לפני שבוע קיבלתי מכתב להורים מהגן אליו הולכת בתי. נכתב שם: "לקראת יום העצמאות אנו מבקשות מכל משפחה להביא תמונה של הילדה בביקור במקום בארץ ישראל", ובהמשך "הילדים מוזמנים להגיע לבושים בכחול לבן ולהביא מתנה למדינה (משהו קטן מהטבע - פרח, עלה, ציור, שיר, יונת שלום וכו')". לא רק ציון תאריך לידתה של המדינה אלא מעין טקס דתי שבמסגרתו מקדשים את המולך ומביאים לו מנחה.
המתנה הרצויה היא מן הטבע והתמונה של הילדה שאמורה לשמש תפאורה לטקס, נועדה לסמן בגופה של הילדה את הזיקה הטבעית והבלתי אמצעית בינה לבין הארץ שאיתה מבקשת המדינה להיות מזוהה, וזאת על מנת לחזק את הממד הקדום והראשוני של הממלכה: צילום "מביקור במקום כלשהו בארץ ישראל".
יום אחרי שהגיע המכתב, ספרה לי בתי שבמפגש היומי הסבירו להם כיצד יש לנהוג בדגל. קידוש המדינה מלוּוה בקידוש אביזריה ובהנחלת דפוסים ראויים לשימוש בהם. אסור לזרוק את הדגל על הארץ, אם דגל נפל יש להרימו, לא נוגעים בדגל בידיים מלוכלכות, אסור לקרוע אותו וצריך לנהוג בו ב"יראת כבוד" - כמו "סוף החודש - סוף החודש" שקפקא חזר ושנה בילדותו אחרי אביו תוך שהמצלול של הביטוי מקבל מעמד עצמאי (שהרי את מובנו המקורי לא יכול היה פרנץ הילד להבין), כך גם חזרה בתי ולשה בפיה את הביטוי "יראת כבוד - יראת כבוד" מבלי להבין את משמעותו, אך עם ידיעה שבעודה חוזרת עליו היא נוטלת חלק במשהו גדול ונשגב ממנה. כאילו כל אימת שמושמע הביטוי מפיה יראת הכבוד בעולם הולכת ומתעצמת.
לפני הרבה שנים, כשהילדים הגדולים בבית המשותף שיצרתי עם בן זוגי היו קטנים, סירבתי לתלות דגל גם על מרפסת הבית וגם על האוטו. יום אחד בחג פורים, כמדומני שהיה זה בשנת 95 או 96 חזרתי הביתה ודגל ישראל התנופף מהחלון. עוד לפני שהספקתי לומר דבר מה, קיבלתי הסבר: הבית התחפש ליום העצמאות. נחה דעתי. יום העצמאות כתחפושת. מאמינים גדולים לא יצמחו מכאן.
לפני כמה ימים נסעתי במכונית ועל קו ההפרדה בין המסלולים באבן גבירול בסמוך לכיכר רבין היה מוטל דגל. דחף לאו בר כיבוש הביא אותי לסטות ממסלולי ולהטביע את צורתו של הצמיג בדגל. כמו שמדללים תרופה במים וזכרונה שנרשם במים הופך אותם לתרופה הומיאופטית, כך הרגשתי את האשמה, מדוללת, מרוחקת, מרחפת כמו זיכרון מטושטש לרגש שפעם, כשגם אני הייתי ילדה, הוטבע בגופי. תחושה דומה הרגשתי בבגרותי כשאכלתי לראשונה בשר חזיר או כשנפל לי ספר תורה מהיד.
