דיר-יאסין היה כפר מוסלמי ששכן בשכנות ליישוב היהודי גבעת-שאול, מערבית לירושלים-אל-קודס, הערכות בנוגע למספר התושבים בכפר נעות בין 500 ל1000-. מקור הפרנסה העיקרי היה מחצבה שנמצאה בסמוך לכפר.

ב- 5 לאפריל 1948, הפלמ"ח החל את מבצע נחשון שמטרתו הייתה לפתוח את הדרך לירושלים היהודית שהייתה נתונה במצור. הגרילות של האצ"ל והלח"י לא היו חלק ממתקפה זו. הם לא שיתפו פעולה עם ההגנה בירושלים כיוון שהתנגדו להפיכתה של ירושלים לעיר בינלאומית (כפי שהוחלט בהחלטת האום של 1947 ). ישורון שיף מההגנה הזמין ביוזמתו את המיליציות של הלח"י והאצ"ל להצטרף לקרב על הקסטל. הם סירבו אך היו נחושים לבצע פעולה משל עצמם. ב- 7 לאפריל באסיפה שהתקיימה ובה השתתפו נציגים משני הארגונים הוחלט לבצע מתקפה על אחד הכפרים שבאזור ירושלים. הכפר שעליו הוחלט היה דיר יאסין.

דיר יאסין הייתה בחירה משונה מכמה סיבות: כמה חודשים לפני כן הנהגת הכפר החליטה לא לאפשר את הפיכת הכפר לבסיס עבור התוקפים של השכונות היהודית הסמוכות לירושלים המערבית. בתמורה, הבטיחה ההנהגה הציונית כי דיר יאסין לא תותקף. ההסכם נעשה בפיקוח ההגנה. הנהגת הכפר דבקה בהסכם. בנוסף לכך, מיקומו של הכפר אינו בעל חשיבות אסטרטגית, אינו ממוקם בעורק תנועה ראשי (אלא בצדה השני של גבעה). מסמכים מהתקופה מעידים על כך שחלק מהתושבים שימשו כנראה, כמקורות עבור המודיעין של ההגנה. מאז 1948 דובר רבות על איך ולמה נבחר הכפר. ישנם ויכוחים והאשמות הדדיות בהקשר זה, אך דבר אחד ברור. אף אחד, מאלו שתכננו את המתקפה, לא חשב את דיר יאסין למרכז של פעילות עוינות.

כשההצעה על מתקפת הכפר הובאה בפני ההגנה, המפקד המחוזי של ההגנה דוד שלתיאל ניסה להניא את הכוחות מהחלטה זו והציע מתקפה על הכפר קולוניה במקום. בסופו של דבר הוא ויתר אך ניסח מכתב שבו הוא לא לגמרי מאשר את המתקפה אך קובע כי השתלטות על דיר יאסין , היא הכרחית בסופו של דבר על מנת לכונן שדה תעופה באזור. האצ"ל והלח"י ערכו פגישות בהם תכננו את המבצע. הם אימצו את הסיסמה 'אחדות לוחמת', מפני שהיה זה המבצע המשותף הראשון של הלח"י והאצ"ל. McGowan, & Matthew, 1999 ) ) נתן קריסטל, במאמר המופיע בספר שערך סלים תמרי: Jerusalem 1948 טוען כי שם המבצע היה "מבצע אחדות" והוא בא על מנת לסמן את אחדותם של שלושת הארגונים (כולל ההגנה). לפי דבריו, שיתוף הפעולה היה ברור ומוסכם מלכתחילה. כהוכחה לכך, מצטט קריסטל איגרת שנשלחה על ידי דוד שלתיאל למורדכי רענן ויהושוע זטלר מפקדיהם של הארגון והלח"י: "אני מבין שאתם מתכננים מתקפה על דיר יאסין. הייתי רוצה להדגיש כי השתלטות על דיר יאסין והחזקתה הם צעד ראשון בתוכנית שלנו. אין לי כל התנגדות להוצאתה לפועל של הפעולה אותה אתם מתכננים בתנאי שאתם מסוגלים להחזיק בכפר לאחר מכן." שאלתיאל הפציר בהם לכבוש את הכפר במתקפה הראשונה כיוון שבמתקפה שנייה, מול דיר יאסין מחוזקת יותר, עלולות להיות אבדות רבות (ליהודים). ההגנה סיפקה רובים ורימוני יד עבור המבצע. (Tamari, ed., 2002 )

