הנכבה פלסטינית היא אסון החרבת למעלה מ-500 מקומות יישוב פלסטיניים ב-1948 והפיכתם לפליטים של כ-80% מהפלסטינים שחיו בשטח עליו הוקמה מדינת ישראל. אפשר להתייחס לנכבה כאל תוצאה של טיהור אתני מתוכנן, שהיה מימוש של תכנית ד' של ההגנה ממרץ 1948 וקיבל ביטויים רבים בכתיבה ובדיבור על טרנספר עוד מראשית המאה ה-20 ע"י מנהיגים ציונים שונים. אולם ניתן להתייחס לנכבה גם כאל שרשרת אירועים ללא שליטה מרכזית, כי אם כאלה שבוצעו ע"י מפקדים מקומיים, ובהם נהרסו כפרים, רובם מיד אחרי כיבושם, ותושביהם היו לפליטים ולא ניתן להם לשוב לבתיהם כתוצאה מהחלטות ממשלה כבר ביוני 1948.
כך או כך, התוצאה הכוללת והקובעת הייתה של מהפך דמוגראפי/אתני וגיאוגרפי/מרחבי שהביא להפיכתו של המיעוט היהודי לרוב בארץ שבה הוא הקים את מדינתו. ניתן אפוא להתייחס במידה רבה של דיוק היסטורי למה שקרה ב-1948 בארץ כאל ניצחון ציוני ותבוסה פלסטינית. הניצחון הציוני הביא להקמת מדינת ישראל והנכבה נתפסת מאז כמרכיב היסטורי הכרחי של המהלך הזה. כך, אם נסתכל על ההיסטוריה מהיום לאחור. הניצחון הציוני כלל את הלחימה של היהודים בארץ במהלכה גירשו את הפלסטינים, ואו הרסו את יישוביהם, ואו מנעו את שיבתם וכו'. ואכן רוב היהודים בישראל היו בהחלט שותפים למהלך ההיסטורי המכונן הזה אם בחזית ואם בעורף. נראה, על כן, שלא יהיה מופרך להעריך שרובם אף שמחו על תוצאותיו הנ"ל.
דווקא בגלל זה מפתיע לגלות שהיו לא מעט יהודים בארץ שכבר ב-1948 התנגדו למה שחולל את הנכבה הפלסטינית. כלומר לגירוש של פלסטינים, להרס יישוביהם ובמקרים נדירים אף כאלה שביקשו להחזיר הפליטים ליישוביהם. מסיבות שונות היו יהודים שסייעו לפלסטינים להישאר בתחומי המדינה והיו יהודים שמחו על הרג פלסטינים והיו יהודים שניסו להתנגד להרס יישובים אחרי הגירוש.
יש כפר לא רחוק מבית ברל, שמו מיסכה, שתושביו גורשו לכיוון הגדה המערבית. אחת המשפחות, שביטה, נותרה בתוך גבולות המדינה רק בעקבות התערבות של יהודים שהיו מקורבים למפקד בכיר בצבא.
מהכפר אלחרם (סידנא עלי) גורשו התושבים מזרחה וחלקם התיישבו במוקיבלה. אבל הייתה משפחה אחת, מסראווי, שנשארה בארץ בזכות יהודי חבר ושכן טוב שחי לידם בכפר בשטח רשפון.
הכפר עין אל מנסי, ליד צומת מגידו, נכבש במסגרת מה שקרוי אצלנו קרבות משמר העמק. גם בכיבוש זה היו יהודים ממשמר העמק שפנו לפלסטינים והפצירו בהם להישאר ולא לנטוש את הכפר.
