שלומית באומן מציגה יציקות קרמיות צבועות לבן בדמות טלוויזיות קטנות, מהסוג שמשמש בחדרי מעקב. על כל אחד מהן מופיעים צילומים הלקוחים מהסרט. עבודת וידאו של אריאל מיודוסר, "ערוץ אלדוארה", מוקרנת על קיר כשאחד המוניטורים ממוקם במרכז התמונה. מיודוסר משתמש בסרט השחזור ובסרט דומה שנעשה בקיבוץ דן. הוא עורך קטעים מתוך הסרטים בהילוך אחורי, מוסיף להם אנימציה ובעיקר פסקול מדהים המשלב שכבות של סאונד שיוצרות הקבלה לשכבות זיכרון. מתוך בליל הצלילים שמשלב בעדינות רבה קולות אדם וצלילי מוזיקה מתוך התרבות היהודית והערבית, חוזר ועולה משפט אחד ברור: "יחסינו הטובים עם שכנינו מהכפר אלדוארה".
שתי העבודות המשולבות אחת בשנייה יוצרות מרחב חווייתי שעובד טוב, חרף העובדה שהוא נמצא בתווך, בין שני משרדים. במקביל לפתיחת התערוכה יצא לאור כתב עת חדש, "סדק", בעריכה משותפת של "זוכרות" וקבוצת "פרהסיה": אמנים, מעצבים ופעילים חברתיים הנותנים שירותי עיצוב לאירגונים חברתיים.
אופציה אחרת, הפוכה, אפשר לומר, לחלל אלטרנטיבי, היא משרדי עמותת "זוכרות". "זוכרות" היא עמותה שפועלת בשנים האחרונות לסמן מחדש, בפועל ובתודעה, את מפת היישובים הפלשתינאים שנחרבו ב-1948 ומאוחר יותר. נורמה מוסי אצרה בחלל הכניסה המרווח של משרדי העמותה, תערוכה לשלומית באומן, דור שני לאמנים המזוהים עם תנועות השמאל הישראלי ועם התנועה הקיבוצית. באומן ומוסי גדלו שתיהן בקיבוץ עמיר, אחרון לקיבוצי חומה ומגדל. הקיבוץ נבנה סמוך מאוד לכפר הערבי אל-דוארה. שנים ספורות אחרי הקמתו הופק בו סרט המשחזר את ה"עלייה לקרקע" (מושג שיש לתת עליו את הדעת). בסרט אין דבר המזכיר את הכפר ותושביו. כאילו לא היו מעולם. זה לא חדש, זה קרה בהרבה מקומות, אבל גילוי המחיקה הלא מקרית הזאת העיר נשכחות. באומן ומוסי נזכרו איך היה הכפר הערבי השכן בקשרי שכנות טובה עם הקיבוץ בילדותן, ואיך הוא הלך ונמחק בהדרגה מהשיח אחרי שתושביו נעלמו, עד שהודחק לגמרי.