שאלה טבעית שעלתה במהרה מתוך הדיונים הייתה: מה יש לעשות עם השבויים ? בהתאם למה שיהודה לפידות מהאצ"ל סיפר ההצעה הגיעה מהלח"י: לטבוח את כל תושבי הכפר שלא יברחו. בן ציון כהן מהאצ"ל דיווח שרוב הקבוצה (שלו) העדיפו אכן לרצוח כל מי שיתנגד. וזאת כנקמה על מערב של מיליציה ערבית בו נהרגו לוחמים יהודים וגופותיהם הושחתו לאחר מכן. תמריץ נוסף לביצוע הטבח היה אולי להציג מחזה אימה במבצע משולב של הלח"י והארגון, למען יראו וייראו. לעומת תיאור זה של השתלשלות העניינים, בספרו כותב בני מוריס כי "כוח הפורשים יצא לכפר ללא כוונה לערוך טבח בתושביו, אלא שבמהלך הקרב הם איבדו את עשתונותיהם, אך בכל זאת, קרוב לוודאי שמפקדי האצ"ל והלח"י התכוונו מלכתחילה לגרש את תושבי הכפר" (מוריס 1991 ).

כנראה בעקבות הויכוחים הפנימיים נשאל מנחם בגין, מפקד הארגון בתל- אביב. הוא אמר כי בזמנו הורה ללוחמיו לכבד את החלטות ג'נבה לגבי היחס הניתן לשבויי מלחמה, והציע לעבור עם רמקול ולהורות לתושבי לברוח לעין כרם. עד כמה יעילה הייתה הזהרה זו לא ברור. McGowan, & Matthew, 1999 ) ) קצת אחרי חצות ב- 9 לאפריל, החלו התוקפים להתאסף. מספרם הכולל של המשתתפים היה כנראה בסביבות ה- 130 (אצל קריסטל המספר הוא 120 ). בין כוחות הלח"י הסתנן מאיר פעיל וצלם שהתלווה אליו. פעיל היה סוכן חשאי שריגל באצ"ל ובלח"י עבור המודיעין של ההגנה, הוא השתחרר מהצבא הישראלי בדרגת אלוף משנה בתחילת שנות ה- 70. הוא הסתנן בתוך כוחות הלוחמים ביום של הפשיטה על דיר יאסין. נוכחותו במקום האירוע כעד ראייה היא בעלת ערך עצום, כיוון שהוא ראה חלק גדול מהאירועים של התשיעי באפריל. לראשונה שמע פעיל על המתקפה המתוכננת במפגש שהתקיים בינו לבין חבר לח"י ב- 7 או 8 באפריל. חבר הלח"י , שלא ידע על תפקידו של פעיל, הזמין אותו להצטרף. פעיל לא אהב את מה ששמע באותה פגישה. הוא מחה באוזני דוד שלתיאל וטען כי מתקפת המיליציות על דיר יאסין תהיה בניגוד להסכם עם הכפר, אך שלתיאל השיב כי אינו רוצה לסכן את אחדות הכוחות היהודים (זוהי טענה שלא איבדה מקסמה גם היום). מפקד המודיעין של ההגנה בירושלים, יצחק לוי, התנגד גם הוא לתכנית המתקפה והציע לשלתיאל לפחות להודיע מראש לתושבי הכפר שהפסקת האש הסתיימה (ההסכם לא תקף עוד). שלתיאל סירב להצעה זו והודיע כי הוא לא יזהיר את הערבים בפני אפשרות של התקפה יהודית. McGowan, & Matthew, 1999 ) )