עבורי יש חשיבות מיוחדת לעדויות אלה ואחרות דווקא מפני שהן באות מפלסטינים, מאותם אלה שגורשו מבתיהם ולא ניתן להם לחזור עד היום למרות שאיפתם לשוב. אלה סיפורים שחשוב לי לשמוע ולהבין שפלסטינים אינם תאבי נקם על הנכבה אלא מבקשים להראות שגם אז היו יהודים שניסו לסייע להם. נכון, חלק מסיפורים אלה שייכים לתופעה של משתפי פעולה פלסטינים עם היישוב היהודי אבל הרי אותם יהודים שסייעו לפלסטינים כגמול על סיוע כלשהו יכלו גם להתעלם מהם. והיו מקרים לא מעטים בהם הייתה כפיות טובה מצד יהודים שלא הצליחו או שלא רצו להגן על הפלסטינים למרות הסכמי הגנה הדדיים. וכאן אנו עדים לסיפורים על יהודים שהתעקשו לסייע לפלסטינים למרות שסביר להניח שהם לא היו משלמים כל מחיר אלמלא היו מנסים לעשות כן.
בקיבוץ שריד היו חברי קיבוץ שהתנגדו לפגיעה בפלסטינים. הם קיבלו הוראות לירות בחקלאי מג'יידל בשדות הסמוכים כדי שיסתלקו משם. חבר צעיר אחד, שהיה אז נער, הפציר באביו שלא ירה בהם. חבר אחר ניסה למנוע את הרס בתי הכפר הקטן דאר טאויל הסמוך לקיבוץ.
מכך אנו לומדים שהיו גם יהודים שניסו לפעול נגד הכוונה לגרש ולהרוס מתוך מחויבות לשכנים הערבים ויחס אנושי פשוט, לא מתוחכם. במקרים אחרים היו שפעלו כנראה מאינטרסים אישיים או פוליטיים או אחרים.
רוקח, שהיה ראש עיריית ת"א ב-1948 מחה בפני מפקדי "ההגנה" על הסגר שהוטל על הכפר שייח מואניס, שאילץ את תושביו לנטוש את הכפר בידיעה שאין להם סיכוי לחיות שם ללא עבודה ומזון.
בני מוריס מספר לנו גם על הצלחה בהתנגדות של יהודים לעיתים. אנשי קיבוץ שער העמקים התנגדו לכוונה של חטיבת גולני (228) לפוצץ את בתי הכפר הסמוך ערב זובידאת אחרי שתושביו גורשו ממנו. בניגוד להמלצת צה"ל הורשו תושבי הכפר לשוב לבתיהם לאחר מספר חודשים.
חבר קיבוץ אשדות יעקב, שהיה קצין מודיעין ב"הגנה", מחה על הריסת הכפרים הפלסטינים. הוא כתב לעזרא דנין, מראשי התומכים במדיניות האלימה: "... השתרר הלך רוח בציבוריות שלנו שהערבים הם לא כלום. כל ערבי הוא רוצח. את כולם צריך לשחוט. את כל הכפרים הכבושים צריך לשרוף (...) אני (...) רואה סכנה בהשתררות הלך הרוח שאת הכל שלהם צריך להרוג, להשמיד ולאבד." דנין ענה ש"אם הפיקוד מאמין שע"י הרס, רצח וסבל אנושי יגיע מהר יותר למטרתו הנכספת - לא הייתי עומד בדרכו." עמדתו התוקפנית של דנין ייצגה את מה שאכן קרה בפועל ברוב המקומות בארץ. הפלסטינים גורשו ובתיהם נהרסו. אבל זה המובן מאליו. החריגים היו אותם יהודים שניסו ואף הצליחו פה ושם להתנגד לאירועים שחוללו את הנכבה הפלסטינית.
מוריס מציין שהיו לא מעט אנשי מפ"ם שניסו להתנגד להרס הכפרים, כמו במרכז הארץ, עִנַאבַּה, אל-בַּרִיַה ובַּרְפִילִיַה. צריך כמובן להזכיר כאן שהיו גם רבים מחברי הקיבוצים שתמכו בהרס הכפרים ואף סייעו בכך.
אנשי קיבוץ ברעם התיישבו ב-1949 בבתי הכפר בירעם. די מהר נוצרו ביניהם לעקורי בירעם קשרי ידידות וסולידאריות, שנשמרו גם אחרי שהקיבוץ עבר לנקודת הקבע שלו. כשנודע לחברי ברעם על הכוונה להרוס את הכפר בירעם ב-1953, הם נסעו להיפגש עם מנהיגי מפ"ם כדי שיפעלו למנוע את ההרס. הניסיון שלהם כשל ולמחרת פוצצו את בתי הכפר.
