על חורבותיהם של כחמישים מתוך כ-400 כפרים ערביים שהתרוקנו מיושביהם בשנת 1948, יושבים כיום קיבוצים ומושבים. בספר חדש, המבוסס על עבודת תזה שכתבה, "בצדי הדרך ובשולי התודעה" (הוצאת ספרי נובמבר), מבקשת נגה קדמן להחזיר אל התודעה והשיח הישראליים את סוגיית גירושם ובריחתם של אותם ערבים.

במהלך עבודתה בארגון "בצלם", היא מספרת, נחשפה לידע אודות הסכסוך הישראלי-פלסטיני, שלא היה בידה קודם לכן. "הבנתי, שרבים מתושבי השטחים, הסובלים כיום מכיבוש ומהגבלות מצד ישראל, איבדו בשנת 1948 את עולמם. בטיוליי ברחבי הארץ נתקלתי, שוב ושוב, באותם אתרים חרבים, וכבר יכולתי לנסות ולדמות כיצד שקקו חיים לפני כמה עשרות שנים, וכיום - דממה וריק. אין שום ציון ואזכור לעולם שחרב ולנסיבות היעלמותו. סתירה מטרידה זו, היא שהביאה אותי למחקר הזה".

בהתייחסותה לכפרים הערביים, בחרה קדמן להשתמש במונח "מרוקנים", ולא נטושים, כמקובל, כי "מרוקנים" מבטא טוב יותר את המצב לאשורו: "כפרים שהתרוקנו בתגובה לתקיפות שנערכו נגדם, או בסביבתם, ולא ננטשו סתם כך".

מעבודת שטח שעשתה, למדה שכמעט באף קיבוץ או מושב לא קיימת התייחסות פיזית, כגון שילוט, לעובדה שהוקמו על כפרים ערביים מרוקנים. מכתבים, מוקדמים ומאוחרים, שאיתרה בארכיוני הקיבוצים (שנפתחו בפניה ברצון), עולה, כי רובם מציינים בטבעיות את עצם הקמתם על כפר ערבי מרוקן, כחלק מההיסטוריה של היישוב. מכאן עולה שאומנם אינם נוטים להדחיק את זיכרון הכפר, או למחוק אותו מהזיכרון הקולקטיבי שלהם, אך ברוב המקרים אין כמעט התייחסות להיסטוריה של הכפר הערבי עצמו, ולנסיבות התרוקנותו.

מצאת הבדלי גישה, בעניין זה, בין קיבוצים מזרמים פוליטיים שונים?

נגה קדמן: "לא ממש. גם אלה שנמנו עם תנועות פוליטיות שדגלו בדו-לאומיות ובשיבת הפליטים, הפנימו את הנרטיב הישראלי ההגמוני, המצדיק את מצב הפליטות הפלסטינית והנצחתו, ואינו רואה חלופה אחרת מלבד הקמת המדינה היהודית במקום תושביה הקודמים של הארץ, על גבי רכושם, ותוך התכחשות להם ולגורלם. יוצא מכלל זה קיבוץ סאסא, שהוקם בבתי הכפר סעסע. בכמה פרסומים ביטאו חברי סאסא אמפטיה לכאב העקורים, לקחו על עצמם את האחריות לעקירתם, והיו מודעים לסתירה שבין העקירה לבין האידיאלים שלהם עצמם בדבר יצירת חברה חדשה ושוויונית. עם זאת, בסופו של דבר החליטו חברי סאסא להישאר במקום ולשלם את המחיר המוסרי למען הגשמת הציונות, מאבק האומה לקיום, וייהוד המקום".

אז אינך מקבלת ש"במלחמה, כמו במלחמה"?

"גם במלחמה יש כללים. לא כל הערבים היו שותפים להתקפות על יהודים, וגם לא רובם, ובכל זאת הם אלה ששילמו את המחיר. הם איבדו את בתיהם ורכושם, שהופקעו בידי ישראל, ולא הורשו לחזור אחרי תום המלחמה. אני חושבת, שכתנאי לפיוס בין העמים, עלינו להפסיק להתכחש לעוול שנגרם להם, ולהחזיר אותו לתודעה שלנו. משום מה אנחנו שוכחים, או מתעלמים מכך שהבעיה מתחילה ב-48', ולא ב-67'"

האסון שלהם, החלום שלנו 

בין הקיבוצים שסוקרת קדמן בספרה נמצא גם בית-העמק, היושב על הכפר הערבי המרוקן, כויכאת. באוקטובר 2006, מצוין בספר, קיבל הקיבוץ החלטה, לפיה "עצי הזית של כויכאת, המצויים בתחום הקיבוץ, הנם רכושו, שהופקד בידי הנעורים, לצורך מימון פרויקט פולין".