אפשר שהצורך שהתעורר בי לרמוס את הדגל הוא ביטוי לחלק שלי בפטישיזציה של הדגל. ניחא. כאילו לא די לדגל במקדשיו הישירים. נדמה לי שפרשנות כזו, מתוחכמת ככל שתהיה, לא נותנת שום דבר מלבד ללכוד אותי, או לימים את בתי, במעגל קסמים כאילו כל מה שנעשה לדגל - נקדש או נרמוס אותו - יהיה חלק מאותו הדבר. תחת זאת אבקש עוד רגע אחד של קשב לרגש שהניע את המעשה שלי, שכאמור היה ספונטני, אגב נסיעה שמטרתה היתה הרבה יותר פרוזאית. הוא קשור, כך נדמה לי או כך לפחות אני יכולה לפרשו במבט לאחרו, בצורה הדוקה לטקס נטילת הידיים קודם לנגיעה בדגל שעברה בתי בת הארבע בגן חילוני בשנת 2006. הוא קשור בהתנגדות גופנית עזה להיכתבות של השקר בגוף, היום בגופה, בעבר בגופי, לאופן שבו הוא מייצר שסע עמוק אך נסתר בין הגוף הנחנך אל הפשע ובין התודעה הרוחצת בנקיון כפיה, נוטלת ידיים, לובשת חולצה לבנה, מזדככת במושגים נאים כמו עצמאות, שחרור וחופש. טקס נטילת הידיים, שקרוב לוודאי יחזור על עצמו בדרך זו או אחרת מדי שנה, מועיד גם את בתי לקחת חלק בפשע שבו שותפים כל אזרחי המדינה. שותפות בפשע שאינה בהכרח כיחידים המבצעים מעשים ואחראים להם בצורה ישירה, אלא מעצם הסכמתם להיות חלק מקולקטיב פוליטי שמדי יום חוזר באלימות ובהפגנתיות על מעשה הבראשית של המדינה.
הדגל, שמאום לא השתנה בו מימיה הראשונים של המדינה, מגלם את הביטוי המוחצן ביותר לחזרה הקבועה על האלימות הבראשיתית של הקמת מדינת ישראל: השגת "עצמאותו" של העם היהודי במדינה תוך נישולו של העם הפלסטיני מארצו ולימים ממדינתו.
אני זוכרת את היום שהבחנתי באלימות שהיתה בדגלים הנוכחים בכל. זה היה ביום שבו הבנתי את מה שידעתי, שמה שגם אני כיניתי "יום העצמאות" היה יום של אסון לאחרים (בעברית, המונח נכבה עוד לא היה בשימוש). הנפת הדגל בפומבי, באופן מוחצן, תוך התעלמות מהמבט האפשרי שלהם בו, נראתה לי יהירות בלתי נסבלת. משנה לשנה, כשהכיבוש העצים את אחיזתו בפלסטינים ונטל מהם כל תו של אזרחות, הדגל נראה לי יותר ויותר מגונה.
"ראש הממשלה מוסמך להורות הוראות בדבר הנפת דגלים וקיום חגיגות עם ביום העצמאות" כתוב בסעיף השני לחוק יום העצמאות תש"ט. אם נסתכל על הבנין בו אני גרה כדוגמא - בית דירות חילוני בן 8 דירות - הרי שראש הממשלה יכול כבר עתה לצאת לגימלאות. מלאכת הדגל נעשית מעצמה. מלבד דירתנו, הבנין מקושט כולו. הדגל מהקומה שמעלינו גדול במיוחד כך ששליש ממנו משתלשל לחזית המרפסת שלנו באופן שמונע מעיניים שיחלפו ביעף על הבנין מלהבחין בהיעדרו של דגל מהמרפסת שלנו.
הבוקר בדרך לגן, לאחר שבתי פסלה את מכנסי הג'ינס מלשמש בתפקיד המכנסים הכחולים שיהפכו את גופה לדגל, היא שיתפה אותי בכך שהיא מאוד מוטרדת מזה שאני לא רוצה לחגוג את יום העצמאות. כבר כמה ימים שהיא משדלת אותי לקחת חלק בחגיגה הכללית ובדרכי פיתוי שונות. מזל שאת הדגל שעתון הארץ שיגר לביתנו ביום ה' שעבר הצלחתי להשליך לפח עוד לפני שהבחינה בו - מענין מה עשו בו מנוייו הערביים של העתון. מפריע לה, היא אומרת, שמכל האמהות בגן רק אמא שלה לא חוגגת את יום העצמאות. למען הסר ספק אדגיש שלא מדובר במצב שבו ההורים הוזמנו לגן לחגוג עם הילדים ורק אני רחמנא ליצלן לא הגעתי. מדובר בסירוב הצנוע שלי שלא לתלות דגל בחזית ביתנו. קרוב לוודאי שהיא למדה בגן, ומן הרחוב היתה יכולה רק לזכות לכך באישורים לרוב, שהחג נוכח בכל וכולם נוטלים בו חלק. נדמה לי שרק על רקע זה הימנעותי יכולה להיראות לה בלתי אפשרית - חילול קודש של ממש.
