לוד בתקופה העתיקה

לוד שוכנת דרומית מזרחית ליפו, במרחק 20 ק"מ ממנה, וצפונית מזרחית לרמלה, במרחק 5 ק"מ ממנה. מהמוצגים הארכיאולוגיים שנמצאו בה, ידוע שהיא עיר עתיקה מאוד שקיימת מזה אלפי שנים. במאה ה 15 לפני הספירה הפרעונים כבשו את הארץ. לוד, היתה אז הבירה ונקראה "רתן". עם כניסת האמפריה הרומית לארץ, לוד נקראה בשם דיוספוליס והיתה בירה חשובה מאוד במרכז פלסטין. עם עליית הנצרות קבלו על עצמם רבית מתושבי העיר את הדת הנוצרית, והשליח בוטרוס ביקר גם בלוד בעת נדודיו בארץ.

בשנה ה-16 להיג'רה / 636 לספירה, בתקופת הח'ליפה עמר בן אלח'טאב , כבשו הצבאות הערבים האיסלמיים, בפיקודו של עמרו אבן אלעאץ, את לוד מידי הביזנטים. תושבי העיר חתמו על הסכם עם הצבא הערבי האיסלמי וכרתו איתם ברית שלום. בשל מיקומה הגאוגרפי של לוד, במרכז פלסטין בצומת הדרכים הראשיות, הכובשים הערבים בחרו אותה כבירה צבאית ומנהלית של מחוז פלסטין וכן כמקום מושבו של מושל פלסטין. כך התקיימה לוד במשך 82 שנים עד שמושל המחוז סלימאן אבן עבד, ששלט בשנת 715 לספירה, בנה את העיר רמלה לצידה של לוד וקבע אותה כבירת מחוז פלסטין במקום לוד. הוא העביר לרמלה את כל המוסדות המנהליים והצבאיים. לוד הוזנחה בתקופה זו ורבים מתושביה עברו לרמלה.

בשנת 1099 לספירה כבשו כוחות הצלבנים את העיר. הם מצאו אותה מרוקנת מתושביה אשר ברחו, ביחד עם תושבי רמלה לאשקלון (מג'דל), מפחד מפני האכזריות הצלבנית. הצלבנים מצאו את מנזר הקדוש ג'ורג'יוס (אלח'דר) שרוף. המוסלמים שרפו אותו כנקמה. אחרי כיבוש לוד, הצלבנים שינו את שמה לסאן ג'ורג', על שם הגדוש ג'ורג (ג'ורג'יוס) שעונה ונרצח בלוד בתקופת האימפריה הרומית. הם בנו כנסיה גדולה על הריסות הכנסיה הביזנטית והקיפו אותה במבצר גדול ומבוצר.

ב- 1187 לספירה התנהל קרב קשה בין הצלבנים, בפיקודו של גי דו לוסניאן, לבין כוחותיו של צלאח אלדין אלאיובי, מפקד הכוחות הערבים. הצלבנים התבצרו במבצר שהקיף את הכנסיה והצליחו להדוף את כוחותיו של צלאח אלדין.

בשנת 1267 לספירה, ניצח הסולטאן ביברס הממלוכי את הצלבנים והשתלט על לוד. בימיו הוחזרה ללוד חשיבותה והיא הפכה לבירת המחוז. עברו בה נתיבי הדואר הראשיים בארץ בין עזה לדמשק. הסולטאן בנה מסגד גדול במקומה של כנסיית סאן ג'ורג' הצלבנית. את אבני המסגד, חלק מהעמודים שבתוכו וחומרי בניה אחרים לקח מהריסות הכנסיה.

בשנת 1870 לספירה, נבנתה מחדש, בלוד, כנסיית הקדוש ג'ורג'יוס (אלח'דר), על חלק מאדמת הכנסיה ההרוסה, כעת היא גובלת במסגד הגדול.

בסוף התקופה העות'מאנית עברו על תושבי לוד מספר אסונות בזה אחר זה. ב- 1900, פרצה מגפת כולרה שקיפחה את חייהם של רבים מתושביה. בשנת 1914, כאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה כל הבחורים בעיר גויסו כדי להשתתף במלחמה אשר שמה קץ לשילטון העותומאני בארץ.

