על זוכרות
אני נושא כאן הערב דברים כחבר בעמותת 'זוכרות'. זוכרות היא קבוצת אנשים שהתאגדה לפני כשנתיים במטרה לדבר את ולדבר על הנכבה הפלסטינית. המטרה של 'זוכרות' היא להביא את מדינת ישראל, מוסדותיה והחברה היהודית בישראל להכרה בחוב המוסרי על העוול שגרמו לעם הפלסטיני. אנחנו מאמינים שהנוכחות של הנכבה, בשפה העברית, נגישה ליהודים ישראלים, תשנה את השיח הפוליטי באזור ותאפשר התקדמות לקראת פתרון צודק. אנו נוקטים בפעולות כגון שילוט שרידי הישובים הפלסטינים ההרוסים מ 1948, לימוד ותרגום לעברית של ההיסטוריה והגיאוגרפיה של הנכבה, בניית מאגר מידע ומפות על הנכבה, ופיתוח אמצעים חינוכיים.
רבים שואלים למה זוכרות ולא זוכרים. הסיבה היא ש'זוכרות' מייצגת בעינינו זיכרון שונה מ'זוכרים'. בעוד שזוכרים מייצג זיכרון קולקטיבי הגמוני, גברי, אלים, 'זוכרות' מבקשת לבטא זיכרון אחר, מפויס וחומל לסבלם של הפלסטינים שהקמת מדינת ישראל התרחשה על חורבנם.
את ההכנות לשני האירועים בשיח' מואניס (ואני הוגה את השם כפי שאמרו לי אותו בנות הכפר) התחלנו לפני כחודשיים. התמזל מזלנו להכיר את מג'דולין בידאס ומונאא אבו איד שיושבת לצידי, וללמוד ביחד איתן את ההיסטוריה של הכפר בתהליך שסיומו באירוע זה, בהפקת חוברת על הכפר, ובסיור שנערוך ביום שבת. במהלך החודשיים פנינו גם בפניה רשמית לנשיא האוניברסיטה בבקשה שידון איתנו בדרכים להזכרת שמו של הכפר ע"י האוניברסיטה. בקשה שטרם נענתה. במהלך החודשיים ניסינו גם למנוע, ללא הצלחה, את הרס אחד השרידים האחרונים של שיח' מואניס, בית מחמוד יוסף בידאס, (תמונות הבית וההרס) ששכן במתחם מלון רמת אביב, ונהרס השבוע ביום שני, על מנת לפנות מקום למגדל מגורים של חברת אפריקה ישראל. אני מעונין לנצל את הבמה על מנת להשתתף בשמה של 'זוכרות' בצערה של מג'דולין על הריסת הבית.
ברצוני להודות בשלב זה לד"ר חיים פיירברג שחקר את האירועים שהובילו לפינוי הכפר ב 48, והרצה בפני עמותת זוכרות לפני כחודש, ולחברי זוכרות שהיו שותפים לעריכת המחקר על כיבוש הכפר. בהמשך דברי ובדבריה של מונאא ננסה להעביר לכם מקצת מן הידע שרכשנו על הכפר בחודשיים האחרונים. השתדלנו להימנע מחזרות בשתי ההרצאות, אך במספר מקומות שבהם היו הבדלים, בין אם בתוכן ובין אם בטון הדברים, השארנו את הדברים כמות שהם, מתוך מחשבה שזו הדרך הנכונה ל"טיפול" באירועים הקשים של הנכבה הפלסטינית. ובכן...
(תמונת הסיום: 30 במרץ. מה הביא לעזיבה של שיח' מואניס?)