הכוחות התקדמו בשתי קבוצות עיקריות. הלח"י הגיעו מגבעת שאול ונעו בכיוון מזרח דיר יאסין כשהם מלווים ברכב שבו רמקול. יחידת ההגנה תחת פיקודו של מרדכי גיחון נכחה בגבעת שאול. באותו זמן ממש הפלמ"ח החל בכיבוש מחדש של הקסטל. באותן שעות מוקדמות, היו שומרי הכפר בעמדותיהם כפי שעשו כל לילה. בערך בשעה שלוש לפנות בוקר החלו כוחות הארגון להגיע לעמדותיהם משכונותיה הדרום מערביות של ירושלים. הלח"י התכוננו לנוע ישירות מגבעת שאול. שומרי הכפר נתקלו במספר תוקפים, כנראה מהאצ"ל, וירו לעברם יריות הזהרה. בערך ב- 4:45 הקרב החל. McGowan, & Matthew, 1999 ) )

כך מסכם בני מוריס את מה שקרה בכפר:"ב- 9 באפריל תקפו יחידות האצ"ל והלח"י , בסיוע מרגמה קלה ומקלע בינוני שפנדאו של ה"הגנה" במשך חלק מן הקרב, את דיר יאסין כפר בשוליה של ירושלים, שתושביו כמעט לא השתתפו בעבר בפעולות איבה נגד יהודים, וכבשוהו. התקפה זו השתלבה בדרך רופפת למדי עם יעדיו של "מבצע נחשון", דהיינו השתלטות על מבואותיה המערביים של ירושלים. במהלך ההשתלטות על הבתים נטבחו רבים מתושבי הכפר. הלוחמים של שני הארגונים הפורשים קיבצו אחר- כך חלק ניכר מן הכפריים שנותרו בחיים, בהם אנשי מיליציה, ואזרחים לא חמושים ולא לוחמים לרבות נשים וטף ורצחו עשרות מהם... כן היו מעשים של השחתת גופות ואונס. הטבח גונה בצורה נחרצת על ידי מוסדות היישוב המאורגן ובהם ה"הגנה", הסוכנות היהודית והרבנות הראשית, וכן במברק ששלח בן- גוריון למלך עבדאללה". (מוריס, 1991 )

אחד מהאירועים הטרגיים ביותר במזרח התיכון, טבח דיר יאסין, החל כקומדיה שחורה. שתי קבוצות לוחמים שאומנו באופן גרוע נפגשו כשאף אחד משני הצדים לא היה מוכן. תחילת המתקפה לא עברה כמתוכנן כיוון שאחד מתושבי הכפר צעק מילה או שם בערבית שנשמע היה כמו סיסמת התוקפים. כשהוא חושב שהוא שומע את הסיסמא שלו אחד הלוחמים צעק את הסיסמא שכנגד וכך חשף את מיקום כוחות התוקפים. הבהלה והבלבול השתלטו על הכפר. חלק מהתושבים החלו לברוח לעין כרם וחלק החל להתארגן ולחסום את יחידת הלח"י שהתקדמה לכיוון מזרח. בינתיים, ירי כוחות ההגנה חסם את חזרתם של תושבי דיר יאסין וכמו כן כל סיוע שיכלו לקבל מתושבי עין כרם. חברי הלח"י הצליחו להתקדם אל תוך הכפר אך נעצרו על ידי שחלק מהגברים תושבי הכפר שהתאספו בביתו של המוכתר הממוקם בחלקו הגבוהה של הכפר. מעמדת יתרון זו יכלו תושבי הכפר לשלוט על חלק גדול מהכפר. הקומדיה השחורה הנראה נמשכה. חלק גדול מהנשקים הביתיים של אנשי הגרילות פשוט לא עבדו. חוסר האימון ניכר גם הוא. חלק גדול מהתוקפים לא ידעו כיצד להפעיל את כלי הנשק שלהם. בנוסף לכך, שכנראה אנשי האצ"ל נורו מאש כוחותיהם של אנשי ההגנה, אחד ממפקדי הלח"י נורה מאש חייליו. McGowan, & Matthew, 1999 ) ) אחרי ההתקדמות הראשונית האש שמנגד, מתוך בית המוכתר, גרמה לכך שחלק גדול מהתוקפים התחבאו. מאיר פעיל ואחרים נשארו תקועים בבית ריק. חלקם, היותר מאורגנים, והפחות חשופים החלו מוקדם יותר לנוע בין בתי הכפר ולאסור שבויים. עדי ראייה מדווחים על מספר איומי דקירה בתושבים לא חמושים שהתרחשו באותו בוקר. שני גברים נדקרו ואישה בהריון נורתה. McGowan, & Matthew, 1999 ) )

