הקדמה

"השומרים חשו בתנועה החשודה, והחלו לירות עליהם. בשעה זו הצבא כבר הקיף את כל הכפר, אך השאיר את מזרח הכפר פתוח למנוסה, עד שיצאו האנשים. בשלב זה החלו לירות עלינו באש תותחים. בצורה זו יצאו האנשים מהכפר קודם שהגיעו אליו היהודים".

אלו הם דבריו של קאסם נצרה (1913), בן הכפר כוויכאת, אשר מתגורר היום עם משפחתו בכפר אל-מזרעה שבנפת עכו. סיפורו של קאסם הוא סיפורו של הכפר, וסיפורו של הכפר הוא סיפור שמשקף גירוש מקיף של עם וטיהור אתני שלו במקום ובזמן.

כוויכאת היתה אחד הכפרים בנפת עכו של הגליל המערבי. כוויכאת היא אתר ארכיאולוגי שבו נמצאו כתובות חקוקות על סלעים, מערות, בתי קברות, ותל מימאס, שבה היו אגני מים, יקבים וקברים חצובים בסלע המתוארכים, קרוב לוודאי, לתקופה הכנענית. תושבי הכפר השתתפו במרידות פלסטין ובמערכותיה עד אשר נכבשה ביולי 1948 בשלב הראשון של מבצע "דקל". מבתי הכפר לא נותר דבר פרט לבתים ספורים בלבד. עצי הזית של כוויכאת עדיין מכים שורשיהם בין הבתים של מתיישבי חורבותיה, מניחים לכם להיזכר בזמן אחר...

פעילי "זוכרות" עמלים כל העת להביא לתודעת כלל הציבור הרחב את תולדותיה של הנכבה הפלסטינית, בפרט בקרב הציבור היהודי. חוברת זו מופקת בעקבות סיור, שמקיימים פעילי "זוכרות" בכפר כוויכאת. במהלך הסיור נאזין לסיפורו של הכפר מפי מגורשיה.

זוהי החוברת העשרים ושש מבין סדרת חוברות, המתעדת את תולדות כפרי פלסטין נפגעי הנכבה, והיוצאת לאור מטעם עמותת "זוכרות – זאכיראת".

חוברות קודמות לפרסום חוברת זו נסבות על האתרים הבאים: חירבת אום ברג', חירבת אל-לוז, אל-שייח' מואנס, אל-מאלחה, אל-עג'מי ביפו, חטין, אל-כפרין, אל-שג'רה, תרשיחא, באר שבע, אג'ליל, אל-לג'ון, סחמאתא, הגולן, אסדוד ואל-מג'דל, חירבת ג'למה, רמלה, לוד, עכו, חיפה, עין אל-מנסא, אל-חרם (סידנא עלי), עין רזאל, ליפתא ודיר יאסין.

_________________________________

כפר כּויכּאת: מבט אל תולדותיו

אלכויכאת הייתה כפר בנפת עכו אשר במחוז הגליל המערבי. כיום היא נחשבת לאתר היסטורי שתולדותיו מגיעות כנראה עד לתקופה הכנענית. ניתן למצוא בו מערות, בתי קברות, ואת "תל מימאס", שכלל מקווי מים, יקבים וקברים חצובים בסלע. הצלבנים הזכירו את הכפר לאחר כיבוש פלסטין בשנת 1104 בַּשם "כּויכּאת", ופעם אחרת בשם "כאכית". שמו הוזכר גם בכרוניקות של פלך ביירות בשנת 1916 בתור "אלקויקאת". 

שטח כּויכּאת משתרע על פני 4,733 דונם. מספר תושביו הגיע בשנת  1948 ליותר מ-1,100 נפש. תושביו עסקו בחקלאות, כשאר תושבי הכפרים בגליל, ונודעו בגידול מקני צאן.