ב-30 במרץ 1948 היה שיח' מואניס נטוש. באותו יום נכנסו אל הכפר יחידות משמר (חי"מ) של חטיבת קריתי ויחידה של השרות הכללי ומצאו בו ערבי זקן שהתחבא באחד הבתים. הוא נלקח למחנה יונה בתל אביב (היום באיזור גן העצמאות). מסביב לכפר הם גילו עמדות חפורות עם תעלות גישה. הם דיווחו על מצב חפצים שנראה כמו עזיבה פתאומית של הכפר (למשל אריזה שהופסקה באמצע וכלי בית שנשארו מונחים על הארץ מוכנים לאריזה). פקידים של הקרן הקיימת ועירית תל אביב סימנו את בתי הכפר הנטושים. השרות הכללי המליץ להכניס לכפר פליטים (יהודים) ולא להשאיר את המקום שומם. בראיון שערכנו עם אבו סעדה, פליט מהכפר שהיה בן 18 ב 1948, וגר היום בטירה עולה שבשלב האחרון נותרו בכפר מספר משפחות, ובסה"כ כ 50 אנשים, בינהם אבראהים אבו כחיל (בעליו של הבית הירוק) ומי שהנהיג את תושבי הכפר בחודשים האחרונים. עזיבתם של אלו הייתה סיום של תהליך עזיבה שנמשך כארבעה חודשים, מאז ה 29 בנובמבר 47. אחת השאלות שניסינו להבין בזוכרות בחודשיים האחרונים, ושעליה ברצוני לנסות ולהשיב בדברי היא מדוע החליטו תושבי שיח' מואניס לעזוב את הכפר?
רקע: שיתוף פעולה בין ערבים ליהודים, מאורעות בין ערבים ליהודים, הבריטים עוזבים, מרחב ת"א יפו בקונטקסט של הסכסוך.
על מנת להבין את עולמם של תושבי שיח' מואניס, אני רוצה להציג בפניכם את מפת מרחב יאפא-ת"א מ 1947. (מפה) המפה מראה לנו את מידת השילוב במרחב שהתקיים בין יישובים ערבים ויהודים. הפרשנות שלי למפה, שמבוססת גם על ראיון עם אבו סעדה היא שבמקביל למציאות של הפרדה התקיימה גם מציאות של שילוב. אנו יודעים למשל על קשרים ענפים שהיו למשפחות בידאס וכחיל עם האליטה התל אביבית, ובפרט עם יצחק רוקח, נציג הפרדסנים היהודים בפלשתין/ א"י. גם אבו סעדה סיפר לנו איך כילד נהג לנסוע באופניו אחרי בית ספר משיח' מואניס לסומייל (אבן גבירול, שקם ת"א) ושם לשחק עם ילדים ערבים ויהודים. למיטב הבנתי ההפרדה שהייתה קיימת באותה תקופה, בייחוד באזורים העירוניים מזכירה יותר את ההפרדה בין אירופאים לבין ה"נייטיבס" במושבות השונות, מאשר את ההפרדה הכמעט מוחלטת על בסיס לאומי בין ערבים ליהודים שאנו חווים היום. השילוב וההפרדה שבמרחב התנהלו כמובן תחת שלטון המנדט הבריטי, וכש ב47 העבירה בריטניה את ההחלטה על גורל פלשתין/ א"י לידי האו"ם, תהליך שהוביל להחלטת החלוקה, הועצם מאד תהליך ההפרדה.
החלטת האו"ם (מפת החלוקה) קבעה שיאפא תהיה מובלעת בתוך המדינה היהודית. מעבר לכך, החלטת החלוקה קבעה בעצם שבשטח המדינה היהודית יהיו כ 43% ערבים, עובדה שללא ספק הדירה שינה ממרבית ההנהגה הציונית שדגלה בהפרדה. עיקר הדאגה של מנהיגי היישוב הציוני בשלבים הראשונים של הלחימה התרכזה במרחב יאפא ת"א, ובשמירת הקשר בין ת"א לירושלים. הפלסטינים רצו לשמור על הקשר יאפא-לוד ואילו היהודים רצו לשמור על החיבור בין חלקה הדרומי של המדינה לבין חלקה הצפוני. על הרקע הזה התקיימה פרשת שיח' מואניס, במקביל לפרשות נוספות במרחב.
