האמירה 'האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו' קובעת כנתון טבעי את המונח תבנית, בהקשר של הנוף. האדם נולד לתוך תבנית נוף מסוימת וזו יוצקת בו איפיונים תודעתיים ואישיותיים מיוחדים. אלא שהתבנית הזו אינה קיימת מחוץ להיסטוריה. בתנאים הטכנולוגיים של הקפיטליזם המאוחר אין להעלות על הדעת יותר את תבנית הנוף כמשהו נטול התערבות אנושית. הנוף הינו מושא לפעולות שינוי, בניה והריסה מתמידות עד כדי חוסר התמצאות לעיתים בנוף שהיה מוכר עבור היחיד עד לאחרונה. שינויי הנוף הקיצוניים מבטאים אידיאולוגיה מסוימת ומעצבים זיכרון קולקטיבי הגמוני. גם בתנאים של דמוקרטיה ופלורליזם מתקיים מאבק על ההגמוניה של הזיכרון הקולקטיבי, במיוחד בחברות שעברו מהפכה חברתית כה בולטת כמו זו שהניעה הציונות.

הזיכרון הקולקטיבי הישראלי ההגמוני הוא ציוני. בכך הוא מאשר את השתררותה של ההגמוניה הציונית במרחב התרבותי, כמו גם במרחב הפיזי. זיכרון זה מתייחס למלחמות על הארץ הזו כאל 'מערכות ישראל' בהן היהודים הותקפו ובהגנה על חייהם נפלו ביניהם חללים רבים. למחיר הכבד אותו שילמו הערבים הפלסטינים - בחיים, בהרס מאות כפרים ובפליטות - אין כמעט הכרה ציבורית. המניפולציה של כינון הזיכרון הקולקטיבי גם מונעת מהיהודים להכיר את חלקם בהרס, לשאת באחריות ולהגיע לפיוס ממשי עם הפלסטינים, תוך התמודדות ומודעות עצמית עם עברם.

אנדרטאות וימי זיכרון רבים מציינים את אובדן החיילים היהודים אך אין זכר להרס החיים הפלסטינים במרחב התרבותי ובנוף הגיאוגרפי. אירועים בודדים שחדרו בכל זאת להיסטוריוגרפיה הישראלית הממוסדת )'פרשת' כפר-קאסם, טבח דיר-יאסין וזהו, פחות או יותר( נתפסים כפאשלות, תקלות חריגות, המחזקות את המיתוס החשוב של טוהר הנשק. בבחינת "גם אנחנו עשינו טעויות אך שפטנו, הענשנו והוקענו את האחראים עליהן". לכפרים הפלסטינים ההרוסים אין כל איזכור ובמקומות רבים אף הוענק שמם ליישובים חדשים שהוקמו על אדמותיהם. כפרים אלה שקופי בנוף הארץ ושיחי הסברס הפוריים ברבים מהם מהווים עבורם מצבה אילמת.

השתקת הזיכרון של הרס הכפרים אלימה במיוחד בכפר-יאלו, למשל, שנהרס במלחמת 1967 יחד עם עמאוס ובית-נובה "כדי להרחיב את פרוזדור ירושלים", על-פי הגירסה הישראלית הרשמית, שמודה במובלע כי לא נשקפה כלל סכנה ממשית במלחמה זו מצד כפרים אלה. המקום היה למוזיאון פעיל בו באים ללמוד על החקלאות העתיקה ב'ארץ ישראל'. התלמידים באים לאתר חינוכי זה כדי ללמוד על הטרסות ועצי הפרי הרבים באזור 'עין יאלו' ללא כל איזכור הכפר הפלסטיני שנהרס לפני קצת למעלה משלושה עשורים, ותושביו הם שנטעו את העצים והקימו את הטרסות. שלט עץ מפואר המציין את 'מצודת יאלו' העתיקה )צלבנית( מדגיש את הסלקטיביות המקוממת של הזיכרון הקולקטיבי.

הכאב הפלסטיני אינו לגיטימי וכל ביטוי ציבורי שלו נדחה כעויין וכמאיים. מדינת ישראל מתייחסת לאבל הקולקטיבי של אזרחיה הערבים כאל התארגנות כוחנית מסוכנת התובעת את שלילת הקיום היהודי כאן ועכשיו. אין בין היהודים והפלסטינים מכנה משותף בזיכרון עצמו. כל צד והזיכרון שלו. הקורבן הערבי שלכאבו מקום רק בספירה הפרטית המוצנעת, והמחולל היהודי שלא יכול להסתכל במראה ובעיני צאצאיו כדי לערוך חשבון נפש ציבורי נוקב.

אך יש אפשרות לשיתוף באינטרסים של הצדדים לפעולה של דיבוב הזיכרון כחלק מתהליך של התפייסות היסטורית בין העמים. החייאת זיכרון הכפרים הפלסטינים החרבים היא מעשה פוליטי המצטרף למאבק על עתיד טוב יותר לשני העמים בארץ. הזיכרון הפומבי של הכפרים יהווה נקודות ציון, תרתי משמע, במאמץ להביא שוויון אזרחי ולאומי במדינה. ללא מקום לזיכרון זה השיח הציבורי ימשיך להיות אתנוצנטרי ולדחוק את הערבים לשוליו.

פרויקט סימון ושילוט הכפרים המוצע בזאת, מגביל עצמו למעשים הקשורים לדיבוב הזיכרון המושתק של הכפרים. אך אין בו אמירה חד משמעית ואחידה לגבי זכות השיבה ומימושה. סימון פיזי של הכפרים ודיון ציבורי - יהודי ופלסטיני, לחוד וביחד - בנכבה הפלסטינית יעודדו כינון שיח מוסרי יותר, שבו לסבל המיותר שנגרם יש קורבנות ומחוללים מוכרים, אשר בהכרה פומבית זו מבטאים גם רצון אמיתי להתפייסות.