הגיאוגרפיה של מפרץ עכו קבעה במידה נחרצת את ההיסטוריה שלה. מפרץ הים הטבעי שבין חיפה לראש הנקרה איפשר את הקמתו של נמל במקום החסום ביותר מפני גלי הים התיכון,בנקודה הצפונית ביותר אליה מגיע חול דק ורך משפך הנילוס, היא עכו.

לעכו העתיקה פנים רבות, והיא בנויה ברבדים שנשתמרו כמעט בשלמותם.. ארבע דתות מצאו בא משכן והותירו בה את חותמן: המסגדים רבי העוצמה של המוסלמים, כנסית "בית עַבּוּד"، מייסד המפוארת שבשכונות הנוצרים, וגן הקבר של בהא-אללה, מייסד הדת הבהאית. 

התקופה הקדומה

על פי עדויות ארכיאולוגיות ראשוני המתיישבים בבקעת עכו הגיעו לאזור לפני ארבעת אלפים שנים. מן התקופה הכלכוליתית ועד תקופת הברונזה הקדומה. מזרחית לעכו של היום, במקום המכונה תל עכו, ישבו שבטי כנענים שהקימו עיר מבוצרת מוקפת חומה ומגדלים. עיר זאת כמו שאר תושבי הארץ במאות ה- 20 וה- 19 לפני הספירה, היתה תחת הכיבוש מצרי והעלתה מס למצרים. עדות לכך קיימת "בכתבי המארות" מן המאה ה- 15 לפנה"ס שבה ישובים כמו עכו וישובים נוספים מעמק עכו כמו אכשף ואשרף מקללים את המלך הפרעוני תחותמס השלישי אשר כבש את האזור כולו ושעבד אותו.

התמוטטות האימפריה המצרית במאות ה-13 וה- 12 לפנה"ס החלה כמה תהליכים: שבטים עבריים החלו לפלוש לאזורים ההררים של הארץ, הפלשתים כבשו את ערי החוף מעכו ועד עזה. הפניקים הקימו ערי מסחר רבות עוצמה באזור צור וסחרו עם תושבי הארץ. בראשית האלף הראשונה לפני הספירה עכו הפכה לעיר החשובה באיזור תחת השפעה פניקית מובהקת. במאה השמינית לפנה"ס נכבש איזור צפון הארץ על ידי תגלת פלאסר השלישי מלך אשור שהפך אותה לעיר מרכזית בצפון פניקיה. תושבי העיר ניסו להתמרד נגד אשור אולם ללא הצלחה. נבוכדנצר מלך בבל הביס את אשור וכבש את צור צידון אותה קבע כערי הבירה האזוריות.דבר שהביא לירידה במעמדה של עכו.

הפרסים שכבשו את הארץ מידי בבל כבשו את עכו. בזמנם העיר שימשה כבסיס יציאה למחמה נגד המצרים. כתוצאה מכך העיר גדלה ויצאה מתחום תל עכו והתפשטה לעבר הים. מעבר זה שינה את אופייה הכלכלי של העיר, היא החלה להתבסס על מסחר בנוסף להיותה עיר חקלאית ועל תעשיית צביעת בדים שהיתה נהוגה בתל עכו. במאה הרביעית לפנה"ס עכו מצויה כבר ברשימת הנמלים במזרח הים התיכון.

בשנת 333 לפנה"ס כבש אלכסנדר מוקדון את עכו במסגרת כיבושיו את המזה"ת, ופעל לשיקומה. החל מימיו עכו הופכת לעיר שוות זכויות כצור וצידון בצפון, השולטת על כל ישובי עמק עכו. העיר נהנתה מקשר ישיר עם השלטון היווני. בתקופה זאת התהדק המסחר בין עכו והשלטון היווני שהעניק לעיר רשות לטבוע מטבעות, דבר המעיד על מידת עצמאותה הרבה בתקופה זאת. תלמי השני, מלך מצרים ואחד מיורשיו של מוקדון, העניק לעיר את שמו וכינה אותה בשם פתולמאיס". עכו נכבשה על ידי בית סלבקוס בראשות המלך אנטיוכוס הרביעי ב- 167 לפנה"ס, ואשר העניק לה מעמד של פוליס והוסיף את שמו לשמה והפך אותה למקום מושבו של המושל הסלבקי.

