האם הרגשתם אי פעם תלויים בין שני עולמות? חשתם שאתם לא באמת בשניהם אבל גם לא רק באחד מהם? חשתם שאתם מחוץ לעצמכם? האם חוויתם אי פעם את התחושה המוזרה של להיות משתתפים רחוקים וצופים בארועים שמערבים אתכם ואת המקום שלכם, כשהזמן הנוכחי מקבל קצב אחר לגמרי? אני לא מתכוונת באופן מטאפורי, אני מתכוונת ל'תלויים' באופן מילולי, פיזי ורגשי. אלה היו התחושות שלי ב-12 ביולי 2008 בקולה, כשיחד עם אנשים מיוחדים מאד פרמתי זכרון, סוג של קדושה, מקום שהיה ונותר מחובר אל הלב וההיסטוריה שלי. מקום שכבר לא קיים עוד; או ככה לפחות חשבתי עד אותו יום. וביום ההוא, בביקור בפלסטין וישראל ובגילוי של קולה, מצאתי חלק מעצמי.
הנסיון והכתיבה על החוויה הזאת היו קשים, מורכבים, אמוציונליים ומתישים. זה דו"ח פשוט, אבל גם מלא בפרדוקסים. זה דו"ח אישי, שחושף מפגש עמוק, גולמי ורגשי, ובשיתופם של אחרים בו, אני מרגישה פגיעה וחשופה. זה סיפור שיכול להרחיק, אבל שחייבים לזכור ולספר.
המורכבות הרב שכבתית של להיות בקולה מתחילה בהשתתפותי, יחד עם עוד 12 מחנכים וסטודנטים בפרויקט שמומן ע"י קרן פולברייט-הייז, למען חינוך ותנאים לשלום בפלסטין וישראל. להיות בישראל ובפלסטין היה חלום שאפילו לא העזתי לחלום או הרשיתי לעצמי לקוות לו, עד שממש הגענו לשם. "כשנחזור" הוא משפט ודימוי נפוץ בזכרון של פלסטינים, אבל עד כמה אנחנו מאפשרים לזיכרון הזה להיות אמיתי ומוחשי? אני מנסה לעבור עליו במהירות, בזהירות, להחזיק אותו בהווה, מין אקט של צנזורה עצמית מחשש שהרגש עצמו יועמד בסכנה. שכבה נוספת של עומק ושל מורכבות היתה המפגש שלנו עם 'זוכרות'. אחת מהמטרות של הביקור בן החודש שעשינו, היתה ללמוד על תכניות ועל אנשים שעובדים על מאמצי פיוס. בין הביקורים המתוכננים היה גם אחד ל'זוכרות', מה שעתיד היה להפוך לאירוע משנה-חיים עבורי.
הצוות שלנו נכח בפרזנטציה של איתן ברונשטיין, המייסד והמנהל של עמותת 'זוכרות', ביום מנומנם במקצת, לאחר יום של נסיעות וכמה פגישות אחרות. הבוקר הספציפי הזה הושאר פנוי לסיורים עצמאיים; ואני כל-כך שמחה שהפגישה המתוכננת שלנו לא בוטלה או שונתה על ידי תכניות אחרות. הקבוצה לקחה 3 מוניות ל'זוכרות'. כשהגענו, קיבלו את פנינו בחלל ישיבה וגלריה מענינת. בזמן שלקח לארגן ולהושיב את הקהל האמריקאי שלנו, צפיתי בתערוכה The (In)Human Spatial Condition על מחסומים, חומות, והחיים הפלסטינים. היתי המומה ונרגשת לראות את המציאות הקשה הזאת מוכרת ומוצגת במבנה הזה בתל אביב, והמפגש המטריד מעט עם המקום שבו היינו ועם מה שראינו החל להתגלות.
תדהמה עמוקה, צער, אבחנות שהיכו אותי בהלם, תחושת אחווה וגם ניצוצות של תקווה- כל אלה שטפו אותי כשהקשבתי לאיתן מדבר על היעוד של 'זוכרות', על הפעילויות והנחישות שלה. שמעתי את הכוח העיקש של ההכרה הפנימית והמחויבות שבקולו. עם ההערות והשאלות הרבות שעלו אחר כך, כולל שאלה ששאלתי בעצמי, העניין שלי התחדד עוד יותר. ללא ספק, זה היה אחד המפגשים המרגשים ומחזקי האמון ביותר שהשתתפתי בהם בחיי. הרגע הזה הביא איתו כל-כך הרבה פוטנציאל לעתיד, ויחד עם זה חשף בזהירות פחד עמוק ותחושה של שמירה על העצמי שלי. הוא איפשר לי לומר לאיתן את המילים הבאות: "אמא שלי נולדה בכפר קטן שנהרס, בשם קולה".
