עו"ד פול פרטיטור:

"במלחמה ביוגוסלביה התרחשו טיהורים אתניים של הקבוצות האתניות המעורבות בקונפליקט האלים שם. בבוסניה הרצגובינה 50% בוסנים-מוסלמים, 35% סרבים ו-15% קרואטים. גורשו או ברחו במלחמה כמיליון וחצי אנשים משלוש הקבוצות. לאחר הטיהורים האתניים נוצרו אזורים חד אתניים או טהורים מבחינה אתנית.

לאחר עזיבת הפליטים קבעה הממשלה חוק לפיה רכוש שבעליו לא נמצא בו למעלה מ-30 יום מופקע כי בעל הרכוש נפקד. אנשים רבים תפסו את הרכוש שנמצא הפנוי ורק ל-5% עד 10% מהם ניתן אישור מהמדינה על התפיסה (סוג של בעלות או חכירה). לפליטים לא הייתה כל מניעה חוקית לחזור לבתיהם או לאזורים בהם חיו לפני המלחמה, אבל פחדו שהסביבה תתנכל להם. מצד שני, העקורים סבלו מסטיגמה שלילית אף אם חיו באזור מאוכלס בקבוצה האתנית שלהם.

בהסכם דייטון יש סעיף הקובע כי כל פליט רשאי לחזור למקום מגוריו מלפני המלחמה ולקבל את רכושו מחדש. ההסכם קובע במפורש כי לא חשובה הסיבה לעזיבת הפליט את ביתו או רכושו. זאת מכיוון שרבים מתופסי הרכוש החדשים טענו שהפליטים פשוט עזבו מרצונם ולכן איבדו את זכויותיהם על רכושם. ע"פ ההסכם, כל פליט יכול לפנות אל משרדי הממשלה ולתבוע הכרה ברכושו או בזכותו לקבל פיצויים אם רכושו אבד. כרבע מהבתים נהרסו ורבים נוספים ניזוקו קשות ושאלת הפיצויים נעשתה מורכבת, אך קיימת אף היא. קביעת גובה הפיצויים קשה כי לא לגמרי ברור האם יש לחשב את ערך הרכוש בזמן שאבד לבעליו או בזמן שהושב לו. ההליך של החזרת הרכוש לבעליו הינו הליך מנהלי ולא שיפוטי, לעומת ההליך לקבלת פיצוי שכרוך בתביעה משפטית. לאחר פנייתו של הפליט להשבת הרכוש מתנהלת חקירה ומתקבלת החלטה בזמן קצר למדי. מדובר על עזיבת הרכוש בשנות התשעים והרישום לגביו מדויק ושמור היטב. לכן אין בעיה ממשית להוכיח בעלות קודמת.

עד כה קיבלו חזרה את רכושם כ-70% מהפליטים. אבל אין לדעת כמה בדיוק שבו בפועל. רבים מאד מכרו את רכושם, את בתיהם וכו', ולא שבו אליהם. רבים כבר החלו חיים חדשים במקום אחר והיו גם שחששו לחזור בו יהיו מיעוט אתני. אבל מעטים וויתרו לחלוטין על הזכות להחזרת הרכוש או לקבל פיצויים.

בנוסף לפעולות אלה יש גם פעולות לשיקום פליטים במגורים חדשים. כל הפרויקטים האלה ממומנים ע"י הקהילייה הבינלאומית, בעיקר ארה"ב. העברת הכספים מותנית בהחזרת פליטים ובשיקומם, כלומר בביצוע הסכם דייטון. עם זאת ברור שלעולם לא יהיה מספיק כסף לבנות מחדש את כל הבתים הדרושים. בשנתיים הראשונות לאחר ההסכם לא חזרו כלל פליטים בגלל הפחד אבל עכשיו המצב השתנה. זאת גם בזכות הקמפיין הרחב בנושא זכויות על רכוש ומגורים שמממנת הקהילייה הבינלאומית. המצב בקרואטיה שונה מאד. אין שם כמעט חזרה של סרבים שחיו בקרואטיה בעבר.

בבוסניה לא מתקיימים צעדי פיוס של ממש בין הצדדים. הפליטים התעקשו ולא וויתרו על זכות השיבה, כלומר על זכותם העקרונית לחזור ולקבל חזרה את רכושם. זאת גם אם ידעו מראש שלא כולם יחזרו. הזכות לחזור הייתה עבורם לזכות אישית שאין סמכות שיכולה לוותר עליה בשמם.

לגבי השוואה עם המצב בישראל/פלסטין קיימת ביוגוסלביה לשעבר בדיחה נפוצה על כך ששם למדו מישראל ודברים רבים שהתרחשו ממש דומים. למשל, הבריחו את האנשים ואח"כ אמרו שהם עזבו מרצונם. כל החלטות האו"ם מדברות על זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים ולכן מנקודת מבט משפטית טהורה אינני רואה כל סיבה להתייחסות שונה כאן לעומת בוסניה. יש מקרים נוספים של החזרת פליטים כמו במוזמביק, גואטמאלה ועוד. גם לא ניתן לקבוע בהסכמים שחלק יחזרו וחלק לא. הפחד כאן לשמור על הרוב היהודי צריך לעבור מן העולם כי אתניות צריכה לחדול מלקבוע עדיפות בין בני אדם. עד כמה שאני מבין בישראל רוב הרכוש של הפליטים הפלסטינים, לפחות האתרים המדויקים בהם חיו נותרו ריקים כך שאין מניעה מליישבם באותם מקומות."