בשנת 1916, להקות ארבה ענקיות עטו על העיר וכילו והשמידו בה את הכל. רעב ומחלות התפשטו בכל מקום וגרמו למותם של מאות ילדים.

בסוף התקופה העות'ומאנית היה מספר תושבי לוד גבוה משבעת אלפים נפש. ב- 1917, הצבא העותומאני נסוג מלוד ביחד עם יחידה צבאית גרמנית ואוסטרית והעיר עברה להיות תחת שילטון המנדאט הבריטי.

לוד בתקופת המנדאט הבריטי

עם כיבוש פלסטין ע"י הצבא הבריטי הממשלה הבריטית החלה למנות מושלים צבאיים באזורים השונים של הארץ. לוד נכבשה ב- 5.11.1917. אחרי שהשתרר בה הביטחון, הבריטים הגישו ללוד סיוע בכסף ובמוצרי מזון. ב- 1922 ממשלת המנדאט הבריטי חילקה את פלסטין לשישה מחוזות והם: מחוז ירושלים, מחוז שומרון (סאמירה), מחוז הגליל, מחוז לוד, מחוז הצפון, ומחוז עזה.

לוד הפכה לאחד המקומות החשובים ביותר בפלסטין בתחום התחבורה. נבנתה בה תחנת רכבת וממנה יצאו קווי המסילה לאזורים שונים בארץ ובמזרח התיכון. החקלאות שיגשגה וניטעו בה עשרות פרדסים של פרי הדר וכרמי זיתים. התפתחה בה תעשיית סבון שמיוצר משמן זית. את היבול והתוצרת של לוד ייצאו לארצות רבות.

שטח אדמות לוד, בזמן המנדאט, היה 19,868 דונם. מספר תושביה היה: ב- 1922 – 8,103 נפש, בשנת 1946 – 18,250 ובשנת 1948 הגיע ל- 20 אלף נפש.

שיעור הריבוי הטבעי של התושבים עלה כתוצאה מהטיפול בתנאי התברואה הציבורית, ומעליה ברמת הרפואה המונעת, דבר שהביא לירידה במספר המיתות. שלטונות המנדאט מינו רופא שהתגורר בעיר. הוא היה הרופא הראשון שששכן בלוד. בשנות השלושים נפתח בעיר בית מרקחת.

בשנת 1920, שילטונות המנדאט הכירו בלוד כעיר ומושל המחוז מינה בה ועדה עירונית לניהול העיר. בראש הועדה עמד מחמד עלי אל כיאלי וכל חבריה נמנו על המשפחות הבולטות והגדולות. הועדה פעלה ברצינות לשיפור המצב בעיר בכל התחומים: הבריאות, איכות הסביבה המצב החברתי וכן עשתה לפיתוח העיר.

ב- 11.7.1927 היתה רעידת אדמה במרכז פלסטין. האיזורים שניזוקו הכי הרבה היו שכם ולוד. רעידת האדמה גרמה להרס של יותר מ- 500 בתים ולמאות פצועים והרוגים. ראוי לציין שכיבוש לוד ב- 1948 היה בדיוק באותו תאריך שבו אירעה רעידת האדמה, 21 שנים אחר כך ב-11.7.1948.

אחרי שתושבי לוד התאוששו מהזעזוע הגדול, החלו כולם לפעול במרץ, לסילוק ההריסות ולהוצאת הגופות. הממשלה הבריטית הקימה עשרות צריפים זמניים כדי לתת מחסה למשפחות שנפגעו באסון, ו אחד מצריפים אלה נותר מיושב עד היום. לעירייה היה תפקיד חשוב ונכבד בשיפוץ המבנים, בבניית שכונה חדשה בלוד ובפתוח העיר עם השנים. בשנת 1934 המועצה הנבחרת סללה שני רחובות ראשיים בעיר: רחוב המלך פייצל ורחוב צלאח אלדין אלאיובי.

המצב הכלכלי בלוד השתפר מאוד בתחילת תקופת המנדאט דבר שעודד הגירה אליה. לוד התפרסמה בשוק השבועי שלה, שהתקיים מאות שנים, כל יום שני בכל שבוע. הגיעו אליה סוחרי מקנה מכל הארצות. ב- 1948, אחרי שהכוחות היהודיים כבשו את העיר, השוק הפסיק לפעול בגלל סגירת הגבולות והעדר כמות מספקת של מקנה לקנייה ומכירה.