מאה שנים מאוחר יותר ב-63 לספה"נ, כבש פומפיוס את הארץ. אף עכו נכבשה על ידי הרומאים. באותה תקופה עדין היתה העיר פוליס עצמאית, בה חיו תושבים בני כל השבטים והדתות הקיימות בארץ. במהלך התקופה הרומית והביזנטית עכו גדלה. מספר תושביה מגיע ל- 30.000 נפש והיא אחת מערי הארץ הגדולות. העיר יודעת בתקופה זאת שגשוג כלכלי ויציבות פוליטית וחברתית. הרומאים מרחיבים את הנמל, בונים שובר גלים, בדומה לקיסריה.היא הופכת לנמל החשוב ביותר באגן המזרחי של הים התיכון.

התקופה הערבית

על פי ההיסטוריון הערבי אל בלאד'רי עכו נכבשה על ידי צבאות האיסלאם כבר ב- 636 לספירה בימי הח'ליפה עומר. אולם במשך המאה השביעית עברה העיר מיד ליד עד שנהרסה כליל בידי הביזנטים ב- 692 לספירה. הערבים שיקמו את ערי החוף שנהרסו על ידי הביזנטים, והחזירו את שם העיר המקורי "עכא". השלטון הערבי בעיר נמשך כ-470 שנה עד הכיבוש הצלבני.

במהלך תקופה זאת ראוי לציין שעכו עברה ממצב של הרס, נטישה וחורבן עם תום השלטון הביזנטי לפריחה מחודשת תחת ח'ליפי האיסלאם. ח'ליפי אומייה פעלו רבות לשיקומו של נמל עכו, ביצרו מחדש את חומות העיר ואף בנו מצודה בתוך העיר עצמה. עכו חידשה את פעילותה הימית ואף התחרתה עם צור על בניית אוניות. כשעבר השלטון לידי בית עבאס (בסביבות 750) אשר קבעו את בירתם בדמשק, פחת העניין בעיר. נמלה של עכו הוזנח בתקופה זאת ורק אוניות מעטות פקדו אותו. על פי תיאורו של גיאוגרף בשם אלמוקדסי בסוף המאה העשירית עכו היא עיר מבוצרת, יש בה מסגד גדול שנקרא מסגד "יום הששי". תושבי העיר נהנים מרווחה כלכלית, ומתפרנסים מעשיית שמן זית, ואריגת אריגים. מבנה הנמל חודש וחלק מן הצי המוסלמי הועבר מצור לעכו. במאה ה- 11 לספירה עבר השלטון בצפון הארץ ידיים רבות. פעם לידי השושלת הפאטמית ממצרים ופעם לידי שבטי הסלגו'קים התורכים.

מאז כיבושי הצלבנים ועד שלטון העות'מאנים

מסע הצלב הראשון 1099 הביא לכיבוש ירושלים על ידי הצלבנים, לאחר מכן פנה חלק מהצבא הצלבני צפונה. הם ניסו לכבוש את עכו מספר פעמים. אך רק באביב 1104 לספירה הצליח המלך באלדווין בעזרת אלפי חיילים וצי אוניות גדול מגנואה להפיל את חומות עכו. כיבוש זה היה אכזרי במיוחד משום שאנשי גנואה טבחו ב- 4000 מוסלמים וגזלו את רכושם.

כיבוש זה הביא לעכו קבוצות אוכלוסיה שונות מקרב בני אירופה. גנואים, ונציאנים, צרפתים ואנגלים אשר הקימו שכונות הנושאות את שמם עד היום, כמו חאן אל פראנג ועוד. בעיר שלטו האבירים הטמפלרים. הם ביצרו אתה והקימו את המצודה ההוספיטלרית וכן מבצר טמפלרי שכיום הים מכסה אותו.

הצלבנים שלטו בעיר 200 שנים לסירוגין. בשנת 1187 השתלט צאלח א-דין האיובי את עכו לאחר שהביס את הצלבנים בקרב קרני חיטין. במהלך 4 שנים ניסו הצלבנים לכבוש את עכו. הם נעזרו לשם כך בתגבורת רבה שבאה מאירופה. הם הטילו מצור על העיר במשך שנה ומחצה. תחת הרעב הכבד, המחלות, התשישות נכנעו לבסוף הלוחמים המוסלמים לצלבנים. עכו עברה שוב לידים נוצריות.