האם זה מפתיע שהייתי המומה כשאיתן שאל, בנימה עניינית: "את הולכת לבקר בו"? לא הבנתי... כן, רק עכשיו שמעתי אותו מדבר על הצבת שלטים עם שמות של כפרים הרוסים בעברית ובערבית, על הבאת פליטים לבקר בבתיהם, אבל "מה, הוא לא יודע שקולה נהרסה, נמחקה?" חשבתי לעצמי. איתן שם לב, כנראה, למבט השואל בעיני (ואולי הוא קרא את המחשבות שבראשי?), ואמר שאולי יוכל לסייע לי לאתר את קולה, ומיד הלך לחפש מידע במשרדו. אני יכולה לראות את אותו הרגע, אני יכולה לגעת בו, לשמוע אותו, להרגיש אותו. הייתי נרגשת, ריחפתי באויר; אבל פתאום שוב חששתי. חששתי מכל מה שיכול להשתבש ולהתנגש עם הביקור המתוכנן בקולה; המחשבות התרוצצו לי בראש: "טוב, זה הולך להיות אייטם חדש בלו"ז של הקבוצה.... אנחנו אמורים לעזוב לירושלים מחר בבוקר... איך אני יכולה לעשות את זה? אני לא מכירה את העיר, ולא מרגישה נוח לנווט בעצמי בתל אביב", ועוד הרבה שאלות ספקניות ומחשבות פנימיות. אף על פי שהשאלות האלה נמשכו רק כמה רגעים, הרגשתי כאילו עברו מיליון שנה. בזמן שהרהרתי בכל הפחדים האלה ושיתפתי בהם את החברים בקבוצה, איתן הביא את האטלס 'פלסטין 1948' של אבו סיתה, ויחד עם שני חברים מהקבוצה התחלתי לחפש את קולה. החששות החלו להתמוסס כשעוד כמה חברים הצטרפו להתרגשות ומייק הייז, חוקר על מלגה, התנדב להשאר למחרת ולנסוע לקולה. אבל השיא היה בעצם האיתור של קולה על המפה. פתאום זה כבר לא היה מקום של חלומות וסיפורים בשבילי, וזה הפך כבר לעניינם של כמה חברים בקבוצה.
הנסיעה לקולה לא היתה רק ענין של לוגיסטיקה; גם כשמוצאים משהו על המפה, זה לא אומר שיודעים איך ממש להגיע לשם. היו גם הרבה מאד זמן, אנרגיה, מסירות ולהט שהושקעו.. איתן עדיין היה צריך למצוא איך להגיע לשם, כך שהוא התכוון לצלצל למחרת עד השעה 14:00.
באותו ערב ביקרתי את הוריה של חברתי הטובה מורן ביפו העתיקה. אף על פי שהשהות איתם היתה מאד חשובה לי, הראש שלי היה כבר בבוקר שאחרי, גם אם עוד לא הצלחתי להביא את עצמי לחשוב על לראות את קולה באמת. אותו ערב, דיברתי על זה שאני יכולה לראות את המפה של יפו העתיקה שמתחברת אל הים. אביבה, אמא של מורן, אמרה בצורה פיוטית "הגוף שלך זוכר". המילים של אביבה הדהדו אצלי עמוק בתוך הגוף, בתוך הלב ובראש, ולמחרת בקולה הבנתי את המשמעות האמיתית שלהן.
באותו ערב, ושוב למחרת בבוקר, צלצלתי להורי שמתגוררים כיום בעמאן שבירדן, לספר להם על הביקור המתקרב. הורי היו לא-בטוחים, אולי חוו את אותם הפחדים כמוני, הם כנראה לא ממש יכלו להאמין שבאמת אוכל להגיע לקולה. ובכל זאת הם השתתפו בהתרגשות שלי. אבי דיבר על באר מים, על פרדסים כחמישה ק"מ מהכפר, על בני משפחה וקרובים, ועל המיקום הכללי של הכפר. אף על פי שאבי לא נולד בקולה (הוא נולד כמוני, בטולכרם), הוא ביקר בקולה לעיתים קרובות, לבקר את דודתו ועוד קרובים מהמשפחה המורחבת. הוא היה רק בן 10 בשנת 1948, כשהנכבה התרחשה.
בשעה 10:00, אחרי שבדקתי את הטלפון אולי מאה פעמים (ברור שלא רציתי להחמיץ את השיחה שמאשרת, אני כמובן לא רציתי אפילו לשקול את האפשרות שהתכניות שלנו יבוטלו), צלצלתי לאיתן. הוא בילה את היום עם ילדיו במוזאון הילדים, ואמר שהצליח למצוא איך מגיעים לקולה, ואמר גם שיתקשר בשעה 14:00 כדי שנחליט על מקום להפגש. המתנה היא לא אחד מהמאפיינים שלי, אבל הזמן חלף בסופו של דבר, ואיתן צלצל וביקש שנפגוש אותו, מייק הייז ואני, במגדלי עזריאלי.