בשבת, 6.9, זכו כמה מיוצאי הכפר לשוב לשעתיים קצרות אל מה שהיה כפרם עד שנת 1948. הם הגיעו יחד עם כמה עשרות מחברי "זוכרות", כאורחיה של חברת הקיבוץ, ג'ודי בן-עת, פיזיותרפיסטית במקצועה, ופעילה בטיפוח יחסי שכנות ובארגון מפגשי יהודים-ערבים באזורה.ג'ודי מספרת, שכשהגיעו היא ובעלה לקיבוץ מארה"ב, בשנת 1973, הם לא ידעו מאומה על ההיסטוריה של המקום. עם השנים שמעה ולמדה, "למשל, מערבי, שסיפר שלמד בילדותו בבית הספר היסודי בכפר, שהפך בקיבוץ למחסן ביצים, שבו עבדתי; או מדב ירמיה, שסיפר לילדי הקיבוץ איך הוביל ב-1948 את ההתקפה על הכפר. למדתי שהתושבים, אכן, ברחו מהכפר, ושאיש מהם לא מת, או מת זקן אחד, אבל אולי מהתקף לב. תלוי את מי שומעים".כשפנה אליה איתן בורנשטיין, מנכ"ל "זוכרות", והציע לקיים בקיבוצה מפגש וסדנה משותפת של חברי הקיבוץ עם כמה מפליטי כויכאת, השיבה בחיוב. למה לא? כפעולה מקדימה, וכדי לשמוע את יחס הציבור לרעיון, הזמינה לביתה מספר חברים, שחשבה שהם פתוחים לנושא. "רובם היססו, חששו, אבל אחד החברים, שדווקא לא היה ברשימת המוזמנים, דאג - והצליח - להכניס פחד. הוא מנע כל אפשרות של דיון רציני והקשבה. זה היה נורא". ובכל זאת היא הזמינה את הקבוצה, ואפילו מבלי לבקש את אישור המזכירות, כדי שלא להגביר את הסערה שהחלה להתרגש.שעתיים עשו חמישים האורחים - רובם יהודים, מיעוטם ערבים הקשורים לכפר המרוקן - ברחבי הקיבוץ, מלווים על-ידי ג'ודי וכמה חברים. הם התחילו בבית הקברות הישן, שם הציבו שלטים, כמנהג "זוכרות". משם המשיכו למגרש החנייה, שבסמוך לו ניצבת שדרת בתים ששרדו מהכפר, המשמשים כיום את צורכי הקיבוץ, וסיימו בשיחה פתוחה ליד הבריכה, שם עומד המבנה ששימש בית ספר לילדי כויכאת, והיום הוא פאב תוסס של צעירי בית-העמק. בשיחה, מספרת ג'ודי, אמרה לאורחיה הערבים: "מה שקרה, קרה. האסון שלכם אפשר לחלום שלנו להתגשם".

עכשיו, כתום הביקור, מכינה עצמה ג'ודי להמשך הסערה בקיבוצה, וגם מצוידת בכמה תובנות: "הפחד שולט בנו, ומכתיב לנו התנהגות לא רציונאלית. כאילו אם נודה שקרה מה שקרה, אנחנו אשמים. אני לא חושבת ולא מרגישה כך, ומתברר שגם לפליטי הכפר אין שום כוונות אופרטיביות לגבינו. ערבי אחד מאבו-סנאן, שעבר גלגולים רבים אחרי שגורש מכויכאת, אמר לי: 'עם כל זה שהיינו רוצים לחזור לכפר, אין לנו כוונה כזאת. אני רוצה שתבואי עם משפחתך לבקר את משפחתי. הרי אנחנו שכנים, אז בואו נהיה שכנים טובים'. לא הרגשתי טיפה של איום בדבריו. האיום היחידי שאני מרגישה, הוא מצד כמה חברים בקיבוץ".