במשך מאות שנים, לוד היתה מרכז תחבורה חשוב מאוד. הודות למיקומה בשפלה הפנימית במרכז הארץ, נפגשו בה רוב הדרכים הראשיות בין צפון הארץ לדרומה ובין מזרחה למערבה. בתקופת המנדאט החליטה הממשלה לבנות שדה תעופה בפלסטין ובחרו להקים אותו בלוד. העבודות להקמת שדה התעופה החלו ב- 1934. הוא נשא את שם העיר ונקרא שדה התעופה לוד ושכן במרחק של 4 ק"מ צפונית לעיר. הקמתו נמשכה שלוש שנים, הוא היה שדה התעופה הגדול ביותר בפלסטין ושרת מטוסים אזרחיים וצבאיים. כך הפכה לוד למרכז החשוב ביותר של התחבורה הפנימית והחיצונית בארץ.

מן הראוי לציין שבתי העיר, רחובותיה וסמטאותיה הוארו במנורות נפט מסוגים שונים כיוון שהתושבים והעירייה התנגדו לקיים קשרים עם חברת החשמל היהודית (רוטנברג). העיריה ביקשה משילטונות המנדאט לאשר לה להקים תחנת חשמל מקומית עצמאית אבל הם סרבו לכך.

המרד הגדול שנת 1936

אחרי שכשלו ההתפרצויות העממיות והנסיונות לשכנע את שלטונות המנדט בדרכי שלום לשנות את מדיניותה כלפי העם הפלסטיני, לכבד את זכויותיהם בארצם ולקבל את דרישותיהם, ובמיוחד את 3 הדרישות המוצהרות : 1) עצירת ההגירה היהודית לפלסטין 2) חקיקה שתמנע העברת קרקעות מידיים ערביות והקמת התנחלויות יהודיות בפלסטין. 3) סיום שלטון המנדאט והקמת שלטון לאומי פרלמנטרי, התיאשו הפלסטינים מהשגת תוצאות דרך שיתוף הפעולה עם ועדות החקירה הבריטיות השונות, והכריזו על שביתה כללית בכל שטחי הארץ.

השביתה החלה באפריל 1936 ונמשכה 6 חדשים, העבודה בנמלים הופסקה, וועדת המרי האזרחי העליונה הכריזה על שביתת מיסים ואיסור על שיתוף פעולה עם שלטונות המנדאט. כך החל המרד הגדול שנמשך 3 שנים, עד 1939, וכלל מערכות והתנגשויות רבות. בתחילה מלאה הארץ בהפגנות ואח"כ הפך המרד להתקוממות מחומשת גלויה, שנפלו בה מאות חללים, בנוסף לנזקים הכלכליים המרובים שסבלו מהם ערביי פלסטין.

מורדי לוד, ונכונות ההקרבה שלהם, הביאו לגרימת אבדות רבות בקרב הכוחות הבריטיים. הפעולה הראשונה של המורדים הלודאים היתה חבלה במסילת הברזל, בעקבות הידיעות שהגיעו אליהם בדבר מעברה של רכבת תחמושת ונשק מנמל יפו למחנה הצבא האנגלי בסרפנד. ב-4.7.1936 עקרו המורדים חלק מפסי מסילת הברזל לוד – חיפה, והניחו תחתם מטען נפץ, ואף טמנו מארב לרכבת, שהובילה חיילים ותחמושת, וכשהתקרבה הרכבת התפוצצו המוקשים והרכבת התהפכה אל הואדי, פתחו המורדים באש מהמארב לעבר החיילים האנגלים, וגרמו להם לאבדות כבדות. מפקד פעולה זו היה המורד בן לוד, חאפז סקר.

חאפז סקר נעצר בזמן פעולה שהתקיימה אחרי זמן מה ע"י הבריטים, אשר רצחו אותו מאחר וסרב למסור להם את שמות חבריו.