חלק גדול מהניצולים סיפרו לסוכן חשאי של ההגנה שהטבח החל, כנראה אחרי שיחידות הפלמ"ח עזבו את השטח, בעקבות אירוע בו התגלה נשק בבגדיו של גבר שהתחפש לאישה. מפקד הארגון: יהודה סגל נורה ונפצע אנושות במדרגות של אחד הבתים בבוקר הקרב. כשתושבי הבית נכנעו, אחד מאנשי הגרילה ירה בהם במכונת ירייה וצעק: "זה בשביל יפתח" (יפתח היה הכינוי של סגל). בין הקורבנות של ההוצאה להורג, הנקמה, היו לפחות אישה אחת וילד אחד. McGowan, & Matthew, 1999 ) ) מצויות בידינו עדויות של תושבי דיר-יאסין עצמם, שנכחו בכפר באותו יום. כן נאספו במהלך השנים עדויות של אנשים שהגיעו לכפר במסגרת תפקידם מאוחר יותר באותו יום או בימים שלאחר מכן, וסיפרו את שהתגלה לעיניהם:

עדה: הימי זיידן

פהימי זיידן, תושבת הכפר, הייתה בת 12 ביום הטבח. "הם נכנסו והחלו לחפש את המקום הוציאו אותנו אחד-אחד ירו בחתן וכאשר אחת מבנותיו צרחה, הם ירו גם בה. אז הם קראו לאחי מחמוד, וירו בו לפנינו, וכשאמי צרחה, והתכופפה מעליו - היא נשאה את אחותי הקטנה חדרה, שעדיין ינקה - הם ירו גם בה." הילדים התחילו לבכות ולצרוח, והתוקפים אמרו להם ש"אם לא נפסיק, הם ירו בכולנו". הילדים לא הפסיכו לבכות, אז "הם העמידו אותנו בשורה, ירו בנו, ועזבו." זיידן נפצעה אך לא נהרגה. "הסתכלתי לראות מי עדיין חי: דודי, בנו ואשתו היו מתים, אחותי סומיה שהייתה רק בת ארבע, ואחי מחמד היו בחיים." היא ואחיה שנותרו בחיים נלקחו על-ידי לוחמים אחרים. "הלכנו עם כמה נשים מהכפר, ואז הגיעו מולנו בחור צעיר ואדם מבוגר, עם ידיהם באוויר. "כשהם הגיעו אלינו, החיילים ירו בהם." אמו של הבחור הצעיר הייתה בקבוצת-השבויים ביחד עם זיידן. "היא תקפה את החיילים והחלה להכות אותם אחד מהם דקר אותה בסכין כמה פעמים."

עדה: זיינב עאקל

זיינב עאקל נלקחה בחיים עם אחיה. "בעלי נתן לי 400$. הצעתי זאת.. ואמרתי 'בבקשה תעזוב את אחי, הוא כל-כך צעיר.' " איש הגרילה לקח את הכסף "ואז הוא פשוט הפיל את אחי... וירה בראשו חמישה כדורים."

עד: ישורון שיף

ישורון שיף היה עוזר למפקד ה'הגנה' בירושלים דוד שאלתיאל. הוא נכח בדיר יאסין ב9- באפריל, ושב לראות את הקבורה ב12- באפריל. [התוקפים בחרו] להרוג כל מי שמצאו חיים, כאילו כל יצור חי בכפר היה האויב היה זה יום אביב יפה, השקדיה פרחה, ופרחים מסביב, ובכל מקום הייתה צחנת-מתים, ריח כבד של דם, וסרחון נורא של גופות נשרפות במחצבה."