בקיר המרכזי של הגן שלה תלויה מפה מצוירת של המדינה - טריטוריה שלמה ורציפה מן הים והירדן, כולה "דגלים דגלים" כהגיית השיר. המרחב הציבורי, הצבוע בצבעי כחול לבן, נראה כחומה בצורה שקשה להבקיעה. דגלים, מודעות פרסומת, חלונות ראווה. במסעדה השכונתית הכינו ארוחה מיוחדת ליום העצמאות שתפריטה המוזל הודפס אף הוא על דגל כחול לבן קטן.
אם כל כך חשוב לה יום העצמאות, למה שלא תחגגי איתה. אפשר בלי דגל. ובכן, אי אפשר. אני לא אוכל. אנסה להסביר.
ההגדרה המילונית לעצמאות הינה "אי תלות בשלטון זר". לפני 56 שנה השלטון הזר שהסתלק היה שלטון בריטי. תחתיו נוסד שלטון יהודי, שלטון שלמרבית היהודים שאותם ביקש לייצג נראה כשלטון שאינו זר. אולם מראשיתו, כפה השלטון הזה את מוסדותיו על כל אותם שטחים שבהם הצליח לגבור על תושבי המקום הערביים, לגרשם או לשעבדם. מאז, כופה השלטון הזה את צביונו היהודי על כל נשלטיו. אולם הוא אינו מסתפק רק בכך. הוא מבקש לשלוט בכולם - יהודים וערבים כאחד - ולגייס את כולם - ערבים ויהודים כאחד - לשמירה על בטחונו, יציבותו, עושרו ואושרו של הקולקטיב היהודי בלבד. בהיותי יהודיה, לכאורה, מייצג השלטון הזה גם אותי. בפועל, כיוון שהוא מבקש לייצג ולפעול לטובת רק חלק מאלה בהם הוא שולט ולא לטובת כלל נשלטיו (אזרחיו), הוא פוגע בצורה אנושה במוסד האזרחות. ללא התיווך של מוסד האזרחות איני מעוניינת בשום קשר עם השלטון. האזרחות היא שריון הגנה שאמור להגן על כל יחיד מפני כל זר, ובתוך כך מפני השלטון שהוא תמיד זר.
שנה לאחר הקמת מדינת ישראל, חקקה הכנסת את "חוק יום העצמאות תש"ט". לשון החוק ברורה, קצרה כהרגלה, מבקשת לומר את העיקר ובצורה שאינה משתמעת לשתי פנים: "הכנסת מכריזה בזה על יום ה'' באייר כעל "יום העצמאות" שיוחג מדי שנה בשנה כחג המדינה". אולם דווקא הלקוניות הזו צריכה לעורר חשד שהרי כיצד יוכל ריבוי פוליטי להתכנס לשורה יחידאית, אחידה ומוסכמת על כולם.
האם חגה של המדינה הוא יום חגם של האזרחים? האם חגה של המדינה הוא יום חגו של השלטון? האם צריכים האזרחים לחגוג את חגו של השלטון שגוזל מהם את אזרחותם?
לו היה יום העצמאות החג שבו חוגגים אזרחים את היום בו נולדה מדינתם, והמדינה אותה היו חוגגים היתה ביטוי לשותפות פוליטית ממשית בין כלל האזרחים, יהודים וערבים כאחד, היה על השלטון לכבד את היום הזה ולאפשר לאזרחות שהיא עילת המדינה להיחגג. אולם במדינת ישראל, שמרבית משאביה מופנים ומגויסים לקיומה של ההפרדה האתנית בין יהודים לערבים, השלטון הוא המדינה, והמדינה שייכת רק לאזרחים היהודים שאותם מבקש אותו שלטון לייצג. אולם האם אלה יכולים עדין להיקרא אזרחים?