ברצוני להמשיך בתיאור ההתרחשויות שאירעו בשיח' מואניס בחודשים הראשונים של 48 תוך התייחסות לשלוש זוויות של האירועים: זווית אחת סוקרת את המפגש שהמשיך להתקיים בין תושבי שיח' מואניס לבין היהודים עד לעזיבה, זווית שני סוקרת את הצד היהודי בהקשר לשיח' מואניס, והזווית השלישית, עליה תדבר מונאא, סוקרת את החוויה של תושבי שיח' מואניס.
המפגש- הפגישה בינואר בין אבראהים אבו כחיל לנציגי ההגנה, ההבטחה לא לאפשר כניסת כוחות זרים, המו"מ על ג'מאסין.
בסוף ינואר 1948 נפגש אבראהים אבו כחיל, מנכבדי שיח' מואניס, יחד עם נציגים מכפרים אחרים באיזור (ג'ליל ואבו כשך), עם נציגי ה"הגנה" בביתו של אברהם שפירא בפתח תקוה. הנציגים הפלסטינים הביעו את רצונם בשלום עם היהודים, והבטיחו כי ימנעו מלוחמים זרים להיכנס לכפרים. הציונים דרשו מנציגי הכפרים שלא לאפשר לאף זר שאינו תושב המקום מלהיכנס לכפרים ללא רשיון מיוחד. לאחר פגישה זו התקיימו פגישות נוספות אשר במהלכן ביקרו נציגי ה"הגנה" בכפרים הפלסטיניים.
לקראת סוף ינואר 1948 פונה מתושביו הכפר ג'מאסין אל-ע'רבי (באיזור שיכון בבלי היום). תושבי הכפר נאלצו לפנותו תחת לחץ כבד מצידה של ההגנה. בהסכם שהושג בין התושבים לבין ההגנה היו מעורבים מצד אחד נציגי ג'מאסין ואבראהים אבו כחיל משיח' מואניס, ומהצד השני, פקידים מעיריית ת"א, ונציגי ההגנה בת"א.
במקביל להתקרבותה של החזית לשיח' מואניס, התקיים גם במהלך חודש פברואר קשר בין תושבי הכפר, ובפרט אבראהים אבו כחיל לבין נציגי ההגנה. ב-9 בפברואר נפגש אבראהים אבו כחיל עם קצין "הגנה" כדי לברר מה פשר היריות שנורו, לטענת ההגנה, משיח' מואניס לעבר שדה דב ולעבר מכרה הזיפזיף שמצפון לשדה בימים שלפני כן. אבו כחיל הכחיש שנורו יריות לעבר המקומות הנ"ל. ב-22 בפברואר בשעות הצהרים התנהלו חילופי ירי במשך כחצי שעה לאחר שמשיח' מואניס ירו לעבר שתי עמדות של ה"הגנה" בצפון תל אביב, ומת"א נורו יריות בחזרה לעבר הכפר. בעקבות זאת אחיו של אבו כחיל יצר קשר עם נציג ה"הגנה" והתנצל על כי ה"שבאב" פתח בירי לאחר שתלמידי בית ספר סיפרו להם כי ירו עליהם מתל אביב. נמסר כי לא היו נפגעים מהצד היהודי וכנראה שגם לא מהצד הערבי.
היהודים: ההנהגה האזרחית וההנהגה הצבאית, תחושת האיום על ת"א, השמועות על כניסת כוחות לכפר, טיסות המודיעין, ההחלטה לכתר, גירוש כן או לא.