עד: יאיר צבן

יאיר צבן, לימים שר בממשלת ישראל, היה בן-נוער חבר ה'גדנ"ע', שהשתתף בצוות הקבורה בדיר-יאסין ב12- באפריל. "מה שראינו היו נשים [מתות], ילדים קטנים וגברים זקנים. מה שזעזע אותנו היה שלפחות בשניים או שלושה מקרים הגברים הזקנים היו לבושים בבגדי-נשים. אני זוכר שנכנסנו לסלון באחד הבתים. בפינה הרחוקה הייתה אישה קטנה בגבה אל הדלת, יושבת מתה. כשהגענו לגופה ראינו איש קשיש עם זקן. מסקנתי הייתה שמה שהתרחש בכפר כל-כך הפחיד את הזקנים הללו, עד כדי כך שהם ידעו שלהיות אנשים קשישים לא יציל אותם. הם קיוו שאם הם ייראו כנשים זקנות זה יציל אותם."

עד: ז'ק דה-רינייר

ז'ק דה-רינייר, שוויצרי, היה נציג הצלב-האדום הבינ"ל באזור, והגיע לכפר ביום ראשון, 11 באפריל. "לבסוף מפקד [הארגון] אומר לי שנכון לעכשיו אני יכול לבקר כמה בתים, והמצב הוא כדלקמן: בסך-הכל יותר מ200- מתים, גברים, נשים וילדים. כ150- גופות לא נשמו בתוך הכפר, מחשש מהסכנה שברקבון הגופות. הם נאספו, הובלו מרחק-מה, והונחו בתעלה גדולה (לא הצלחתי להבין האם מדובר בחפירה או בבור טבעי). אין אפשרות לראות בגלל שזה אזור תחת אש.. כ20- גופות תקועות בשטח נייטרלי בין הכוחות הערבים לפלוגות ה'ארגון'. כ50- גופות מצויות בכפר.. אני.. נכנס לבית. החדר הראשון חשוך, הכל במהומה, אולם אין כאן אף אחד. בשני, אני מוצא, בינות לרהיטים קרועים, שמיכות, ופסולת מכל הסוגים, כמה גופות קרות. כאן כטבח בוצע ע"י מכונות ירייה, אח"כ ברימון, ולבסוף הם סיימו בסכינים, כפי שניתן לראות. אותו דבר בחדר הבא... ובבית השכן וכך הלאה.. זהו אותו מחזה מבחיל... הבית בו ביקרתי הציג חזות של כאוס מוחלט, הכל שבור, פסולת גופות על הרצפה [גופה אחת היתה] אשה, שודאי הייתה בחודש השמיני להריונה, פגועה בבטנה, עם חריכות אבק=שרפה על שמלתה, שמעידות שהיא נורתה מטווח קרוב." דה-רינייר מסכם ואומר שהאזרחים "נטבחו במתכוון".

הרצח שהתרחש לא היה רצח שבמהלך הקרב, הבתים לא הופצצו ולא הוחרבו. פעיל מסכם באופן תמציתי את הקרב המוקדם. "הלחימה לא הייתה קשה. אם הם היו חיילים טובים, הם היו יכולים לכבוש את כל הכפר בערך בשעה". הארגון והלח"י איבדו ארבע אנשים בתחילת הקרב ועוד אחד שנפטר מאוחר יותר. חמשת האבדות של הגרילות, מתוך 130 אנשים, והעדר הנזק ליחידות הקטנות של הפלמ"ח מעידים על כך שההתנגדות לא הייתה מקצועית או במיוחד אלימה. רוב הפצועים היו "פצועים קל". McGowan, & Matthew, 1999 ) )