האם תיתכן אי תלות בשלטון זר כשזה מבקש לכפות אינטימיות על חלק מנשלטיו וריחוק וניכור על חלק אחר מהם?
כשהאזרחית מבקשת להותיר את השלטון בזרותו, לא לקבל את שלטונו הכפוי כייצוג שלה, לומר שזה אינו יום חגה, השלטון מאיים להיכנס לבית, מאיים מתוך הבית, מאיים להשתלט על גרונה של בתה שזה עתה מלאו לה ארבע.
במדינת ישראל, השלטון היהודי חוגג יום עצמאות, אולם חגיגה זו אינה נחגגת כחגיגה של השלטון. חגיגות של השלטון, כך לימדו בבית ספר מהגיל רך, נחגגות רק במדינות קומוניסטיות. "אצלנו" המדינה היא מרכז החגיגה, ו"אצלנו" בחגיגה נוטלים חלק "אזרחים" חופשיים שבנו את המדינה במו ידיהם. "האזרחים" חוגגים 58 שנים למדינתם, במקום לציין 58 שנים ליום שבו נגזלה מהם אזרחותם. הפנטסמגוריה של המדינה, המעלימה את הפגיעה באזרחות, נוצרת כתוצאה מן התנועה הלא מנומקת בין המונחים - 'עצמאות' ('אי תלות בשלטון זר), 'שלטון', 'מדינה' ו'אזרחים' וטשטוש הגבולות ביניהם. הבלבול השיטתי בין מונחים נבדלים אלה, עומד בבסיס מוסד האזרחות הפגום שצמח כאן והפך את השתתפות בחגיגות העצמאות למדינה כהסכמה שבשתיקה עם פשעים שהמדינה לא חדלה מלבצע בשיטתיות כנגד חלק מהנשלטים בתחומה, תוך שהיא מגייסת את האזרחים לא רק לבצעם אלא גם להשלים עמם בשתיקה ולחגוג אתה בנקיון כפיים.
הקמת מדינת ישראל על בסיס הגירוש ההמוני של ערביי 48 וההכנעה של אלה מהם שנותרו כאן, יצרה מראשיתה זיהוי בין האינטרסים של קולקטיב בדלני שאחז בשלטון - הקולקטיב היהודי - ובין המדינה. וכך החגיגה הסקטוריאלית של השלטון היהודי שהשתחרר מהשלטון הבריטי הזר, הפכה לחגיגה מתעתעת שבה האזרחים משכיחים מעצמם את העובדה שהשלטון, גם כשהוא עשוי מנציגי הקולקטיב הבדלני, תמיד ובעיקרון יישאר זר. במלים אחרות, מן ההתחלה, השלטון השתלט על המדינה תוך שהוא מבקש לכבוש לא רק את מוסדותיה כי אם גם את אזרחיה.
קל לחשוב שדברי מתרכזים בערביי ישראל ובעובדה שהם לא יכלו להיות מיוצגים בשלטון החדש שהתכונן במדינה והיה יהודי. אולם אני שבה ומדגישה שהפגיעה באזרחות נוגעת גם לאלה הנחשבים אזרחיה המלאים של המדינה, אזרחים דרגה אלף. כשהם מגוייסים על ידי השלטון ונהפכים לנתיניו, אזרחותם כמכלול של כשירויות הנתונות בידי היחיד על מנת שיוכל לעמוד מול השלטון נלקחת מהם. חשוב להדגיש שהיקפו של הגיוס הזה חורג בהרבה מהגיוס לצבא ההגנה לישראל והוא מתבצע מרצון ללא פקודת חוק מחייבת. הגיוס הזה אינו המצאה ישראלית. הוא הדרך של מדינת הלאום לגייס את אזרחיה כנגד הלא-אזרחים או האזרחים הפגומים היושבים בגבולותיה ובאמצעות מכניזמים של הזדהות ושייכות להפוך אותם למיופי כוחה הרשאים לפעול בשמה כנגד הלא-אזרחים או התת-אזרחים. במעשיהם הלאומיים הם מייצגים אינטרסים נעלים מהם - האינטרס של המדינה - ואלה מאצילים עליהם בתורם מן הטרנסצנדנציה השורה עליהם. כך את מקום המדינה כמסגרת פוליטית של שותפות תופסת המדינה כדת שאותה עובדים דווקא אזרחיה המועדפים. ההזדהות והשייכות מאפשרים למרחק בין האזרח לשלטון, ההכרחי לקיומה של אזרחות תקינה, להיעלם באופן היוצר מראית עין של זהות אינטרסים ביניהם. זהות אינטרסים זו מתוּוכת על ידי המדינה: האזרח מוותר על אי התלות שביסוד האזרחות המודרנית והופך להיות אזרח של המדינה, והמדינה חורגת ממעמדה כמכשיר פוליטי והופכת להיות מושא איווי של אותו אזרח השייך למדינתו. באופן פרדוקסלי, דווקא התת-אזרחים - האזרחים הפגומים, שביניהם לבין השלטון נשמר מרחק גדול מדי, נהפכים בתוך כך למופת של אזרחות.