כעת עכו הפכה לבירת הממלכה הצלבנית השנייה. ירושלים ירדה מגדולתה. בעכו פעל בית הדין העליון של הממלכה. הכנסיה הקתולית הפכה לגורם דומיננטי בעיר. הוקמו בה מנזרי פרנציסקאנים, דומיניקנים, כרמליתים ועוד. נבנתה בעכו קתדרלה של הצלב הקדוש שהיתה ברשות הפטריארך של ירושלים, ראש הממסד הכנסייתי של הממלכה הצלבנית. המסדרים הדתיים הצבאים חודשו כבעבר. חיי המסחר פרחו שוב בעכו, ביחוד על רקע הקשרים ההדוקים עם בני אירופה. יש להוסיף שהצלבנים הסכימו לחזרתם של מוסלמים לעיר וכן הרשו למספר מצומצם של יהודים להשתכן בה. במאה ה- 13 משערים שחיו בעכו כ- 50,000 נפש. בעיר היתה צפיפות אוכלוסין קשה ביותר. דבר זה הביא לבניה לגובה בתוך תחומי העיר העתיקה.

בשנת 1291 לספירה כבשו הממלוכים את סוריה וצפון פלסטין – ארץ ישראל, בתוכם גם את עכו. כיבוש זה הביא לסיום הכיבוש הצלבני בארץ. תקופת שלטונם של הממלוכים הביאה להזנחתה של עכו וירידת מעמדה. צפת הפכה להיות לבירת הגליל על ידי ביברס הממלוכי. הממלוכים הקימו בעיקר מבני דת בירושלים, רמלה ולוד. ערי החוף ננטשו והפכו ברובם לערי רפאים.

התקופה העותומאנית

העותומאניים שלטו בארץ מ- 1517 ועד 1918, במשך 401 שנים. בתקופתם חזרה עכו לגדולתה, משום שבאימפריה העותומאנית הנרחבת, היה מקום רב למושלים מקומיים לגלות יוזמה ולבצר את שלטונם. כך לדוגמה עכו התפתחה בתקופה זאת בזכות שני מנהיגים מקומים כאלה כדוגמת דאהר אלעומר ואחמד ג'אזר

דאהר אלעומר היה מושל הגליל בין 1745–1776. הוא הקים בעיר חומה חדשה מכיוון מזרח כדי להגן עליה מכיוון היבשה. בצפון מערב העיר הוקמה מצודה על שרידיה של המצודה ההוספיטלרית, שלימים תהפוך לבית כלא בשלטון העותומאני והמנדט הבריטי. לידה הוקם בניין הסראיה (מרכז השלטון). בעיר הוקמו שני מסגדים ואף העניק ליהודים מבנה להקמת בית כנסת. הוא שיקם את חאן אל פראנג' וחאנים נוספים ובנה שוק חדש במרכז העיר. דאהר אלעומר שיקם את נמל עכו וביצר את חומותיה המערביים. כתוצאה מפעולות אלה עכו החלה לפרוח שוב מבחינה כלכלית.

אחמד ג'זאר פאשא נולד בבוסניה, התחנך במצרים כמוסלמי אדוק ואיש צבא. בשל אופיו האכזרי זכה לכינוי ג'זאר (הקצב). ב- 1776 הפך למושלה של עכו כאשר עזר לסולטאן העותומאני להכניע את דאהר אלעומר בעכו. הוא מונה לוואלי של צידון ומאוחר יותר לפאשא של פחוות דמשק.

אלג'זאר המשיך במפעלי הבנייה של קודמו ביתר שאת. הוא בנה את מסגד אלג'זאר על חורבותיו של מסגד יום הששי וכנסיית הצלב הקדוש, הנחשב למסגד היפה ביותר בארץ פרט לכיפת הסלע בירושלים. הוא בנה אף את חאן אל עומדן, את החמאם התורכי, הקים עוד מספר מסגדים, חאנים, והמשיך לבצר את חומות העיר.