ב-1887 בנו העות'מאנים בכפר מסגד ללא צריח וללא כיפה. תושבי הכפר מינו את השייח' דאוד דיאב, אחד מהתושבים, לשמש בתפקיד האימאם והדרשן של המסגד. מכיוון שלא היה בכפר מבנה שישמש כבית ספר, התושבים השתמשו במבנה המסגד כמקום ללימוד. המסגד העתיק נודע לאחר מכן בכינויו "אלמנזול". בשנת 1933 תרם עווד עבד אלחלים, אחד מבני הכפר, חלקת אדמה בצד הצפוני של הכפר לצורך בניית מסגד חדש, אשר בנייתו הושלמה בשנת 1934. 

משגדלה כמות התושבים והתלמידים ביקשו בני הכפר משרד החינוך של המנדט לבנות בית ספר יסודי. בשנת 1935 עברו התלמידים בכיתות א'-ד' ללמוד במבנה חדש בצד הצפון-מערבי של הכפר, שלצדו באר מים. בהגיעם לכיתה ה' עברו התלמידים לבית ספר בכפר יאסיף הסמוך. 

בכפר נמצא קברו של השייח' הדרוזי אבו מוחמד אלקוריישי, שהיה תשוב המקום. 

קרבתה של כּויכּאת לעכו אפשרה לתושביה ליהנות משירותי החינוך, הרפואה והמסחר בעיר. בגדים, מוצרי צריכה, דברי מתיקה ופירות הובאו אל הכפר באמצעות בהמות משווקי עכו, כמו גם מכונות תפירה ותכשיטי נשים. עם חלוף הזמן הייתה בבעלות אחד מתושבי הכפר,  ר'אנם מוחמד אלעטעוט, משאית יחידה.

לא היה בכפר שוק למסחר, פרט לחנויות של חמאת צאן. בנוסף לעכו, הסוחרים הביאו צאן לכפר משווקי אלצפצאף, אלח'אלצה וכפר יאסיף ומכרו אותו בשווקי חיפה ונהריה, שבהן פתחו היהודים מרכזים למסחר בבקר.

מרץ 1938

הכפר כּויכּאת, בדומה לשאר כפרי פלסטין, סבל מהיחס של הקולוניאליסטים הבריטים. בחודש מרץ 1938 החלו הבריטים לסלול דרך שקישרה בין הכפרים ירכא, ג'וליס וכפר יאסיף, אשר פנתה צפונה לכיוון כּויכּאת ומשם אל גבול הלבנון. הדרך התחברה גם אל הנתיב הראשי שקישר בין עכו לצפת. ליד ירכא היה לבריטים מחנה צבאי, וחייליהם חייבו בני כל יישוב להקדיש לסלילת הדרך יום עבודה ללא קבלת תמורה. משהגיע תור כּויכּאת לעבודות הכפייה, מתקוממים מהכפר הניחו בדרך מוקש שנועד לפגוע בג'יפ הצבא הבריטי. כתוצאה מכך נהרגו קצינים וחיילים והמתקוממים שבו במהירות אל כפרם.

הכוחות הבריטיים חשו אל מקום הארוע. למראה ההרוגים עלתה בהם חמתם והם פנו אל כפר יאסיף ושרפו חלק גדול מבתיו ויבוליו. לאחר מכן נודע להם שמניחי המוקש היו תושבי כּויכּאת, והם פנו רגלית צפונה. עם הגיעם לכפר החלו לירות בכל גבר אשר נקרה בדרכם, עד שהגיעו למסגד. החיילים דרשו לדבר עם מוח'תאר הכפר. החאג' סלים אלר'דבאן הגיע אליהם שעון על מקלו. החיילים סיפרו לו על דבר הפיצוץ אשר גבה את חיי הקצינים והחיילים, וביקשו ממנו את שמות המתקוממים כדי שיתלוו אליהם. משלא נענה לבקשתם, נטלו את המקל מידו והכו בו גברים שהיו בכפר לאחר שהפשיטו אותם ממכנסיהם. מעשה תוקפנות זה גבה את חייהם של תשעה שהידים מבני הכפר ושל שניים מחוצה לו, והם:

אחמד עבד אללטיף

חוסיין עלי בדראן

חמד מחמד חוסיין

סאלח אחמד סנונו

עלי מוחמד אלבייתם

מוחמד סאלח אסכנדר

מוחמד ח'ליל עטעוט

אבו עלי אלצפדי, אשר נהג לעבוד בבניין בכפר והוא אשר בנה את המסגד

דיב מזיאן, עובר אורח מכפר סעסע.