האזרחות המודרנית, זו שניתן להציל מהפגיעה הקבועה שמסבה לה מדינת הלאום ולשחזר את קווי המיתאר הרצויים שלה, נולדה בדיוק בשל צורך להגן על הנשלט מפני השלטון ולשים לו סייג, לקבוע ביניהם מרחק שעל השלטון להימנע מלחצות. גם אם קשה לקבוע למרחק הזה מידה קבועה, יציבה ובלתי משתנה, הכרח לקבוע לו עקרון. העקרון הזה היא אחידותו של המרחק בין הנשלט לשלטון כך שהוא לא יחרוג ולא יצטמצם מזה שהשלטון משמר ביחס לכלל נשלטיו. במלים אחרות, אזרחות אמורה גם להיות בלתי תלויה בשלטון וגם להיות מבוססת על היות האזרח נשלט כמו כל אחד אחר. אולם במדינת הלאום, וישראל היא מקרה מובהק שלה, השלטון נוהג להסית את האזרח כנגד הזר מחוץ ומבית תוך שהוא מבנה אותו כאוייב, שאינטרס משותף מאחד את השלטון והאזרחים בצורך להתגונן מפניו. המדד לאזרחות תקינה היא התנגדותו של האזרח, בשם אזרחותו, לפגיעה באלה הנשלטים ביחד איתו. הסימן לאזרחות פגומה, כדוגמת זו של אזרחי מדינת ישראל, היא מצב שבו השלטון מצליח למחוק את המרחק בינו לבין האזרחים ומשכיח מהם גם את עובדת היות השלטון תמיד זר וגם את העובדה שהוא אינו שולט בהם כמו ביתר נשלטיו. הפילוג שיוצר השלטון בין נשלטיו והזהות שהוא מייצר בינו לבין קבוצה בדלנית מביניהם, הם המבטיחים לו את התגייסות האזרחים לשורותיו. התגייסות זו מביאה את האזרחים להשאיר מאחוריהם את אזרחותם, שרק על בסיסה הם יכולים להיות שותפים, עם יתר הנשלטים, בקהילה פוליטית.
כשהמרחק בין האזרח לשלטון נעלם ואינטרס אחד מאחד ביניהם, המרחב הפוליטי מצטמצם והאזרח נעשה לנתין של השלטון - ובאופן פרדוקסלי גם לדוברו. לשונו של השלטון אורבת לו בכל מקום ועליו לפתח לעצמו שפה מינורית (בנוסח דלז וגואטרי), כלומר לייצר מחדש את זרותו לשלטון ("זוכרות" היא דוגמא מובהקת ללשון כזו). ביום העצמאות, כשהאזרח מפגין את נאמנותו לשלטון וחוגג ביחד אתו את חגו, הזיקה המדומיינת בין האזרח לשלטון מקבלת ביטוי מוחצן. במדינת ישראל, ששלטונה מבוסס על אפליה קבועה בין סוגים שונים של אזרחים ולא-אזרחים, השתתפותו של האזרח בחגיגה של השלטון התמיד זר כמוה כמו ריקוד על הקבר של אזרחותו.