את עיקר שמו קנה אלג'זאר בזכות יכולת צבאו לעמוד מול המצור היבשתי של נפוליאון ב- 1799. הוא הצליח בסיוע הבריטים לעמוד מול צבאו של נפוליאון. היה לו תפקיד מרכזי בעידוד הנצורים להלחם נגד הצרפתיים. הוא יזם מדי פעם גיחות אל מחוץ לחומות ועל ידי כך פגע בצרפתיים ובעיקר ברוח הלחימה שלהם. לאחר נסיגתו של נפוליאון מהארץ הפך אלג'זאר להיות מושלה המרכזי של צפון הארץ וסוריה.

במהלך המאה ה- 19 התחלפו מספר מושלים בעכו. כדוגמת סולימאן פשה ששלט לאחר אלג'זאר בין 1805 – 1818, או עבדאללה פשה שמשל אחריו. בין השנים 1831 ו-1841 נכבשה הארץ ע"י מוחמד עלי מושל מצרים. חומות עכו לא עמדו הפעם במצור ונכנעו לצבא בנו איברהים. ב-1841 הצליחו הבריטים לסלק את עלי מעכו ולהחזירו למצרים, ועכו חזרה לשלטון עות'מאני. תקופה זו התאפיינה בהתערבות קולוניאליסטיות של המעצמות והגעת אזרחים אירופאים לשם מסחר, צליינות וחיפוש הרפתקאות. בעכו הורגשו שינויים אלה. במחצית השנייה של המאה ה-19 ישבו בה לערך כ- 15.000 נפש. מרביתם מוסלמים, מיעוטם נוצרים או יהודים. להבדיל ממקומות ישוב אחרים בארץ לא היה בעכו גידול של אוכלוסייה. עכו היתה עיר שירדה מנכסיה. המסחר התמעט, גירוש מוחמד עלי ב- 1841 הסב נזק כבד לעיר והתורכים אסרו על תושביה להרחיב את שטחה מעבר לחומות. השלטון העותומאני ראה בה נכס אסטרטגי ולכן שקמו את חומות עכו, אך לא פתחו אותה כלל מבחינה כלכלית.

במאה ה- 19 עכו שמשה עיר מקלט למיני כיתות מוסלמיות אזוטריות, כמו פלג מקבוצת הדרווישים מבית מדרשו של השייח אל מוגרבי. קבוצה נוספת שהתפתחה בעכו היא הדת הבהאית סביב קבוצתו של הבהא אללה בשנות השבעים של המאה ה-19. בעכו ומאוחר יותר בחיפה הוקמו המרכזים העולמיים של דת זאת.

במלחמת העולם הראשונה נפגעה העיר מהפסקת המסחר הימי עם אגן הים התיכון בשל מיקושו של נמל עכו על ידי הבריטים. רבים מבני העיר חוייבו להתגייס לצבא התורכי, דבר שגרם להזנחת העורף החקלאי ולשנות סבל ומחסור. העיר עצמה נכבשה בשלהי המלחמה על ידי כוחות מדיוויזיית הפרשים החמישית הבריטית ב- 23 לספטמבר 1918, כמעט ללא התנגדות.

תקופת המנדט הבריטי

השלטון המנדטורי הביא לפריחה מחודשת של עכו ולהתפתחותה מבחינה אורבאנית. אמנם חיפה תפסה כעת את הבכורה בהיבט הימי, נמלה של עכו המשיך לפעול, אך בהיקף מצומצם מבעבר. אולם עם זאת, מספר תושבי העיר גדל מ- 6000 איש ב- 1920 לקרוב ל- 13.000 ב- 1946. הבריטים הורידו אותה מדרגת עיר מחוז לבירת נפה ששלטה על 60 כפרים ועיירות. הבריטים אף הפכו את מצודת דאהר אלעומר לכלא המרכזי, בו נכלאו מורדים פלסטינים שסווגו כאסירים פלילים וקיבלו יחס גרוע מהבריטים בהשוואה לאסירים המחתרות הציוניות היהודים שנחשבו לאסירים פוליטיים. הבריטים הפעילו בכלא זה תא גרדום בו הוצאו להורג פלסטינים ויהודים כאחד (אך הרבה יותר פלסטינים).