מערכת כּאברי – מרץ 1948 (שיירת יחיעם)

בפברואר 1947 הכריזה ממשלת הקולוניאליזם הבריטי על סיום השלטון המנדטורי בפלסטין ביום חמישה-עשר במאי 1948 ועל  מסירת כלי הנשק ומכונות המלחמה לכוחות היהודיים. בשלב זה נפגשו אנשי הכפר והחליטו לקנות נשק כדי להגן על הכפר - אך באותה עת לא היה בידיהם ההון הדרוש לכך, בשל מצבם הכלכלי הקשה.

אף על פי כן, בהמשך השתתפו תושבי הכפר ברכישה של חלק מכלי הנשק, בידעם שלמַעט הגברים ששירתו בסגל המשטרה, לבני הכפר לא היה ניסיון קודם בשימוש בכלי נשק ובקליעה למטרה ולכן כדי להתכונן להגנה יש להתחיל באימונים.

במרץ 1948 יצאה מהיישוב נהריה שיירת ציוד ואספקה ליהודים שגרו בקלעת ג'דין  (יחיעם) ואל יישובים יהודיים נוספים בגליל העליון. השיירה כללה דחפור, שני משוריינים, חמש משאיות ואוטובוס אשר נסעו בדרך העתיקה המחברת בין עכו וצפת. עם הגיעם לאזור אלריס בסמוך לבית הקברות של כּויכּאת, נתקלו אנשיה בירי ממארב של מתקוממי כּויכּאת והכפרים הסמוכים אליו, ולא יכלו להתקדם. בקרב שנערך במקום השתתפו חמישה לוחמים מצבא ההצלה, לצד תושבי האזור בפיקודו של הקצין עלוש. הלוחמים הערבים קראו ליהודים להיכנע, אך הם סירבו והמשיכו להתנגד. שחאדה עלי שחאדה שרף בעזרת בנזין את המשוריין הראשון. 

רוב אנשי השיירה, ארבעים ושישה במספר, נהרגו. בין ההרוגים הייתה אישה אחת. בצד הפלסטיני נהרגו שלושה לוחמים: חייל מצבא ההצלה, אחמד חסן מהכפר אלכאברי ואדם נוסף, עובר אורח מכפר לוביא, שנשא על גמלו תפוזים מאחד הפרדסים אל כפרו. שלושת הפצועים מכּויכּאת היו: שחאדה עלי שחאדה, דיב מוחמד סנונו וחוסיין ח'ליל מאלשייח' דאוד (שייח' דנון דהיום).

ההגירה

ההתקפה הראשונה של הכוחות הציוניים על הכפר התרחשה בליל התשעה-עשר בינואר 1948. היא נהדפה באמצעות ירי מנשק קל. בליל השבעה בפברואר הותקף הכפר בשנית, ושוב הצליחו תושביו להדוף את המתקפה.

רק בחודש יולי, בשלב הראשון של "מבצע דקל", הצליח הצבא הישראלי לכבוש את הכפר. בין השמונה לארבעה-עשר ביולי נעו חטיבה 7 וגדוד 21 של חטיבת "כרמלי" מזרחה מאזור עכו-נהריה לעבר מורדות הרי הגליל המערבי. הם כבשו את הכפרים עמקא, כּויכּאת, כפר יאסיף, אבו סנאן, ג'וליס ואלמכּר, ודרומה יותר את הכפרים אעבלין ואת העיירה שפעמר (כיום שפרעם).

בתקופה ההיא התלקחו מערכות רבות בין היהודים והערבים. הערים הערביות והכפרים הערביים נפלו בזה אחר זה בידי היהודים ועכו נכבשה בתאריך תשעה-עשר במאי, 1948.

בתשעה ביולי תבע צה"ל מן הכפר להיכנע, אך המוח'תאר דחה את הדרישה, כנראה משום שחשש שצבא השחרור הערבי יאשימו בבגידה. באותו לילה החלה חטיבת "כרמלי" להמטיר על הכפר אש ארטילרית והאזרחים ברחו בבהלה. 