תנועת הקיבוץ הארצי הפיצה ב-1948 חוזר בעל קול מחאתי ברור: "שיטת ההרס לגבי הכפר הערבי העזוב נמשכת (...) קשה להשתחרר מהרושם שישנה יד מכוונת, אשר דעתה נוחה מהסיכוי שלערבים לא יהיה לאן ולשם מה לחזור". צבי לוריא, קרא לחוקק חוק נגד הריסת כפרים. אהרון כהן ממפ"ם כתב: בן גוריון מצווה להרוס כפרים ללא צורך אסטרטגי (...) במפא"י יש מגמה למחוק למעלה ממאה כפרים ערביים. האם תיבנה מדינתנו על חורבן ישובים ערביים?" (226) אני חושש שהתשובה לשאלה זו היא חיובית. אכן המדינה נבנתה בחלקה הגדול על הרס היישובים הערביים ועל הפקעת אדמותיהם של הפליטים ושל הנותרים בארץ. אבל הקולות המתנגדים היו שם ולא רק בקרב חוגים לא ציונים. מבחינתי אלה קולות מחייבים. הם מחייבים אותנו ללקיחת אחריות על מה שהם לא הצליחו בסופו של דבר לעשות. ברור שלא נוכל להחזיר לאחור את ההיסטוריה, אבל נוכל לנסות לתקן לעתיד ולשם כך הכרחית הכרה בעוולות שנעשו בעבר.
אליעזר באואר, חבר קיבוץ הזורע, מחה בפני ישראל גלילי ובכירים אחרים במערכת הביטחון: "כאשר נכבש הכפר (אבו זריק) נסו תושביו וביקשו למלט נפשם בבורחם בשדות העמק. יצאו כוחות מהישובים הסמוכים ועקפו אותם. היו חילופי יריות שבהם נהרגו אחדים מבין הערבים. אחרים הסגירו עצמם או נפלו לידי היהודים בלי נשק. רובם נהרגו. ואלה לא היו אנשי כנופיות כמו שנכתב אחרי-כן ב"על המשמר" אלא פלאחים חסרי מגן, מנוצחים. (...) גם בתוך הכפר, כאשר נתגלו כעבור שעות אחרי גמר הקרב כמה אנשים שהסתתרו - הרגו אותם... אומרים שהיה גם מקרה של אונס. (...) מהרכוש בבתים והבהמות שנשארו בלי רועים לקח כל אחד מה שידו השיגה. (...) הרי זה אין אלא גזל...".
מעניין שגם בימים אלה כאשר קטע זה פורסם בקיבוץ הזורע הוא עורר תגובות סוערות של התנגדות. הקולות המתנגדים האלה היו, אם כן, לא רק מעטים אז אלא גם היום קשה ליהודים לקבל התנגדות למקהלה הכללית של עידוד למעשי תוקפנות ואלימות, אפילו כשמדובר באירועים שהתרחשו ב-1948.
היתה הוראה מפורשת לגרש את תושבי אבו גוש אבל אנשים מקרית ענבים פעלו בניגוד לה ושכנעו את המפקדים להשאירם. גם עם פורדיס וג'סר א-זרקא קרה דבר דומה, כאשר אנשי זיכרון יעקב פנו למפקדי ההגנה וביקשו מהם לא לגרש אותם. וכך, מתוך כשישים יישובים בין ת"א לחיפה נותרו רק שני אלה. הנימוק של אנשי זיכרון אינו מחמיא במיוחד בראיה לאחור. הם הסבירו שאם כל הפלסטינים יגורשו, לא יהיה מי שיעבוד עבורם. ע"פ העדויות מהטבח מטנטורה עולה שאנשי זיכרון יעקב היו אלה שעצרו את ההרג. ברור לי שטבח טנטורה שנוי במחלוקת בהיסטוריוגרפיה הישראלית אבל הנקודה העיקרית עבורי כאן היא להראות שיש בהיסטוריה הזו קולות מתנגדים למהלכים האלימים שהיו גורמים מרכזיים לנכבה.