פריחתה של עכו באה לביטוי בזמן זה דווקא בזכות עברה. משרד העתיקות המנדטורי החל לשפץ את חומות העיר ומבנים נוספים. כחלק מהתהליך הקולוניאליסטי תיירים מערבים רבים נמשכו אל צביונה הציורי ואווירת ההוד שנשמרה לאורך הדורות בין חומותיה. פרט לתעשיית התיירות והדיג היו בעיר מפעלים מעטים. לדוגמה, מפעל למרצפות בבעלות יהודית,מפעל לבירה, מפעל לגפרורים שפועלים ערבים ויהודים ארגנו שביתת שכר משותפת ובהצלחה. בית דפוס ערבי יהודי "הצלחה" שהודפס בו עיתון ערבי היתולי בשם "אל זמר" שעבר מאוחר יותר לחיפה. התקיים בעכו אף מפעל עורות אך ללא הצלחה מרובה.

שנות העשרים והשלושים הביאו לעזיבה של יהודים את עכו לחיפה בשל התפתחותה. הפלסטינים החלו להתארגן מבחינה פוליטית. אחד האישים הפעילים במחנה זה בעיר היה השייח אסעד שוקיירי. עד שנות השלושים הוא היה מקורב למשפחת הנשאשיבים שהשפעתה היתה רבה בצפון הארץ בתקופה זאת. יתכן וכנראה שבשל כך נרצח בנו ד"ר אנואר שוקיירי על ידי תומכי החוסיינים.

ב- 1930הקים את המפלגה הליברלית בעכו ועל מנהיגיה נמנה גם תופיק עקי אלפרח. קבוצה פלסטינית נוספת שפעלה בעיר היתה מפלגת אלאסתקלאל אשר היוותה חלק מהנהגת האינתיפדה הראשונה – המרד הערבי בשנים 1936 – 1939. רבים מתושבי עכו המוסלמים השתתפו בשביתה הגדולה שאורגנה ע"י הועד הערבי העליון. התקיימו בה כינוסים, הפגנות, פעולות התנגדות נגד הצבא הבריטי וההתישבויות היהודיות בגליל המערבי.

בשלהי שלטון המנדט בפלסטין – א"י, מצבה של עכו היה מעורפל. בעיר היו כ- 14.000 תושבים. על פי החלטת החלוקה 181 באו"ם מנובמבר 1947 עכו היתה צריכה להיכלל בתחום המדינה הערבית, כמו שאר הגליל המערבי. תושבי עכו הפלסטינים לא השתתפו בלוחמה שפרצה לאחר החלטת החלוקה. הם אף סירבו לשתף פעולה עם פאוזי אלקאוקג'י, מפקד צבא ההצלה שהגיע לפלסטין מלבנון. פאיז כורדי, היסטוריון עכואי טוען בספרו "עכו בין עבר להווה" שבשל העובדה שעכו היתה צריכה להיות בשטח המדינה הערבית נוצרה שאננות בהנהגה הערבית המקומית והיא לא ביצרה את העיר ולא השיגה נשק ללוחמים. בעיר פעל "ועד לאומי" שטיפל באספקת מזון, דלק ןהענקת בטחון לתושבים. הועד היה אמור ליטול את סמכויות ניהול העיר עם עזיבת הבריטים. ועד זה לא נתן דריסת רגל בעיר לארגונים כמו "אלנג'אדה" ו "אלפאתווה", שני ארגונים חצי צבאים שהיו קשורים לועד הערבי העליון.

תקופת 1948 "הנכבה"

במרץ 1948 נוצר קשר בין הועד הלאומי בעכו וארגון ההגנה. הוסכם בינהם שאנשי עכו יתירו למשאיות אספקה יהודיות להגיע לנהריה וישובי הגליל המערבי, בתנאי שההגנה תאפשר אספקה ממפרץ חיפה לעכו ללא הפרעה. אולם אנשי ההגנה הפרו את ההסכם ב- 17 למרץ לאחר שמחסום של אנשי עכו ביקש לבדוק את המשאיות שאינן מובילות נשק לישובים היהודים. למרות זאת, אנשי הועד הלאומי לא פנו לגורם צבאי ערבי כלשהו שיגן על העיר, ולא ניסו לבצר את העיר למקרה של התקפה. למעט התקפות מעטות על רכבים יהודים שחלפו בכביש עכו נהריה, אנשי עכו לא עשו כמעט דבר להגן על חייהם. מצב הרוח בעיר החל יורד, חלק מהתושבים החל לעזוב את העיר. בסוף חודש מרץ הגיע קצין מצבא השחרור בשם ח'ליל קלאס. הוא פיזר מספר הבטחות ועזב את העיר כלעומת שבא. מעט התקוות שעוד נותרו לתושבי עכו נגוזו עם נפילת חיפה הפלסטינית ובואם של רבבות פליטים לעיר באפריל 1948.

