הקדמה

חוברת זו שואפת לספר את ההיסטוריה של מעלול, לדווח על מצבו היום ולגרות חשיבה על עתידו.
פליטי מעלול לא הלכו רחוק. רובם גרים ביפיע, שלושה קילומטר מכפרם, חלקם אף יכולים לראות את מעלול ההרוס ממרפסות בתיהם ביפיע. גם הצעירים של מעלול לא הלכו רחוק. רבים מהם מחוברים רגשית ופיזית לכפרם, לבתים שאינם, לכנסיות, למסגד, לבתי הקברות, לבסתנים, למעיין ולעצי הזית.
צעירים ממעלול רצו להתחבר גם עם העתיד של מעלול. הם השתתפו בסדנה של זוכרות לתכנון שיבת אנשי מעלול לכפרם. הם רצו ליצור בסיס תיעודי על העבר וההווה כדי לבנות עליו את הרעיונות לגבי העתיד. מכאן, הם שותפים בהוצאת חוברת זו, באיסוף החומרים וראיון הזקנים, בהכנת סיור פתוח לקהל עם זוכרות לכפרם.  

עמותת זוכרות מבקשת, על ידי התיעוד הזה ועל ידי הפעילויות הנוספות שהיא מארגנת, ללמד את הנכבה לציבור הרחב ובעיקר לציבור הישראלי, וכן לקדם דיון סביב שיבת הפליטים הפלסטינים למולדתם. זוכרות רואה בהכרה של ישראל בנכבה הפלסטינית ובזכות השיבה של הפליטים הפלסטינים, צעד הכרחי לאפשרות של פיוס בארץ.
 
זוכרות
דצמבר 2011  

העתיד לפנינו

כיוון שמעלול היה וישאר החלום היפה ביותר שלנו, כיוון שהחלום מדלג על הגבול שבין הגלות והמולדת, עבדנו על חוברת זו. החוברת מדגישה שזהות מתגבשת יותר ככל שהזמן מתארך, וככל שיגבר הכאב הוא יוליד דורות שיסרבו למחוא כפיים על סילוקם או ללכת יד ביד עם מצליפם.
קבוצה מצעירי מעלול יזמה הקמת מסגרת, פתוחה להצטרפותם של כמה שיותר אנשים מעקורי מעלול, מטרתה לשמר את הזכרון הקולקטיבי וליצור חיבור בין הדורות השונים של הנכּבּה. חלומות עקורי מעלול נפגשו עם העבודה של עמותת זוכרות, והנה השיבה הופכת לחלום אפשרי במקום מציאות דמיונית.
עלה רעיון שנעבור מהדיבור על הנרטיב ההיסטורי שלנו, לפיתוח מכניזם חדש שיבטא, מצד אחד מחאה על נוכחותינו הנפקדת, ומצד שני יעביר אותנו לדיון על מצב של אחרי השיבה ויפתח שאלות שכמעט עוד לא נשאלו.
חוברת זו מהווה מסמך תיעודי שישמור על חלומותינו, ולו באופן מטפורי, מסמך שנאחז בכוח הרצון ודוחה את הנסיונות להכניע את הזכרון.

נע'ם עלי אלסאלח
צעירי מעלול

מעלול

תושבים  ב 1948: כ- 800

מספר בתים בשנת 1948: 184

מקורות פרנסה עיקריים: חקלאות

בתי ספר במקום: היה חדר לימוד בכנסייה עד 1948.

אתרים קדושים: כנסייה אורתודוקסית, כנסייה קתולית, בית קברות נוצרי, בית קברות מוסלמי, מסגד

תאריך כיבוש: 15.7.1948

היכן נמצאים הפליטים: בעיקר ביפיע ונצרת

ישובים יהודים על אדמות הכפר: יער כפר החורש ובסיס של חיל האוויר הישראלי, תמרת, כפר החורש, מפעל נילית.

ישובים פלסטינים קרובים: נצרת (קיים), יפיע (קיים), איכסאל (קיים) (בלי יוד), אלמג’ידל (הרוס), זראזיר (קיים), ספוריה (הרוס), ריינה (קיים), משהד (קיים), כפר כנא (קיים), עין מאהל (קיים)


כפר פלסטיני בגליל התחתון, נכבש וכל תושביו גורשו ב 1948. ממוקם כ- 12 קילומטר מערבית לנצרת וכ- 30 קילומטר דרומית לחיפה. ממולו, שני קילומטר דרומה, מעבר לכביש הראשי נצרת חיפה, שכן הכפר הפלסטיני אלמג'ידל, ששרידיו נמצאים היום בתוך מגדל העמק. ייתכן והכפר מעלול הוקם על אתר הכפר היהודי רומאי מהלול, שהיה באותה תקופה שייך לספוריה. הצלבנים נתנו לכפר שם מאעולא.