כפי שכותב מוריס, הידיעות על טבח דיר- יאסין פשטו במהרה בעולם הערבי ובקרב הבריטים, באמצעות השורדים שהגיעו לירושלים הערבית, פקידים בריטים ופקידים של ה"צלב האדום". אמצעי התקשורת הערביים בארץ ישראל ובמדינות השכנות הבליטו את הפרשה. בהקשר זה מוסיף קריסטל כי גם הרדיו שהופעל על ידי ההגנה חזר פעם אחר פעם על הזהרות בשפה הערבית: "תיזכרו את דיר יאסין". ועוד הועבר המסר גם באמצעות רמקולים בכפרים הערביים שסביב ירושלים: אלא אם כן תעזבו את בתכם דינכם יהיה כדין דיר יאסין" (קריסטל, 2002 )

הטבח והפרסום הרב שניתן לו באמצעי התקשורת הערביים הגבירו את הלחץ על מניגיהן של מדינות ערב לחוש לעזרת הפלסטינים הנתונים במערכה וחיזקו את החלטתם להתערב במערכה בארץ ישראל. המנהיגים לא יכלו להתעלם מן הזעם הרב שעוררו הידיעות על דיר יאסין בבירות ערב.

אולם התולדה המיידית של הטבח הייתה הגברת הפחד ומנוסת הבהלה מכפרים ומערים ערביים. האצ"ל ביקש ללמד זכות על עצמו ושש על תופעת לוואי זו של "כיבוש דיר יאסין". "הכיבוש הפיל מורא ופחד על הערבים בכל הכפרים מסביב. במלחה, קלוניה ובית איכסה החלה מנוסת הבהלה מקילה על חידוש התחבורה ועורק החיים שלנו בין הבירה ליתר חלקי הארץ", כך נאמר בהצהרה של האצ"ל מ- 12 באפריל או ממועד סמוך לו. שידור רדיו האצ"ל מ- 14 באפריל חזר והטעים טענה זו: כל הכפרים באזור פונו בעקבות הטבח בדיר יאסין. "במהלומה אחת שינינו את מצבה האסטרטגי של עיר הבירה", ציין השידור בגאווה. מפקד האצ"ל, בגין, הכחיש את טבח האזרחים אך כתב לימים כי "מסע התעמולה הערבי" זרע בקרב הערבים פחד מפני הכושר הלחימה של אנשי הארגון ו"האגדה הייתה שקולה כנגד תוספת חצי תריסר גדודים לכוחותיה של ישראל (...) הבהלה הדביקה את ערביי ארץ ישראל (...) היא סייעה לנו במיוחד (...) בטבריה ובכיבוש חיפה". הידיעות על הטבח השפיעו גם ולו בעקיפין, על ריכוזים ערביים מרוחקים יותר. בן- גוריון מסר ב- 1 במאי על בריחה של מוסלמים אחדים מחיפה, לאחר שנפל עליהם פחד מפני "דיר יאסין". במאי וביוני טענו מנהיגי מפ"ם בהכללה, כי הטבח היה אחד משני תאריכי המפתח ביציאתם של ערביי ארץ ישראל (בתור תאריך שני ציינו את נפילתה של חיפה הערבית). כזאת לערך הייתה הערכתם של אנשי המודיעין של צה"ל: בסקירתם על סיבות יציאת הערבים מארץ ישראל ועל טיבה צוינה פרשת דיר יאסין כ"גורם מזרז מכריע" בתנועת הפינוי הכללית עד יוני 1948: "מעשה דיר יאסין במיוחד השפיע הרבה מאוד על מחשבתו של הערבי", והשפעה זו ניכרה בעיקר כאמור בסקירה, במרכז הארץ ובדרומה.

ביבליוגרפיה

מוריס בני, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטיניים 1947 1949- , תל- אביב, 1991

Tamari, Salim, (ed.). Jerusalem 1948: the Arab neighbourhoods and their fate in the war

Krystall Nathan: The Fall of the New City. Jerusalem: Institute of Jerusalem Studies, 1999

McGowan, Daniel A. & Matthew C. Hogan. The Saga of Deir Yassin: Massacre, Revisionism and Reality, New-York: Deir Yassin Remembered, 1999