כניסת צה"ל לאיסדוד – נובמבר 1948

מתוך בני מוריס, תיקון טעות, "נדידה שרצון ואונס כרוכים בה יחדיו": על העברת תושביה הנותרים של מג'דל לעזה, 1950. הוצאת עם עובד, 2000 עמ' 217-218

בנובמבר 1948 נכבשה איסדוד על ידי צה"ל. מטוסי חיל האוויר פיזרו כרוזים המבטיחים "יחס טוב" לאוכלוסייה הערבית. לאחר נטישת המצרים, נכנס כוח צה"ל לעיר. במרכז העיירה הייתה התקהלות של כ- 300 תושבים, ועל המסגד ועל בתים אחרים הונפו דגלים לבנים. לפי דיווחי צה"ל, התושבים נשארו בכפר בניגוד לרצון המצרים אשר הורו להם לעזוב והזהירו ממעשי נקם מצד היהודים. רבים מתושבי העיירה אכן עזבו את בתיהם וחיכו בפרדסים ובחולות מסביב לראות איך ינהגו היהודים.

התושבים נצטוו למסור את נשקם והחיילים ערכו חיפוש אחר כלי נשק נוספים. מפקד המחוז הגיע עם הוראה מראש מטה החזית להשאיר את התושבים בכפר ולאפשר כניסה לתושבים אשר נשארו בחוץ.מונה מושל צבאי לפקח על הסדר ושמירת הרכוש.אך מיד לאחר מכן, הגיעה הוראה נוספת, לגרש את האוכלוסייה, והיא אכן גורשה. אז החלה ביזה בעיר, אשר החיילים לא הצליחו להשתלט עלייה.

איסדוד מתוך Walid Khalidi, "All That Remains"

עמודים 110-113 ,תרגום חופשי מאנגלית – אודי בורוביץ

איסדוד לפני 1948

הכפר היה ממוקם על גבעת חול המשקיפה על השטחים הנרחבים למזרח, לצפון ולדרום, ממערב חסמה אותו גבעה גבוהה יותר. על גבעה זו, ממערב, נמצאים שרידיהן של ערים קדומות רבות שנשאו את אותו שם. איסדוד הייתה ממוקמת על דרך החוף ובסמוך לפסי הרכבת, המרחק מהים היה כ 5 ק"מ. השם הוא שיבוש של השם אשדוד, עיר ששורשיה במאה ה-17 לפנה"ס. על פי התנ"ך (יהושע יג' א'-ג') אשדוד הייתה אחת מחמשת הערים החשובות של הפלשתים. יש להבחין בין עיר זו לבין עיר הנמל "אשדוד-ים" שהייתה רחוקה מאשדוד מרחק של כ 5 ק"מ זרועים דיונות חול. אחרי שנכבשה העיר ע"י המכבים במאה השנייה לפנה"ס היא נבנתה מחדש בתוך פחות מ 100 שנים והפעם כעיר רומית. שם העיר בתקופה זו היה "אזוטוס". בתקופה הביזנטית עברה הבכורה לעיר הנמל שהפכה לחשובה יותר מעיר האם. איסדוד עברה לידיים מוסלמיות במאה השביעית. הגיאוגרף הפרסי, אבן-כורדדבי, קרא לה אזדוד וציין שהייתה בה תחנת הדואר בין רמלה לעזה. הסולטאן הממלוכי ח'איט-ביי ציין שעבר בעיר בדרכו לדמשק בשנת 1477. בשנת 1596 איסדוד הייתה כפר בפלך עזה והאוכלוסייה בה מנתה 413 נפש. איסדוד שילמה מסיה בגין מספר סוגי יבולים: חיטה, שעורה, סומסום ופירות וכן גידול עזים. הנוסע המצרי הצופי, אסעד אל-לוקימי מתעד בשנת 1730 ביקור בח'אן של איסדוד אחרי שעזב את עזה.

בסוף המאה ה – 19 השתרע הכפר איסדוד על כל מורדותיה המזרחיים של הגבעה הנמוכה. הח'אן (ההרוס זה מכבר) עמד מדרום מערב לגבעה. הבתים היו בני קומה אחת בנויים מלבנים יבשות. שני מקורות המים העיקריים: באר בנויה ובריכה קטנה היו מוקפים בעצי תומר ותאנה. מדריך "בדקר" העריך לפני מלחמת העולם הראשונה שבכפר היו כ 5000 תושבים ותיאר את מיקומו "על מורדות גבעה הנשלטת ע"י גבעה רמה יותר". האוכלוסייה הערבית באיסדוד הייתה בעיקרה מוסלמית. בכפר היו שני מסגדים ובית תפילה נוסף בעל שלוש כיפות. הכפריים האמינו שאחד מבתי התפילה היה שייך לסאלמן אל-פאריסי, בן לוויתו של הנביא מוחמד, ציון זה, היה בתוך מסגד שנבנה בתקופת שלטונו של הסולטאן הממלוכי אל-זהיר בייבארס (1277-1259). בית תפילה שני, נהוג היה לחשוב ששייך לשייח' המצרי אל-מטבולי ושלישי הוקדש לאחמד אבו-אל-איקבאל. 2 בתי ספר יסודיים היו באיסדוד: אחד לבנים (נפתח 1922) ואחד לבנות (נפתח 1924). מספר התלמידים הגיע ל 371 בנים ו 74 בנות באמצע שנות ה-40. באיסדוד הייתה מועצת-כפר.