מעלול עמד על גבעה בגובה 270 מטר מעל פני הים. ואדי אלחלבי (במקורות מסויימים נקרא ואדי אלספסאף) שימש גבול בין אדמות אלמג'ידל לאדמות מעלול. המעיין עין אלבַּסּ נמצא בקצה הצפון מזרחי של הכפר והמעיין הראשי, עין אלבַּלַד, נמצא צפונית מערבית לו.

ב-1905 היה בכפר בית ספר שנסגר ב-1930 בעקבות תלונות שהגיעו לשלטונות הבריטים מעשירי הכפר על כך שבית הספר מחרחר סכסוכים עדתיים. תושבי הכפר טוענים שאלה המתלוננים רצו בהמשך שליטתם בתושבים ולכן לא רצו שאנשי הכפר ילמדו קרוא וכתוב. ב-1948 היה חדר לימוד בתוך הכנסיה הקתולית ושם למדו ילדי הכפר.

תושבי מעלול, שהיו איכרים, חכרו ב- 1945 כ 5000 דונם וגידלו ביותר מ 1,400 דונם  קטניות למיניהן, בעיקר חיטה, וכן עצי זית וירקות. כן הם גידלו בעלי חיים כמו בקר וצאן.   

אדמת מעלול

לתושבי מעלול היה מאבק קשה על האדמות מול השלטונות העת'מאנים, משפחת סרסק שהיא משפחת פיאודלים לבנונית והקרן הקיימת לישראל. ב-1869 מכרה הממשלה העת'מאנית את אדמות מעלול, עם עוד מספר כפרים אחרים בעמק אבן עאמר (יזרעאל) לפאודלים וסוחרי קרקעות לבנונים, המפורסם מביניהם היה נקולא סרסק. זה אומר שתושבי מעלול לא היו הבעלים של האדמות שעיבדו, אלא חכרו אותה ממשפחת סרסק. ב-1921, מכרה משפחת סרסק את כל אדמות מעלול, מלבד 2000 דונם, לחברה ציונית בשם "חברת פיתוח אדמת פלסטין"  The Palestine Land Development Company (PLDC). ה-2000 דונם שנותרו בידי תושבי מעלול לא הספיקו לקיום חיים סבירים בכפר. הממשלה הבריטית התערבה וסיכמה עם חברת PLCD להחכיר 3000 אלפים דונם נוספים לתושבי מעלול עד 1927. ניתנה, על פי אותו הסכם, לתושבי מעלול האופציה לרכוש את האדמות עד תום הסכם החכירה. ב 1927 פנו תושבי הכפר כדי לרכוש את ה- 3000 דונם אך החברה טענה שהם איחרו את המועד וכי הם מכרו את האדמה לקרן הקיימת לישראל. למרות זאת, החברה אפשרה לתושבי מעלול להמשיך ולעבד את האדמות הללו.