עד מהרה הצטרפו גם הלוחמים אל האזרחים הנמלטים. היו ביניהם שברחו לכפר עמקא, אלא שכעבור זמן קצר נסו גם אנשי כפר זה בעקבות הפגזה של מרגמות. קומץ כפריים נשארו בכּויכּאת, רובם זקנים. נראה שחלקם הוגלו לאחר הכיבוש לכפר הסמוך אבו-סנאן, וחלקם המשיכו במסעם ללבנון וסוריה. 

כּויכּאת היום

בינואר 1949 הוקם על אדמות הכפר קיבוץ הבונים. עם חלוף הזמן שונה שמו והפך ל"בית העמק". עם חברי קיבוץ זה נמנו עולים חדשים מאנגליה, מהונגריה ומהולנד.

מהכפר לא נותר הרבה פרט לבית קברות נטוש מכוסה עשבים שוטים, קבר השייח' אבו מוחמד אלקוריישי וכתובות חקוקות על שני קברים - הראשונה של חמד עיסא אל-חאג' והשנייה של השייח' סאלח אסכנדר, שמת בשנת 1940. בתים ספורים מאותה עת עדיין עומדים על תלם, והקיבוץ משתמש בהם. מבנה בית הספר של הכפר הוסב לבית שעשועים שלצדו בריכה עבור חברי הקיבוץ.

____________________________________ 

מחפשים אחר ג'פרא...

לקט מעדותה של פאטמה עבד אלרחמאן, מתוך "אלג'זירה טוק".

2 בינואר, 2008

ג'פרא נולדה בכפר כּויכּאת והיתה בת יחידה להוריה. היא לא למדה, משום שבאותה עת רק הבנים של הכפר למדו. "ג'פרא" לא היה שם רגיל, כי אם כינוי שהצמיד לה המשורר אחמד עבד אל-עזיז עלי אל-חסן (1915) כדי להצביע על " הכבשה", מלאת הגוף. בני הכפר כינו את המשורר "אחמד עזיז". . 

השם האמיתי של ג'פרא היה רפיקה נאיף נמר אלחסן (1923-2007) והיא הייתה ממשפחת אלחסן, בת לשפיקה אסמאעיל. גוון עורה היה כהה ותווי פניה עדינים. אמה הייתה תופרת וטיפלה כל העת בבתה היחידה. היא שמרה עליה, גידלה אותה בכבוד ותמיד דאגה שתהיה לבושה בבגדים היפים ביותר. אחמד עזיז, בן דודה השרירי והמשורג, היה משורר שהתמחה בעתאבא, שירה ערבית עממית מלאת רגש וגעגועים, ובזג'ל, שירה סטרופית ערבית. הוא פנה לבקש את ידה והיא הסכימה להינשא לו. השניים נישאו כשהיתה בת שש-עשרה בקירוב והוא בערך בן עשרים. כמנהג חקלאי פלסטין, החתונה הייתה עתירת מוזיקה, וניגנו בה במג'וז, שבאבה ודרבוקה. הכול רקדו דבקה, נשים וגברים.

נישואיהם של ג'פרא ואחמד לא הצליחו, ואִמה רצתה שתתגרש. כך אמנם קרה ונישואי השניים לא ארכו מעבר לשבוע אחד. הגירושין לא היו קלים עבורה: היא ברחה והוא רדף אחריה, עד שלבסוף השתקעה בבית משפחתה. בכך תמו ניסיונות בעלה להשיבה אליו.

זמן מה לאחר מכן, נישאה ג'פרא לבין דודה מוחמד אבראהים אלעבדאללה. בעוד אחמד עזיז עוצר כל תקווה מצדו לחזרתה של ג'פרא אליו, הוא חש מרירות גדולה בשל אהבתו העזה אליה. תושבי הכפר נהגו לעבור מול בית ג'פרא מפני שהשקיף אל הדרך המובילה אל מעיין המים. גם היא עצמה הייתה יוצאת עם שאר הבריות בפנותה אל המעין, ואחמד עזיז חיבר עליה שיר שאותו שר כל עת שראה אותה בדרכה לשאוב מים מהמעיין, נושאת כד חרס: 

 ג'פרא, הוי אנשי שכונתי, ירדה אל המעיין, כדה כסף וזהב, נשאתו לגבר יפה התואר.

