא בתוך מדינה יהודית, זכוכית כסימבול לתלישות. אין להם גם דרך לחזור למקורות, לחיים עד 1948. זה הדבר הלא פתור מבחינתם. יש כאן התכתבות עם עבודתו של מיכה אולמן "הספריה הריקה" על השואה. בתוך הבור רואים את הפיצוצים של המרצפות.

איתן: יש סטודנטים ערבים בסטודיו? עלתה המחשבה על כך שאתן מתכננות עבורם מבלי לדבר איתם? היו דיונים על זה?

תשובה קולקטיבית: דמיינו את הכול בעצמנו.

גיל: רוב העבודה בסטודיואים לתכנון עיצוב ואדריכלות  היא מדומיינת. אין קשר שלא לדבר על שיתוף פעולה עם האוכלוסייה עבורה מתכננים/מעצבים. הסטודיו לאדריכלות קהילתית ייחודי בכך שיש קשר כזה ויש מהלכים מאוד עמוקים של תכנון ועיצוב משותפים. המקרה הזה מסיבות ברורות הדבר נמנע והדגשת החוסר הזה (הסטודנטים ידעו על עבודת הסטודיו למשל עם משפחות בג'סי כהן שהוצגה אף בטלוויזיה) היה חלק מהעניין.

איתן: יש כאן נדבך פוליטי, שאנחנו כישראלים, מי שנהנים מהכיבוש גם מתכננים שיבה.

מישהו בקהל: ללקוח לא מאפשרים להיות לקוח. יש שאלה אם הוא רוצה ויכול להיות לקוח ואם זה לא ברור אנחנו מתכננים כי אנחנו רוצים שזה יקרה. זה נפלא.

גיל: זה או לא לעשות כלום או לעשות משהו אפילו סימבולי. יש לזכור שה"לקוח" כן רצה לחשוף ולספר את סיפורו (כפי שעשה בראיון של חמש שעות באתר Remember Palestine  ולמעשה העבודה של הסטודיו והתערוכה תרמו לכך. לצערי למי שהיה ויש קשר ישיר עם וואליד ביבי בארץ סרב לקשר ביננו ולתת לנו לנהל דיאלוג ישיר.

מהקהל: כולנו חיים עם הקונפליקט הזה ואנחנו נוסעים עם זוכרות בשבתות כי יש לנו צורך בזה. לא היה מעניין לי לתכנן לישראלי שיושב בניו יורק 30 שנה.

אסתי צאל: הטרמינולוגיה הזאת במדינה דמוקרטית מזעזעת שצריך בכלל להתייחס לזה כך (המרצה שלא רצה לבוא וכו'). היום היה עוד יותר קשה לעשות דבר כזה.

גיל: אחרי כל הקשיים שעברתי אני לא יודע אם הייתי עושה את זה שוב. אין לי ספק ששילמתי על כך מחיר כבד מבחינה תעסוקתית.  

אסתי צאל: בדרך לכאן יצאה רשימה של עיתונאים, הצהרה שהם יעמדו כמו בלוק נגד פיטורי קרן נוייבך. הגיע הזמן, חבל שלא חשבו על זה לפני כן.

גיל: אבל מי יעמוד בשביל מורות שמלמדות את החומרים של זוכרות? את הנכבה (כלומר ההיסטוריה של המקום בו אנו גרים?) אם באקדמיה או בבתי הספר? למתכננים ואדריכלים שמסרבים לבנות בשטחים?

מישהי בקהל - לסטודנטיות: אני מעריכה את מה שעשיתן, השתתפתן, בחרתן בכל מיני צורות, לא הכריחו אתכן, מצאתן את הדרך שלכן, אבל כשהתייחסת לנושא הזה מבחינה מקצועית ואמרת שנמנעת מהשתתפות אישית או מוסרית בנושא נכנסתי לפאניקה. אני רוצה לומר שיש לך עוד שנה שנתיים לדבר כך וכשתצאי למקצוע תצטרכי להחליט ולא תוכלי להסתתר מאחורי הסיבה ש"הייתי בקורס." המעשה שעשית הוא שייך לך ולא משנה למה את משייכת אותו. נזכרתי בכאב בעבודות שאני מתכננת. אנשים במקצוע שעובדים במשרד לא יכולים לבחור את הפרויקטים שלהם. נתנו לי לעבוד על שכונה באריאל ולמזלי חליתי ועפתי משם. סירבתי לעבודה על התנחלות וזה הביא לפיטוריי. את יכולה לתכנן עבור אדם, יהיה מי שיהיה, ערבי או יהודי, או את יכולה לתכנן משהו כי זה צודק. בתוך התכנון שלך נימקת את עמדתך הפוליטית. היה אפשר היה לעשות פה בית משוחזר או "בית קטן בערבה." כל מעשה כזה הוא מעשה פוליטי. השיקול המקצועי קשור לפוליטיקה, שהרי פוליטיקה היא כוח.

גיל: הם למדו את זה על בשרם בעקבות התערוכה... אבל חשוב לציין כי ה"תסריט" היה נתון לפרשנות ולשינויים למשל הייתה סטודנטית שבפירוש הביעה עמדות ימניות קיצוניות ושסירבה להשתתף ולגעת בעבר, כי מבחינתה ואני מצטט "ארכיטקטורה ערבית היא כוחנית ופולשנית". היא בחרה למקם במבנה בית מרחץ המסמל מקום בו כולם מתפשטים מהזהות שלהם ויכולים לשוחח בשלווה.  כמובן זו אשליה ועמדה בעייתית אבל היא קיבלה את החופש לעשות זאת.  כדי לצאת ידי חובה (הסילבוס דרש תכנון מגורים) היא מקמה מעל החמאם דירה לזוג יאפי בלי להתייחס לזהות הזוג. בגלל שהאקט שנעשה באופן הצהרתי ומתוך מודעות לקונפליקט הפרויקט אושר.