המצב בעיר הפך קשה מנשוא. מספר תושבי עכו גדל ל- 40.000 נפש. המסגדים והכנסיות, המחסנים הגדולים בחאן אל – עומדן נפתחו כדי לאכלס את כל הבאים. היה חוסר רב במזון ומי שתייה.היה מחסור בתרופות. בעיר פרצה מגפת טיפוס ואנדרלמוסיה שלטה בכל. נמל עכו הפך להיות לנמל יציאה של ללבנון חינם אין כסף. בעקבות עזיבת אנשי חיפה נטשו אף רבים מתושבי עכו את עירם.

מנגד, כוחות ההגנה היהודים בפיקודו של משה כרמל, ביקשו לכבוש את עכו מתוך רצונם ליצור רצף טריטוריאלי בין מפרץ חיפה וישובי הגליל המערבי. הבריטים הודיעו להגנה שכל עוד הם מקיימים את הסדר בארץ הם לא יאפשרו לה לכבוש את עכו. משום כך כיבוש עכו נדחה ליום עזיבת הבריטים ביום 15.5.1948.

יום קודם לכן, השתלטה פלוגה מחטיבת כרמלי על גבעת נפוליאון במסגרת מבצע "בן עמי" והמטירה אש תותחים על העיר. קציני הקישור באדר אל פאהום ועבד אלרזאק פנו אל הבריטים במטרה שיסלקו את היורים ממקומם, אולם הבריטים היו עסוקים מדי בפינוי כוחותיהם ולא התערבו.

בליל ה- 16 במאי החלה חטיבת כרמלי להפגיז שוב את העיר. כוחות חי"ר תקפו את עכו מצפון. בתוך החומות המצב היה שברירי. חלק מן התושבים אחז בנשק ונלחם על הגנת ביתו. דבר שאילץ את התוקפים להלחם לעיתים מבית לבית. מרבית הלחימה היתה סביב המצודה ותחנת המשטרה. הכוחות היהודים אף קראו ברמקולים לערביי עכו להיכנע. מספר שבויים פלסטינים שנתפסו בצוהרי יום ה- 17 במאי הוחזרו לעיר העתיקה בצרוף אגרת שדרשה מתושבי עכו להניח את נשקם. בערבו של אותו יום חודשו הקרבות סביב בנין המשטרה. הכוחות הפלסטינים נטשו אותה ועברו פנימה אל העיר העתיקה. למערכה אף הוכנסו ספינות מיחידת הפלי"ם ששמו מצור על עכו. הכיתור של מזרח עכו, נוכחות של יחידות צבא יהודיות בשערי החומות וספינות כתר יהודיות ומחסור בתחמושת ומזון הביאו כנראה לשבירת רוחם של לוחמי עכו בתוך החומות.

לאחר עשרים ושתיים שעות של לחימה.ב- 18 במאי בשעה אחת וארבעים לאחר חצות חתמו מוחמד עבדו ואחמד טייבן בק ועימם שאר חברי מועצת העיר על כתב כניעה. בשעות הבוקר המוקדמות פתחו ערביי עכו את שערי העיר העתיקה.

לאחר הכיבוש הוטל ממשל צבאי על עכו. חלק מן התושבים עזב את העיר לכיוון לבנון. נותרו בה בין 5.000 ל- 6.000 תושבים מקומיים. בחודש יולי 1948 התרקמה תוכנית לגירוש ערביי עכו למקום אחר, אולי ליפו. כך ניתן יהיה לשחרר חיילים משמירה על התושבים הערביים של עכו. השר לענייני מיעוטים בכור שיטרית התערב בעניין וקבע שקליטתם של אלפי מגורשים ביפו הוא בלתי אפשרי מבחינה כלכלית והביא לביטול הגירוש המתוכנן. כך נותרה שארית הפליטה של תושבי עכו במקומם.