ג'פרא, הוי שכונתי  מי יתן ותקבריני, תדרכי על קברי תצמח מעליו מרווה.

לאחר נישואיה לבן דודה, אלוהים בירך את ג'פרא בילדים. נולד לה בן בשם סאמי ובת בשם מעלא.

אחמד עזיז המשיך לחבר עתאבאות (שירי געגועים) וקצידות (פואמות) על ג'פרא, וכינס אותם בספר שכינה "כתאב אלג'פרא" – הספר על אודות ג'פרא. את עצמו כינה בספר "הרועה של ג'פרא". המשורר עז אלדין מנאצרה ציין שהשירים חוברו בערך בשנת 1939, והפכו לז'אנר שירה יחיד במינו בשנות הארבעים. ז'אנר זה  התפרסם בכל קצווי פלסטין, ולאחר 1948 הגיע לירדן, ללבנון ולסוריה.

החאג' עבד אלמג'יד אלעלי מספר בספרו על הכפר אלכוויכאת:

אבו עלי (אחמד עזיז) היה נגן שבאבה מקצועי ונמנה עם השורה הראשונה של נגני השבאבה. אנו קטפנו מבוסתנו כמה בתי שיר משירו :

ג'פרא, הוי אנשי שכונתי צועקת: "הוי, דודיי!"

לא אינשא את בנכם גם לו תטחנו את עצמותיי

ואם נישואין הם בכפייה בחוק האסלאם,

הרי שאשליך עצמי הימה לדגים שבמים.

איחלתי לעצמי להיות קצין בתפקידי

כדי לשמור עליה עם עצירת הסיור.

ואעסיק למענה משרתים כדי שתישאר נקייה

לא יפסיקו לשרתה בבוקר ובערב.

(קריאת הבתים האחרונים מגלה שהמשורר "אחמד עזיז" שר בלשון של ג'פרא אשר סירבה להינשא לו. לאחר מכן הוא מתאר את אהבתו אליה). 

בשנת הנכבה עזבו ג'פרא ומשפחתה את אלכויכאת ופנו למסע ארוך ומפרך ללבנון, כשאר אנשי הכפר ונשותיו. רוב נמלטי הכפר הגיעו לביירות והקימו את מחנה הפליטים בורג' אלבראג'נה. פליטים אחרים מהכפר מצאו מקלט במחנות הפליטים אלראשידייה ועין אלחלווה.

ג'פרא חיה במחנה הפליטים בורג' אלבראג'נה, ועסקה כאִמה בתפירה ובאריגה. במחנה היא בורכה בחמישה בנים נוספים: כאמל, עאהד, ח'ליל, צאיב ומאיז. היו מהם שעזבו את לבנון כדי לחיות בקנדה ובצפון אמריקה. בעלה, מוחמד אבראהים אלעבדאללה, מת ב 2005 והיא הלכה לעולמה בעשרה בינואר בשנת 2007. ג'פרא נטמנה בבורג' אלבראג'נה שבביירות, ועל קברה נכתב: "אום כאמל אלג'פרא".

אחמד לעזיז נמלט אל מחנה עין אלחלווה ונפטר בשנת 1987 באזור אלנאעמה לאחר שמלחמת המחנות עברה לעין אלחלווה. "הרועה של ג'פרא" מת אמנם, אך ג'פרא שלו אינה פוסקת מלהלהיב את המשוררים ואת כותבי שירת הזג'ל גם בימינו, עד כדי כך שמקצועני שירה זו ואוהביה עדיין דנים בפורומי זג'ל אינטרנטיים מדי יום על נושאים הקשורים לג'פרא. ג'פרא לא הייתה רק אישה יפה במובן הרגיל של המלה. היא הפכה להיות משל לאדמה המתנגדת ולתקווה לשוב אליה.

___________________