עפרה לית ישועה: הרבה אנשים מנתקים עצמם מראיה מוסרית אנושית ומתמקדים בהיבטים המקצועיים (כמו בעריכת דין). הרצון של עובד מקצוע לדבר כך נראה לי אמין. גם בצבא מדברים בצורה כזאת.

גיל: זאת לא שאלה פתורה בכלל. כל אחד עושה את החישובים שלו. כאמור הייתה סטודנטית שכתבה מכתב להנהלה וזה פתח דיון רציני. זה לא הוסתר. הייתה סטודנטית והיא עדיין סטודנטית שלי, והייתה לה בעיה רצינית לעשות את הפרויקט הזה. אני לא נוטר לה טינה. זו חלק מהדינאמיקה של הסטודיו. גם העבודה עם קהילות אחרות לא מאוד קלה לסטודנטים זה מוציא אותם מה comfort zone שלהם, אבל כמי שמאמין בפדגוגיה טרנסגרסיבית, התערבותית, וביקורתית אני סבור שללא יציאה זו מהמקום הנח לא יכולה להתרחש למידה.

עמר: אני מניח שתוך כדי עבודה עלו פחדים משיבת פליטים ועוד. האם היו התחמקויות משאלות אמיתיות על השיבה ולא רק כמשהו הומאני, פרטי וסמלי? האם מעניין אתכן מהי תגובתו של הפליט עצמו? האם שאלתן אותו? מה אתן מדמיינות שבעל הבית היה אומר?

לנה: לא יכולנו לשאול את הלקוח, היינו צריכים לדמיין אותו. לקחתי את ההרגשה האישית שלי – אם אני הייתי חוזרת איך הייתי מרגישה. והניכור הזה לא היה נעים לי ולא ינעם לו.

שאלה בקהל: מה את חושבת על השיבה?

תשובה: זה עניינים פוליטיים ואנחנו לא רוצות לדבר עליהם.

קהל: גם אנחנו חיים עם הרעיון וגם לנו אין תשובה.

אסתי: איזו דרך עשיתן מלפני הפרויקט ועד עכשיו?

תשובה: מבחינתי אין שינוי. זה היה פרויקט על אדם שמגיע מתרבות שונה אז התאמתי לו את הבית שיהיה לו נוח שם.

עמר: מה שחשבת שיהיה לו נוח.

אסתי: המידע שקיבלתן גרם לכן לחשוב על משהו שלא ידעתן לגביו?

קהל: מה חשבתן על הקליינט?

לנה: לא חשבתי שזה ערבי שבא לנקום בי אלא אדם שבא לגור בבית.

מעיין: אני באתי מהכיוון ההיסטורי, שתהיה גלריה שתציג את ההיסטוריה.

עמר: הפרויקט הזה פתח את עיניכן גם לבתים אחרים של פלסטינים הנמצאים בקרבת מקום מגוריכן?
מעיין: לא מטפלים בבניינים כאלה, או שהורסים אותם או שהם נעלמים מאחורי בניינים אחרים. אני מתגוררת במושב שיושב על חורבות כפר ערבי. לא ידעתי על זה לפני הפרויקט וגיליתי את זה במהלך הפרויקט ובגללו.

אסתי: יש פרויקט אינטרנטי שקוראים לו The Jaffa Project
ומדהים לראות את התמונות של מנשיה, של חיים שהיו ואינן, ושל שכונות ובתים שאנחנו גרים בהם ומכירים ויש להם היסטוריה אחרת. מה חשבו ההורים שלכן על הפרויקט?

מעיין: אימא שלי עובדת בבנק והיא חשבה על לקוחות בעלי ממון שמכירה שיכולים אולי לתרום לשיפוץ בית הספר יאפא.

איתן: אם נשוב להקשר של זוכרות אז מה שאנחנו עושים כאן זה ללמוד על תכנון שיבת פליטים פלסטינים ולתכנן שיבה כזו לאזור ת"א-יפו. פועלות אצלנו קבוצות וולונטריות וזה מעניין לפגוש סטודנטיות שבמידה מסוימת נכפה עליהן מצב של שיבה והן התמודדו איתו באופן מקצועי. מבחינתי זאת אפשרות אחרת, לא מכיוון אידיאולוגי כמו אצלנו בזוכרות. כל הכבוד על האומץ שלך גיל מול הרבה גורמים מתנגדים. זאת דוגמא שאפשר לעשות דברים רדיקאליים מול התנגדויות רבות. אולי אפילו לכפות על אחרים לעשות. אפשר לדון בשאלות המוסריות, ואפשר לבקר את מה שעשית אבל חשוב שהסטודנטיות יצרו משהו ושמו אותו בעולם. וזוהי תרומה חשובה לשיח על השיבה, לחיים שלנו בארץ.

גיל: ההתייחסות הייתה טבעית, משפחה חוזרת מחו"ל למציאות שמובנת מאליה. ברמה הכללית כמובן עניין הזהות הפלסטינית דובר בסטודיו, אבל ברמה הקונקרטית זו עוד משפחה שבאה / חזרה לגור בארץ בבית שהיה שייך, והוצג למעשה כשייך להם מבחינה מוסרית.

bibishouse

bibishouse

bibishouse

Bibishouse

bibishouse

bibishouse

bibishouse

bibishouse

bibishouse

bibishouse

bibishouse

bibishouse

bibishouse

bibishouse

bibishouse

bibishouse

bibishouse

bibishouse