אנחנו נתונים בעוד סיבוב במעגל האלימות והטמטום באזורנו. אלפים נוטשים את בתיהם (שרבים מהם נחרבים) ומאות נהרגים. כעמותה הפועלת לשינוי תודעה בציבור היהודי אנו יכולים לומר שגם אם, (כמו בנכבה של 1948) לא כל האשמה והאחריות רובצות על ישראל, אין ספק שהיא זו שמלבה את האש בהפעילה כוח אלים בלתי פרופורציונאלי בעליל וגורמת למרב הקורבנות, רובם אזרחים שאינם משתתפים בקרבות.

הפוליטיקה הישראלית מונעת בימים אלה ע"י צורך בנקמה. מכנים את זה "החזרת כושר ההרתעה" אבל למעשה מדובר בשיקום תחושת הלאומנות הגברית-שוביניסטית-מיליטריסטית שנפגעה עם לקיחתם בשבי של חיילי צה"ל בדרום ובצפון. יצר נקמה זה מניע מהלך אלים שאין לו כמעט כל כבלים מרסנים. הקונצנזוס היהודי-ישראלי ברחוב, במערכת הפוליטית ובמדיה חוגג יחד עם צה"ל את ההזדמנות "לרסק אותם", בלשון כותרות העיתונים. ההתלהמות הלאומנית מקדמת את תחושת הקורבנות ומסלקת כל מחשבה על פעולה מרוסנת ואו, חס וחלילה, מו"מ עם "התוקפן".

מצד שני, נראה כי לא רבים הישראלים החושבים שניתן במהלך צבאי, אלים ככל שיהא, לסיים את הסכסוך בו אנו חיים. נדמה שרבים מאזרחי המדינה כבר מפוכחים מספיק לא להאמין למנהיגיהם המבטיחים להם שלום כמו סוכני מכירות מניפולטיביים. אז איך, אם כן, פורצים באמת את מעגל האלימות? לשם כך חייבים להתייחס לשורשי הסכסוך, המקרינים עד היום על האזור כולו.

הסכסוך הישראלי פלסטיני בצורתו האלימה ביותר, כפי שאנו חווים אותו כבר שנים רבות, החל בנכבה הפלסטינית שהתרחשה ב-1948. את שורשיו האידיאולוגיים ניתן למצוא כבר בשחר תולדות הציונות, אבל 1948 היא השנה המכוננת של הטרגדיה שאנו חיים כיום. כינונה של המדינה היהודית התרחש במחיר עקירה של רוב הפלסטינים מבתיהם, הרס רוב יישוביהם והפיכתם לפליטים. עד היום כ-70% מהפלסטינים הם פליטים בארצם או בגולה.

הסכסוך שהחל בנכבה הפלסטינית לא יסתיים עד שהיהודים בישראל לא יכירו בטרגדיה שהתחוללה ב-1948 ושעל חורבותיה הוקמה המדינה. אנו, היהודים בישראל, חייבים לקחת אחריות על חלקנו בנכבה הפלסטינית ולהכיר בזכות השיבה של הפליטים הפלסטינים. ללא צעדים אלה, אין כל סיכוי להשגת שלום אמיתי בינינו לבין שכנינו.

כיום, כמו ב-1948, רבים שוב נוטשים את בתיהם. היהודים יוכלו לחזור לבתיהם עם שוך הקרבות; לפלסטינים לא ניתן לשוב ב-1948 וללבנונים רבים לא יהיה בית לשוב אליו. אולי אם נתחיל לחשוב על חיים משותפים כאן, לכל תושבי האזור ופליטיו, נוכל לחיות לבטח בבתינו.