בהסתכלות על הצד היהודי אחד הדברים המעניינים לגלות היה מגוון הקולות שהתקיימו בצד היהודי. לצד ההנהגה המדינית-צבאית פעלה גם ההנהגה העירונית, שהייתה מעורבת במו"מ על פינוי ג'אמוסין וככלל הציגה קו של נכונות לקבל קיומה של אוכלוסייה ערבית במרחב. אם זאת ברור שקבוצה זו לא נתנה את הטון. בקרב ההנהגה המדינית-צבאית בלטה בראשית 48 תחושת איום גדולה מאד מכישלון אפשרי להכיל את הריבונות היהודית בתחומים שקבעה החלטת החלוקה, וצורך שעלול להתעורר במקרה זה לקיים את המדינה היהודית באזור ת"א בלבד. המשמעות המרחבית של מחשבות אלו כללה הסתמכות על שדה דב כשדה תעופה בינלאומי ועל העמקת נמל ת"א בתוך שפך הירקון. ביחד עם תחנת הכח רידינג היוו שלושת מתקני התשתית הללו נקודות בעלת חשיבות אסטרטגית שלהנהגה הצבאית היה מאד לא נוח לראות את קירבת שיח' מואניס אליהם.
בגלל התובנות הללו עקבו אנשי ה"הגנה" בתל אביב כל הזמן אחר המתרחש בתוך הכפר. כוח של חטיבת קריתי ששמר בשדה דב דיווח באופן שוטף על המתרחש בכפר. בנוסף, החלו להגיע ידיעות על כך שתושבי הכפר עורכים אימונים צבאיים ובונים עמדות בכפר. בראשית מרץ 1948 החלו להגיע ל"הגנה" ידיעות (שהתבררו כלא-נכונות) על הימצאותם של כוחות ערביים זרים בשיח' מואניס. ה"הגנה" ערכה מדי פעם טיסות של מטוסים מעל הכפר כדי לגלות ביצורים, עמדות וכו'. טיסות אלה לא גילו דבר. ב-11 במרץ הגיעה להגנה ידיעה (שאחר כך התבררה כמוטעית) על כך ששיירה גדולה של חמושים שעשתה דרכה בכביש החוף דרומה, נכנסה לשיח' מואניס כדי לתקוף את תל אביב. המודיעין של ההגנה שחקר את העניין הגיע למסקנה שהידיעה הזאת לא נכונה וששום כוח זר לא נכנס לשיח' מואניס באותו יום.
ב-19 במרץ הציע אחד מקציני ה"הגנה" כי מאחר ולא ניתן לכבוש את הכפר (בגלל נוכחות הבריטים וחשש שהם יתערבו), יש לבודד אותו לחלוטין ולנתק אותו מהעורף הערבי. הדבר יעשה באמצעות הכללת הכפר בתוך איזור ההגנה של תל אביב, והקפתו בגדרות ומחסומים, דבר שיאפשר פיקוח על היוצאים והנכנסים אליו ופיקוח פנימי על הנעשה בתוכו. אותו קצין הציע כי לצורך הפיקוח הם יוכלו להיעזר בחלק מתושבי הכפר "המתונים" וביהודים המכירים את תושבי הכפר. האספקה לכפר תתבצע רק דרך המחסומים ותעבור ביקורת של ה"הגנה". אותו קצין מציין כי בהתאם לתכניתו ינותק הכפר כליל ו"יש סיכויים רבים כי חלק מתושביו יעזבוהו מרצונם הטוב".
ב-20 במרץ החלו יחידות מגדוד 33 של חטיבת אלכסנדרוני לכתר את הכפר ולתפוס בתים בשוליו. ככל הנראה נתפסו עמדות ממערב, מדרום וממזרח לכפר, ואילו הצפון נשאר פתוח, כדי לאפשר לתושבים לברוח. הכיתור האיץ ללא ספק את תהליך עזיבת הכפר. אנשי ה"הגנה" עקבו אחרי היציאה מן הכפר ודיווחו עליה בין ה 20 ל 30 במרץ.
עד כאן על ההתייחסות לצד היהודי, ולמפגש בין יהודים לפלסטינים. אני מזמין את מונאא לתאר את מה שחוו תושביו הפלסטינים של שייח' מואניס.