לוד היתה מהערים הפלסטיניות הראשונות בה החלה ההתקוממות המזוינת. המורדים היו תוקפים בלילה את מחנות הצבא והמשטרה הבריטיים, טומנים מארבים ומשבשים את הקשר בין יחידות הצבא השונות וגורמים לאבדות בשורותיהם. האנגלים הטילו סגר ועוצר על הערים הפלסטיניות, כאמצעי לחץ ועונש קולקטיבי כנגד התושבים, הם סגרו את בתי הספר ופזרו את העירייות, באמצעים אלו דוכא המרד אחרי שלוש שנות מאבק.

לוד בשנת הנכבה

אחרי פרסום החלטת החלוקה, בשנת 1947, החלו תושבי לוד, כשאר תושבי הארץ, לאגור נשק ותחמושת במטרה להתנגד להחלטה זו, להתמודד עם אימי העתיד, ולהגן על עירם מתוקפנות הארגונים הצבאיים היהודיים. תושבי העיר הקימו ועדות שחלקו ביניהן את התפקידים השונים – ועדה צבאית, ועדה לבטחון פנים, ועדת בריאות, ועדת רכש וכו', ומאות צעירים התנדבו להשתתף בלוחמה.

כתוצאה מהקרבות שהתחוללו בגבולות יפו והכפרים שבמזרחה, הגיעו ללוד אלפי פליטים, והצפיפות בעיר עלתה עד כדי כך שלא נותר בית או חדר או כל מקום מתאים למגורים שלא התמלא בפליטים, שהותירו את בתיהם המרוהטים, וחנויותיהם מלאות הסחורה, ונמלטו בכדי להציל את חייהם מהפורעים. בסוף אפריל 1948, כבשו כוחות ההגנה את הכפרים שבין יפו לבין לוד ורמלה, כגון יאזור, בית דג'ן, סאפריה, כפר עאנא, סאקיה, סרפנד אלעמאר וסרפנד אלח'ראב, וגרשו את תושביהם אשר נקבצו בלוד. לא נותר בעיר כל יכולת לקלוט פליטים אלו, כך שחלקם נאלצו לישון תחת עצי השדה וכיפת השמיים, ובמערב העיר הוקם מחנה פליטים גדול.

החיים הפכו לקשים מנשוא. בעיר שררה צפיפות ומחסור במזון ובמיים, וכן עלייה במספר החולים ופצועי הקרבות בנוסף למספר החללים ההולך וגובר. תושבי לוד הגנו על עירם לבדם, ללא כל עזרה ממדינות ערב (מלבד 50 חיילים ירדניים) או אפילו מהועדים והמוסדות הפלסטיניים העליונים. וכך החלה פלסטין להקרע, אלפי מהגרים יהודים הגיעו אל הארץ , ביניהם מתנדבים שבאו במיוחד להצטרף על כוחות הצבא היהודי אחרי הכרזת המדינה ב-15.5.1948.

כיבוש לוד

לוד נכבשה במהלך "מבצע דני", שהוא אחד המבצעים הצבאיים הגודלים ביותר של הפלמ"ח, בו השתתפו חטיבת הראל, יפתח וכן יחידות נוספות בנות אלפי חיילים של הצבא הישראלי החדש, מחומשים בנשק חדיש ונהנים מסיוע של מומחים צבאיים אירופיים ואמריקאים. מטרת מצבע זה היתה ניתוק לוד, רמלה והכפרים הסמוכים להן, כיבושם וחיסולם. כמפקד המבצע מונה מפקד הפלמ"ח יגאל אלון.

המבצע החל בשעות הבוקר המוקדמות של ה-10/7/1948, והשתתפו בו כוחות משורינים, תותחנים וחיל האויר. הקרבות החלו בחזית המזרחית, כשכוחות גדולים של הצבא הישראלי תקפו את העיר אחרי כיבוש הכפרים הסמוכים והקפת העיר מכל עבריה, הכוחות הישראליים הצליחו לכבוש את קוי הביצורים שמדרום וממזרח לעיר ולהגיע אל שוליה, כשהם מפילים קורבנות רבים, רובם זקנים נשים וטף, מקרב תושבי העיר. הם הפגיזו את שכונות המגורים, עד שמלאו הרחובות בגופות התושבים החפים, וגרמו לאימה בקרב התושבים ולבריחה מהעיר.

