הגעתי לקבוצת הלימוד על הנכבה במקרה, דרך מיילינג ליסט שמגיעה לתיבה שאני כבר לא כל כך משתמשת בה. הימים היו הימים של אחרי החגים, ואני הייתי עסוקה בהרכבת השגרה לשנה החדשה. מפגשי לימוד דו-שבועיים, בנושא שאני לא מכירה, וכ"שמאלנית" ראוי שאכיר – התאימו לי בול. ציפיתי ללמוד את ההיסטוריה שלא סופרה, לקבל עובדות – מספרים, שמות, מהלכים. לדעת.
הרמתי טלפון לרכזת הקורס ב"זוכרות". ציפיתי לקבל תשובות לשאלות הפשוטות שקשורות לקבוצה: מתי, איפה, כמה. כבר בשיחה הראשונה – הדברים קרו לא כמו שציפיתי, התבקשתי גם אני לענות על שאלות, כמו במה אני עוסקת? איך שמעתי על הקורס? למה אני רוצה ללמוד? לא הבנתי את פשר ההתעניינות המוזרה הזאת.
בכלל, אני חושבת ש"לא כמו שציפיתי" הוא אחד התיאורים המתאימים לחוויית הלימוד בזוכרות.
מהמפגש הראשון, שבו התבוננו בתמונות של נופי הארץ, ושאלנו לגביהן שאלות – יצאתי מבולבלת: לא הבנתי את מהלך הדיון בקבוצה. זה לקח עוד כמה מפגשים ודיונים מבלבלים, עד שהבנתי שמקור הבלבול הוא התחושה שבעצם מתקיימים כמה דיונים בו זמנית – כמספר המשתתפים בקבוצה. כל אחד מהמשתתפים עסוק בשאלות שלו בקשר לנכבה - למקום שלה בזהות שלו, לרגשות שהיא מעוררת בו, לוויכוח שיש לו איתה - והשאלות המגוונות האלה הן ששרטטו את הקו הלא-תמיד-ממוקד ולא-תמיד-מכוּון של הדיון. ההתעניינות בשיחת הטלפון הראשונה קבלה הסבר.
לא כמו שציפיתי, הלימוד בקבוצה לא היה תחום לחוויה אינטלקטואלית של הרחבת הידע. די מהר הסתבר לי שכדי ללמוד על הנכבה צריך לעבור דרך כל מיני רגשות. להרגיש. וזה בהחלט הוסיף קושי ומורכבות למפגשים: חשתי אשמה מכאיבה, לנוכח הידיעה שבשורש הקיום שלי כאן (גם בתוך הקו הירוק!) יש פגיעה באחר הפלסטיני; אחר כך הגיע כעס, על כל מי שהסתיר את הידיעה הזאת ממני; ויאוש – אם אני לא מרגישה שייכת לשום מקום אחר, והמקום שלי הוא כאן – אז אולי המצב הנוכחי, על עוולתיו ואי הצדק שבו חייב להימשך? ובכלל, מה התוחלת בלימוד? איך אפשר לשפוט את ההיסטוריה כשההיסטוריה זה גם סבא שלי, שאחרי מלחמת הישרדות אחת באירופה הגיע למלחמת הישרדות שניה כאן, כשזמן לא רב אחרי שירד מהאוניה קיבל נשק, לחם בטנטורה והיה ממקימי קיבוץ נחשולים?
קשה ללמוד כשכל הרגשות האלה עולים, אבל נדמה לי שגם אין דרך אחרת ללמוד על הנכבה. הלימוד כרוך במאמץ מכוון ואמיתי, שכן הוא דורש לפעמים לעבור מסביב לרגשות, ובפעמים אחרות לעבור דרכם; מאמץ להתאפק ולהשהות את הרצון להגיע למסקנה סופית וחותכת (אז מי צדק?) - פשוט להיות עם הבלבול, הקושי, האשמה, הכעס והיאוש.
ואז, לא כמו שציפיתי – הופיע רגש חדש: תקווה. פתאום שמתי לב, שבתוך מציאות שנדמית לפעמים כמוכתבת וידועה מראש – של שמאל וימין, יהודים וערבים, ישראלים ופלסטינים - המפגשים הפכו למין בועה – שבה אפשר לחשוב (לחלום?) על מסלולים אחרים.  אולי אפשר לשבור את "מה שהיה הוא שיהיה", במחשבה שמתחילה ב"מה היה אילו-" וממשיכה ב-"מה יכול להיות אם-". אולי אני יכולה להרחיב את ההגדרה של הציונות שלי, לכזו שמכירה בנכבה ומוכנה לחשוב על שיבת פליטים פלסטינים בלי להיבהל. אני עדיין עסוקה בשאלה הזאת.
בהדרגה הבנתי שבבואי ללמוד על הנכבה עלי להיות מוכנה להשתנות.
המבט שלי על נופי הארץ הוא אחד הדברים הראשונים שהשתנו. היום, כשאני נוסעת בכבישי הארץ אני מבחינה במבנים נטושים ויודעת שפעם חיו בהם אנשים, ושלצידם היו עוד מבנים שכבר לא קיימים אבל האנשים שגרו במבנים האלה - ובטח שהצאצאים שלהם – עדין קיימים. שמות כמו אִסדוּד ומַג'דַל נוכחים איתי כשאני נוסעת לעבודתי באשקלון. כשאני נוסעת לבקר את ההורים אני עובדת דרך חַירִיַה, יאזוּר, יִבְּנַה, בַּשִית ועוד. הנכבה פתאום נוכחת גם בספרים שאני קוראת. לא מזמן היא הופיעה בחלום שחלמתי.
לא כמו שציפיתי, הנכבה הפכה לפרק בהיסטוריה ובזהות שלי. בזה אני מוצאת תקווה: כשהנכבה תפסיק להיות אגדה-שקרתה-מזמן-בארץ-רחוקה, או "נרטיב פלסטיני" שיש לסתור אותו/להלחם בו/או אפילו להכיר בו כ"נרטיב" – כשהנכבה תפסיק להיות כל אלה ותהיה (גם) "שלנו" – נוכל לצאת מהזהות הלעומתית שבנינו כאן, וממסלולי העימות הבלתי נמנע – ולבנות עתיד אחר.


תל אביב, 23/11/2011.
תמר השתתפה בקבוצת הלימוד של זוכרות בתל אביב 2010-2011.
גיוס המשתתפות/ים למחזור הקרוב של קבוצות הלימוד קורה עכשיו.