החקלאות הייתה הענף הכלכלי העיקרי של הכפר. הגידולים העיקריים היו פירות, במיוחד הדרים, גפנים ותאנים בנוסף גידלו הכפריים שדות חיטה. ב 1944-5 היו לכפר 1921 דונמים של הדרים ובננות ובנוסף: 22,170 דונמים בהם גידלו דגנים, 8322 דונמים מושקים נוספים שימשו כמטעים. התושבים הסתמכו על גשמים ועל בארות (בעומק של 15 עד 35 מטר) על מנת להשקות את גידוליהם. בנוסף לחקלאות עסקו התושבים במסחר, באיסדוד היו מספר חנויות והיה נהוג בה יום שוק שבועי בימי רביעי, יום זה משך אליו כפריים רבים מהסביבה. המסחר התנהל סביב תחנת הרכבת שהייתה חלק מתחנות מסילת החוף.

בסביבה היו 9 חורבות שכללו מגוון של חרסים, רצפות פסיפס, בורות מים עתיקים ובתי בד ליצירת שמן זית. חפירות ארכיאולוגיות בסביבה מעידות כי האתר היה מיושב ברציפות מהמאה השבע-עשרה לפנה"ס בקירוב ועד 1948. בעת העתיקה שגשג הכפר והגיע לשיאו בעיקר במאות השלוש-עשרה, ארבע-עשרה לפנה"ס.

כיבוש וגירוש

כשנכנסו הכוחות המצריים לא"י ב 15 במאי 1948 אחת ממטרותיהם הראשונות הייתה לתפוס את העמדות באזור איסדוד. המשימה הזו הוטלה על הגדוד התשיעי אבל ב 22 במאי גדוד חדש הגיע לחזית ואיסדוד נתפסה ע"י הגדוד השישי (זאת עפ"י ג'מאל עבד אל-נאצר, נשיא מצרים לימים וקצין בגדוד). העיתונות הזרה לא דיווחה על כוח מצרי כלשהו שהגיע לאיסדוד עד ה 30 במאי אבל נאצר, כעד ראיה נשמע אמין יותר. בנקודה זו איסדוד הייתה ממוקמת על קו החזית שבין הכוחות המצריים לכוחות הישראליים. הישראלים תפסו את הדרך שבין איסדוד למג'דל אולם המצרים הצליחו לסלק אותם מהדרך ולשמר את קווי האספקה שלהם מדרום. הפקודות המבצעיות של ישראל עסקו בכיבוש מג'דל, איסדוד ויבנה, התקפה בשלושה גלים החלה בשניים ביוני, התקפה זו הביאה לבריחתם של רבים מתושבי האזור. הניו-יורק טיימס דיווח כי "קרבות הדמים" בדרום ב 3 ביוני התנהלו סביב איסדוד. התקפה ישראלית נוספת החלה כמה ימים אח"כ ב9 וב 10 ביוני. ביום שלמחרת נכנסה לתוקפה ההפוגה הראשונה. במהלך ההפוגה נאצר היה מוצב באיסדוד משם הוא זיהה פעילות צבאית ישראלית ערה בזמן ההפוגה. בתקופה שבין שתי ההפוגות תקפו כוחות קומנדו ישראלים את מבואותיה של איסדוד. על פי ה"ניו-יורק טיימס" יחידה בשם "שועלי שמשון" הגיעה עד לעמדות המצריות באיסדוד.

איסדוד עצמה לא נכבשה עד סוף ההפוגה השנייה באוקטובר 1948. בתחילת מבצע "יואב" הותקפה איסדוד מהים ומהאוויר ונפלה לידיים ישראליות.

השלבים הראשונים של מבצע "יואב" היו מתואמים עם מבצע "ההר" שניהלה חטיבת גבעתי. גבעתי פלשה למספר כפרים באזור חברון ותפסה אותם ב 23-22 באוקטובר. רבים מהכפריים באזור חברון נמלטו לפני הגעת הכוחות הישראליים, האחרים גורשו אל חברון עצמה. בשלבים האחרונים של מבצעי "ההר" ו "יואב" מוזגו אזורי הפעולה והישראלים פרצו את הקווים המצריים ב 23 באוקטובר 1948. על פי דיווח ב"ניו יורק טיימס" ב 18 באוקטובר 1948 הופצצה איסדוד מהאוויר, המצרים באיסדוד היו בסכנת כיתור ובידוד משאר הכוחות ונסוגו דרומה לאורך דרך החוף. שאריות האוכלוסייה האזרחית נמלטו בעקבות הטורים המצריים לפני כניסתם של הישראלים ב 28 באוקטובר. עפ"י בני מוריס בערך 300 תושבים נותרו, מניפים דגלים לבנים, תושבים אלה גורשו דרומה כמעט מיד. מנשר של צה"ל קבע, ביום הכיבוש, כי הכוחות הישראליים נכנסו לאיסדוד על פי הרשאתם ולפי בקשת התושבים המקומיים.

ישובים ישראלים על אדמת איסדוד

המושבים שדה עוזיהו ושתולים נוסדו ב 1950 ממזרח לכפר. בני דרום וגן הדרום שנוסדו ב 1949 ו 1953 בהתאמה שוכנים מעט מצפון לכפר על אדמותיו.

שרידי הכפר היום

רוב הבתים נהרסו, השרידים מכוסים בעשב ובקוצים. מדרום למרכז הכפר עומד המסגד הגדול ההרוס. עמודיו עדיין עומדים על תילם וכך גם הכניסה עם הקשת ממעל והחלונות. כ-200 מטר דרום מערבה משם נמצאים שני בתי הספר. מבנה קבר מוזנח עומד בסמוך. את הרחוב הראשי של הכפר בתוואי צפון-דרום עדיין ניתן לראות. מספר מבנים נותרו אף בצד המזרחי של הכפר. מטע אבוקדו ניטע לאורך הצלע הצפונית של הכפר ושדות מעובדים בצד הדרומי.