הכוחות הישראליים הגיעו אל שכונת המסגד הגדול וכנסיית אלח'דר, והתמקמו, ביחידות קטנות, מסביב למסגד ולכנסייה. הם נכנסו לבתים, הוציאו מהם את התושבים וריכזו אותם במסגד וברחבה שלפניו, עד שישבו שם מאות אנשים והחיילים היו יורים מעל לראשיהם בכדי להפחידם... היה יום חם ומחניק ורבים התעלפו מרוב חום, פחד וצמא.

רבים מהתושבים מצאו מפלט במסגד דהמש מפחד החיילים, משוכנעים שהחיילים לא יעזו לפלוש אל בתי התפילה. אך החיילים נכנסו למסגד והרגו יותר מ-176 מתושבי העיר. מסגד דהמש נותר סגור, ורצפתו מוכתמת בדם החללים במשך שנים רבות, ונפתח לציבור רק לפני כמה שנים.

החוקר בני מוריס כותב שבאחת הישיבות בה השתתפו בן גוריון, יגאל אלון (מפקד מבצע דני) ויצחק רבין שהיה אחד הקצינים שהשתתפו במבצע, נשאל בן גוריון ע"י אלון "מה נעשה עם הערבים" (והכוונה לתושבי לוד ורמלה הערבים). בתגובה הניד בן גוריון את ידו לכיוון מזרח, ויש הטוענים שאמר "גרשו אותם".

חיילי הכיבוש שמו מחסומים בדרכים המובילות מזרחה, בה עברו תושבי העיר הבורחים, וערכו חיפושים על הבורחים, ובמיוחד הנשים, ושדדו את שאריות רכושם מידיהם ומחיקם ומתוך גופם, וי לציין שיותר מ-300 מהבורחים מתו בדרך בגלל הפחד, הרעב והצמא...

1500 מתושבי לוד נהרגו מאז תחילת המאבק, וביום השלישי אחרי כיבוש לוד נותרו בעיר, בה חיו כ-50 אלף איש, תושבים ופליטים, 503 אנשים בלבד, רובם נשים, זקנים, טף ופצועים וחולים, שמוקמו באזור המסגד הגדול והכנסייה. מאוחר יותר נודע שבשכונת הרכבת נותרו 500 איש נוספים, אותם השאירו שלטונות הכיבוש בכדי שיפעילו את התחנה ואת הרכבות שהובילו מזון ותחמושת לצבא הישראלי.

החיילים מתחו גדרות תיל סביב אזור המסגד, הכנסיה ובית החולים, ותחמו שטח שאורכו כ-150 מ' ורוחבו 100 מ'. לגדירה זו היה שער אחד, עליו שמרו חיילים חמושים שמנעו מהאנשים לצאת מהשטח המגודר, אשר כונה "הגיטו". הצבא היה לוקח, כל יום, את הצעירים ומעביד אותם באיסוף וקבורת הגופות המפוזרות בעיר, אשר נרקבו בגלל החום. ארבע קבוצות עסקו בכך במשך כחודש, ולא הצליחו לקבור את כל המתים, בגלל ריבוי מספרם, כשהחלה בעיר מכת זבובים, שרפו החיילים את הגופות הנותרות.

שארית פליטת תושבי לוד סבלו ממיעוט המזון והמיים, דבר שגרם להתפרצות של מחלות שגרמו למקרי מוות. הם חיו בפחד מתמיד, מחכים כל בוקר למותם, החיילים עצרו את הצעירים והגלו אותם, ערכו חיפושים בבתים והתעללו בתושבים, ואסור היה לפלסטינים לצאת מה"גיטו" ללא אישור מהמושל הצבאי.

בחודשים הראשונים של שנת 1949 החלו להגיע אל העיר גלי הגירה יהודית, הסוכנות היהודית דאגה לשיפוץ הבתים והתשתיות והתאמתם למגורים, והעיר שוכנה ביהודים. כשהוכרז על סיום הממשל הצבאי בעיר, ביולי 1949, במלוא שנה לכיבוש, הוכרזה לוד איר ישראלית, מונתה לה מועצה עירונית, ושמה שונה מ"לִד" ל"לוד". עם סיום הממשל הצבאי הוסרה גדר התיל מסביב לתושבי לוד הערבים, שיכלו להסתובב בעיר ולראות במו עיניהם את בתיהם מלאים ביהודים.