את עיקר הדברים הכתובים כאן הצגתי בערב יום העצמאות/יום הנכבה בחלל החדש של "זוכרות" המוקם סמוך לכיכר רבין, בלב חגיגות העצמאות של תל אביב. האולם היה גדוש, הדיון לאחר ההרצאה היה מעורר, ועם זאת יצאתי משם בתחושת מועקה. היא לא היתה לי זרה. חשתי אותה גם בעבר. בבית ובחוץ. אני לא יודעת לפענח אותה לגמרי, אבל נדמה לי שהיא קשורה בשוליות של הדברים שאמרתי ובתחושה שהשוליות הזו דנה אותם להיות דברי התרסה. למרות העובדה שהם נאמרו בחלל תהודה אוהד וקשוב של אנשים שביום העצמאות באו לציין את יום הנכבה, הרגשתי כמי שמילאה פעם נוספת את התפקיד הליצני משהו של המתריסה. כל מה שרציתי היה לדלג מעל גדרות האבטחה ולהישאב לתוך חדר העבודה שלי ולהגיף את חלונותיו.
יום למחרת החג הבאתי את בתי לגן. על שאלתה של הגננת האהובה עליה האם חגגה את יום העצמאות, היא ענתה בשלילה. היה לי ברור שאני לא יכולה לעזוב אותה לבדה מול הגננות ואמרתי להן שאני לא כל כך אוהבת את יום העצמאות. אחת הגננות הזדרזה לומר שגם היא לא כל כך אוהבת את הרעש וההמולה, וסיפרה שהיא היתה עם ילדיה בכיכר משמונה בערב ולמרבה האכזבה הזיקוקים התחילו רק בעשר. ניסיתי שוב לומר שאני לא אוהבת את החג עצמו, אבל הן שוב היסו את דברי ואמרו לבתי שלא נורא, ממילא את עיקר החגיגה הם חגגו ביחד בגן.
התפלאתי על תשובתה של בתי משום שבערב החג הבאתי אותה לבית הורי (הגרים בנתניה), מתוך ידיעה שהפטריוטיות שלהם תפצה על אי הנחת שיצרתי בנפשה. ואכן כך היה, הם לקחו אותה לבלות את הערב בכיכר העיר. כשיצאתי מהגן חשבתי שאולי בתשובתה בחרה להעניש אותי או להציג בפני הגננות את החסך שיצרתי אצלה. במחשבה שניה נדמה לי שאולי רצתה לבדוק ששום עונש לא ניחת משמים כשמתוודים בקול רם על כך שהחג לא נחגג.
חזרתי הביתה לאורך הכיכר שעזובה של היום שאחרי פיארה אותה. הסתכלתי על שרשראות הנורות שליפפו את העמודים הגבוהים של הכיכר ויצרו צורות קליידוסקופיות שבצעירותי מצאתי אותן כה יפות. כמו תחושת האשם המעומעמת שחשתי כשדרסתי את הדגל, כך חלף בי במעומם הריגוש שחשתי כילדה למראה העיר שלבשה חג. גופי ניזכר בנעימות שהיה חש לנוכח חילופי העונות בעיר. הנפש שלי בכתה. לא על כך שלא אחוש יותר תחושה זו בתמימותה, ולא על כך שלא אתן לבתי להרגיש אותה, אלא על כך שלא זכיתי אז במתנת הידיעה שהיתה אולי מונעת מן הנעימות הזו להפוך אותי לשותפה, שותפה לדבר עבירה. רק כשבגרתי, זכיתי באותה מתנה. באותו רסיס של ידיעה שמאז, חרף העובדה שהשקעתי בכך לא מעט זמן ומחשבה, טרם הספקתי להסיר את מעטה השקר מכל פיסות חיי בהם נגע. את הידיעה שהשלטון זר וכמוהו גם השפה, אני חווה כמתנה. האפשרות שהייתי חיה את חיי באינטימיות גמורה עם השלטון והלשון גורמת לי לבכות. את האפשרות לקבל את המתנה הזו אני מבקשת לייצר לבתי. היא תקבל אותה כשתרצה בכך. בינתיים את מה שהשלטון והלשון מבקשים להטביע בה, אני מבקשת לסדוק. היא תבחר אם הסדק ייהפך לשביל שלאורכו תלך.