ב-1931, ביקשה הקק"ל מתושבי מעלול דמי חכירה. תושבי הכפר טענו שהם עדיין יכולים לקנות את האדמה. ב-1937 הממשלה הבריטית התערבה שוב והציעה שהיא תקנה את ה- 3000 דונם ותחכיר אותם לתושבי מעלול, תמורת מכירת אדמות לקק"ל באזור ביסאן (בית שאן). הממשלה הבריטית לא הצליחה לקיים את העסקה ותושבי מעלול המשיכו לעבד את האדמות השנויות במחלוקת תמורת דמי חכירה שישולמו לקק"ל. עד שב-1945 ביקשה הקק"ל להוציא את תושבי מעלול מהאדמות. הממשלה הבריטית שוב התערבה ב-1946 והציעה שוב לקק"ל לוותר על 3700 דונם במעלול תמורת 5433 דונם ליד ביסאן. גם עסקה זאת לא צלחה. תושב הכפר, נעמה עואד, אחד העשירים של הכפר, קיבל מנקולא סרסק ויתור על ה- 2000 דונם שנשארו בבעלותו לטובת תושבי מעלול. נעמה עצמו הצליח להשתלט על כשני שליש מאדמות אלה. תושבי הכפר ונעמה עואד הגיעו להסכם שהחלק שלו יהיה בעמק, והחלק של שאר התושבים יהיה אדמת הטרשים, ההר, המעיין והחלקות שליד המעיין. זה היה המצב ב 1948.    
כיבוש הכפר
נראה שבמחצית הראשונה של שנת 1948 המלחמה פחות או יותר פסחה על מעלול. אך תוכניות ההנהגה הציונית ולאחר מכן של ממשלת ישראל לגבי האזור, שעל פי תוכנית החלוקה של האו"ם אמור היה להיכלל במדינה הערבית, כבר התבררו. באפריל 1948 הצהיר דוד בן-גוריון: "לא נוכל לעמוד במערכה אם לא נאכלס, תוך כדי המלחמה, את הגליל העליון והתחתון, המזרחי והמערבי, את הנגב וסביבות ירושלים, ולו גם באופן מלאכותי – באופן צבאי ... המלחמה תביא בעקבותיה גם שינוי גדול בחלוקת האוכלוסייה הערבית." בפגישה ב-22 באפריל 1948 עם יוסף ויץ, האחראי לרכישת קרקעות מטעם קק"ל, הודיעו מפקדי ה"הגנה" על נכונותם להעמיד כוח אדם וציוד להקמת שישה ישובים חדשים על אדמה בבעלות יהודית או לא-ערבית, וביניהם אדמות סמוכות למעלול. ב-21 ביוני 1948 הוקם על אדמות מעלול היישוב תימורים, שעבר ב-1954 לאזור באר טוביה, ובמקומו הוקם ב-1981 היישוב  תמרת.

ב-15 ביולי 1948, שעות ספורות לפני אלמג’ידל, נכבש מעלול על ידי הצבא הישראלי, במהלך השלב השני של מבצע דקל. לפני כיבושו היו מספר תקריות ירי על הכפר וממנו. כוחות ישראלים התמקמו על הגבעה בתימורים וירו מדי פעם משם לכיוון הכפר. חמשה תושבים וכמה חיילים של צבא ההגנה הערבי נהרגו בתוך הכפר. בתוך אוירה של פחד, הן מהירי לעברם והן מהידיעות על כיבושים נוספים וטבח דיר יאסין, תושבי מעלול נאלצו ברובם לעזוב. ביום הכיבוש עצמו היו בכפר כמה אנשים, החיילים הישראלים אספו אותם תחליה בכנסיה ואחר כך גירשו אותם מהכפר. לאחר מכן ישראל הרסה את כל בתי הכפר מלבד שתי הכנסיות והמסגד. פליטי מעלול התיישבו בעיקר בנצרת וביפיע. כתריסר משפחות ברחו ללבנון וסוריה.
הכפר היום
הקטע הזה נכתב כסיור במעלול על ידי תמר אברהם. הסיור יופיע במגזין "סדק סיורים" מהוצאת זוכרות, שיצא לאור במהלך 2012. בסיור ניתן ללמוד גם על מצב הכפר היום.

כארבע מאות מטרים אחרי הכניסה מהכביש הראשי רואים בצד שמאל מבנה אבן עם שרידי תעלה. תעלה זו הובילה הנה מים מעין תמרת . אל עין תמרת עצמה מגיעים על שביל רגלי, בו נפנה שמאלה, מטרים ספורים אחרי המבנה. השביל הזה, כמו גם השביל אליו נגיע אחר כך, יהיה אולי סגור על ידי גדר תיל, אך זו מיועדת למנוע מפרות לצאת ממקום המרעה שלהן ולא לעצור מטיילים. מדובר בשבילים רשמיים מסומנים, ובדרך כלל יש נקודה בה ניתן לפתוח את הגדר בקלות.

עין תמרת היתה מקור המים של הכפר מעלול. הכפר הפלסטיני מעלול היה המשכו של הכפר היהודי מהלול, שהתקיים כאן בימי המשנה והתלמוד ושמזוהה עם העיר המקראית נהלל.  עצי תאנה גדולים מצילים על עין תמרת ומעידים יחד עם עצי זית ועץ תות על חקלאות הבוסתנים הפלסטינית.

חוזרים אל שער אתר "מקורות", ועולים ברגל בשביל המקיף את מחנה חיל האוויר הגדול מצד ימין. כעבור כשלוש מאות מטרים מגיעים אל מפגש דרכים. פונים בו שמאלה על שביל העולה במתינות. חולפים ליד בית קברות בצד שמאל. זהו בית הקברות המסלמי. מספר מצבות, מעטות מהן עם כתובות, ושברי מצבות נותרו בו.