אחרי שהכפר משהד נכבש הודיע המפקד המקומי של ה"הגנה" למוכתאר הכפר שאלה שברחו ממנו רשאים לשוב לבתיהם. הוא זכר להם טובה בגלל שירותו בצבא הבריטי יחד עם חלק מאנשי הכפר. כל תושבי משהד נותרו בכפרם.[1]
הקולות האלה מהעבר הושתקו בהמולת הניצחון והקרב, לצד הכאב על אבדן יהודים רבים, העולים מספרי ההיסטוריה, אותם אנו לומדים עד היום. הקולות המושתקים האלה מסרבים להימחק ואנו חייבם להיות נמענים להם. יש המנסים לומר שאלה הזיות ומבקשים לרפאנו בעזרת תרופות שונות כדי להיפטר מהקולות הטורדניים. נדמה לי שזה לא יצלח. אלה קולות עקשניים שלא נותנים מנוחה. אולי אם נתמסר להם נוכל להבין את שורשי הסכסוך בו אנו חיים. לא רק כדי ללמוד משהו שאנחנו, יהודים החיים בישראל, איננו יודעים, אלא בעיקר כדי להיאחז בהם כנקודת מוצא לתהליך של פיוס עם הפלסטינים, תושבי הארץ ופליטיה.
את הסיפורים האלה יש לאתר, לצוד באמצעי פיתוי מתוחכמים. הם לא מתמסרים בקלות. הם מסתתרים מתחת לפני השטח הרווי בנרטיבים המקובלים. כנראה שלא במקרה חלקם נשמעו בסיורים של זוכרות כאשר קהל יהודי וערבי מבקש לשמוע מה קרה ב-1948. הסיפורים האלה הכרחיים כדי להבנות לעצמנו גנאולוגיה אחרת. למצוא היסטוריה ומסורת שממנה אפשר לחשוב על חיים אחרים לחלוטין בארץ הזו. הם הכרחיים כדי להבין שתמיד היו כאן יותר מהאפשרויות שכותבי ההיסטוריה לאחור כתבו עבורנו. כותבי ההיסטוריה תמיד מייצגים את אלה שניצחו ולכן הסיפורים האלה על יהודים, שכשלו בסופו של חשבון להתנגד לזוועות, נותרו בצל. אבל לא מאוחר אף פעם לנסות ולהעצים, אפילו להמציא מחדש, את הסיפורים האלה.
האם יש במקרים אלה של התנגדויות של יהודים לנכבה משום הקלה לתחושת האחריות (יש שיאמרו "האשם") הרובצת עלינו כיהודים בישראל? לדעתי ההפך הוא הנכון. אין בכל אלה כדי להקטין במשהו את האחריות של היהודים על חלקם בנכבה הפלסטינית. דווקא העובדה שהיו יהודים שהתנגדו לנכבה מבליטה את העוול שנעשה לפלסטינים. זאת מפני שהיו יהודים שחשבו אחרת ושניסו לפעול אחרת בזמן אמת ולמרות זאת הנכבה התרחשה. לכן העול המוסרי והאחריות הרובצים עלינו היהודים היא כפולה ומכופלת. הקולות האחרים המתנגדים האלה יכולים ללמד אותנו שתמיד היו גם אופציות אחרות אבל כדי לממשן צריך להיות מחויבים למאבק למען חיים אחרים אפשריים בארץ. חיים של "שכנות בשלום" עם תושביה ופליטיה.
בתחילת דברי כאן אמרתי שהנכבה היא אסונם של הפלסטינים. בסופם נדמה לי שניתן לחשוב על הנכבה גם כהיסטוריה של היהודים החיים בישראל. כי הכישלון של אותם יהודים למנוע או להקטין את ממדי הנכבה היא המציאות של הקונפליקט שאותו אנו חווים עד היום.