כמה עשרות מטרים אחרי בית הקברות נראה בצד ימין של הדרך בית אבן, שמחצית החזית שלו נהרסה. זהו מסגד מעלול.

בית הקברות הנוצרי, אותו לא רואים מכאן, נמצא בתוך שטח בסיס חיל האוויר. במהלך שנים ביקשה מהצבא תושבת כפר כנא, סַלְוָא סאלם קֻבטי, היתר לבקר את קבר אביה בבית קברות זה. סַלְוָא סאלם קֻבטי מעולם לא הכירה את אביה,פארִס סאלם, שנהרג במרץ 1948, בעוד אמה הייתה בהריון עמה. היא נולדה ביולי, שבועיים אחרי שאמה ומשפחתה, יחד עם שאר תושבי מעלול, הפכו לפליטים. ב-2008 נודע הסיפור לעיתון "הארץ", שהגיש שאילתא בעניין לצבא. לבסוף התברר שהצבא תומך באישור בקשת האישה, אך העניין הועבר להחלטת שר הביטחון ובמשרד הביטחון נמנעים מלהיענות בחיוב, מחשש לתקדים.

במפקד האוכלוסין העות'מאני מ-1596 היו  77 תושבים במעלול. במאה ה-19 גדלה אוכלוסיית מעלול והגיעה ל-300 נפש בקירוב. ב-1922 היה מספר תושביו 346, ב- 1945 כ 690 מתוכם 490 מסלמים ו- 200 נוצרים, וב-1948, כאמור, כשמונה מאות, חלקם מוסלמים וחלקם נוצרים קתולים ויוונים-אורתודוקסים.

ממשיכים לעלות על הגבעה. לא להיבהל מכלבי השמירה של המחנה הצבאי שעשויים לצאת מבתיהם כמו ברק ולנבוח כאשר שומעים שמישהו מתקרב: הם נמצאים בצידו השני של גדר המחנה  וקשורים לחבלים המאפשרים להם לרוץ רק לאורך הגדר, הלוך וחזור אל הביתן שלהם.

פתאום, כמו פנטום בין העצים שנטעה הקק"ל, נחשף על הגבעה מבנה כנסייה בעל כיפה עם שני מגדלי פעמונים. זאת הייתה הכנסייה הקתולית של מעלול . היא שופצה ב 2006 , כמו גם הבית הסמוך ששימש אולי את הכומר. הכנסייה נראית מוכנה לשימוש ופליטי מעלול מקיימים בה רק את תפילת הפסחא, פעם בשנה,  באישור הצבא. ברחבה לפניה הקימו, על מה שנראה כמו בור מים, אבן מזבח מאולתרת ועליה צלב. במרחק כמה עשרות מטרים משם, על פסגת הגבעה, עומדת הכנסייה האורתודוקסית שגם היא שופצה לאחרונה.

כאשר הולכים מסביב לכנסייה האורתודוקסית רואים בורות, שרידי קירות של שלוש-ארבע שורות אבנים ואבנים מסותתות בודדות. למעשה, היער מלא באבנים מבתי מעלול. שלט שהוצב לפני רחבת הכנסייה הקתולית על ידי קק"ל, המועצה האזורית עמק יזרעאל ומשרד התיירות מציין שכאן כנסייה אורתודוקסית וכנסייה קתולית שהן, יחד עם מספר קברים, השרידים היחידים של הכפר מעלול, שתושביו נטשו אותו ב-1948.

מקורות

الموسوعة الفلسطينية، دمشق، 1984. (האנצקלופדיה הפלסטינית, דמשק, 1948)

وليد الخالدي، كي لا ننسى، بيروت، 1997. (וליד אלח'אלדי, All that remains, מהדורה ערבית, בירות, 197)

جميل عرفات، من ذاكرة الوطن- من قرانا المهجرة في الجليل. ג'מיל ערפאת, מזכרון המולדת, כפרינו ההרוסים בגליל (ערבית)

شهادات أهالي معلول. עדויות פליטי מעלול.

גרדי, קדמן ואלע'בארי, סדק סיורים, סיור למעלול ואלמג'ידל/תמר אברהם, זוכרות, טרם יצא לאור.

בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947-1949, תל אביב 1991