מייק ואני לקחנו מונית למגדלים, וניסינו לאתר איפה בדיוק נפגוש את איתן. למרות הסמול טוק שניהלנו, אפשר היה לראות ששנינו שקועים במחשבות על הנסיעה המתקרבת. סוף סוף פגשנו את איתן, אחרי עוד כמה שיחות הכוונה, ויצאנו למסע, שמרגע לרגע החל להפוך למציאות. איתן התייעץ עם ידידה שלו (נגה קדמן) על איך להגיע לקולה. בדרך ראינו שלט שכפי שאיתן הסביר היה כתוב בו, בעברית בלבד, 'יער קולה'. עברנו על פני מתחם אימונים צבאי נטוש, וראינו פארק עם אזורי מנגל וספסלים, למטה מהן התחלנו כבר לראות את שיחי הצבר. היתה תחושה של ציפיה בכולנו, כשהבטנו בשיחי הצבר ובשרידי המבנים ההרוסים, ונסענו בדרך העפר הגבשושית. נאמר לנו שהשתמשו בשיחי הצבר להגן על רכוש, והמנהג הזה הובא ממקסיקו במאה ה-19 ואכן התפשט ושגשג. פנינו כמה פניות, ובסופו של דבר החנינו את המכונית הקטנה, ומיד פגשנו בחור שנשא דלי מלא סברס שאסף מהגדר החיה הזו. איתן, מייק ואני התחלנו ללכת. צלצלתי להורי והודעתי להם שאני צועדת על אדמת קולה. הם שאלו מה אני רואה, הקול של אמא רעד, ואמרו לי שאחי ממש באותו רגע הגיע בחזרה מאיטליה, והצירוף הזה, של שנינו שבים הביתה היה משהו שאי אפשר להתעלם ממנו. יותר מדי דברים להרכיב יחד, אבל אצלי בלב הכל מתחבר ונראה הגיוני.
אנחנו מוצגים בפני עומר אע'באריה מ'זוכרות' (מנווה שלום ואום אל-פחם), שפגש אותנו בקולה. עומר, בעבודתו בזוכרות, מארגן סיורים לכפרים פלסטינים הרוסים, ולנוכחותו שם אחראי איתן. תוך כדי הביקור הוא שאל שאלות חשובות שעזרו לי להתמקד ולמצוא יותר מידע. אפילו עכשיו, אני מרגישה שאני גם הולכת וגם צופה בסצנה הזאת. אני מתקשרת שוב לאבא ושואלת על באר המים; הוא אמר "סבּיל" ואני שואלת מה בעצם המשמעות של המילה הזאת. נחל? או שזה מעיין או באר? בדרך כלל המילה הזאת מציינת מעיין המיועד לעוברי אורח. עומר שם לב לערמה של אבנים, ומודיע שאולי זאת הבאר. אנחנו מתאספים ומזיזים את האבנים. כן, זו באר. אבן נוספת נופלת פנימה, המים מתיזים גבוה, מתיזים על פני. הם מתוקים. מים עמוקים ומתוקים... היה להם ריח טוב, וכשנגעו בפני הרגשתי את הרעננות שלהם. וחשבתי שהמשמעות של זה היא חיים, קבלת פנים, לידה מחדש. אלה מים מיוחדים, הרגשתי צורך לקחת לגימות עמוקות יותר של אוויר, למלא את ריאותי באוויר הזה. לא רציתי שהרגע ייגמר. המים, האוויר, האדמה, כולם נושאים איתם את הסיפורים, וכאן ארבעתנו היינו חלק מהנוף. ערמנו בחזרה את האבנים, ושוב התקשרתי להורי. היו כמה שיחות, בחלקן היו תשובות, התבדחויות, וחלקן הביאו איתן דמעות, זכרונות ותקוות. אמא שלי בכתה בטלפון. היא היתה גאה שאני, בתה הבכורה, הראשונה מהמשפחה לחזור לקולה, כשם שהיא היתה האחרונה להוולד בה.
שאלות נוספות היו איפה היה ביתם של סבא וסבתא. איזה עוד ציוני דרך היו שם? איתן ועומר עודדו אותי לשאול על בניינים גדולים, עצים וכיוונים, ומייק צילם את הביקור שלנו בוידאו. מהבאר צעדנו במעלה שביל, ואיתרנו את השרידים של מבנה גדול שהיה כנראה הקיר היחיד שנותר ממצודה. אבא אישר שזאת היתה מצודה עותומאנית או צלבנית, ומשם המשכנו לשרידים אחרים. בנקודה הזאת, אבא סיפר לי על טבח שלא שמעתי עליו עד אותו רגע. בתור ילדה הכרתי את הסיפור של אמא כתינוקת ב-1948; שכאשר ברחו מקולה, הוריה (סבא וסבתא שלי) השאירו אותה בחצר. סבא אמר שאף אחד לא יפגע בילד, ולא האמין שהיא תוכל לשרוד את המסע הקשה שציפה להם כשנמלטו על חייהם. בסופו של דבר הוא לא יכל לעזוב אותה, ואז חזר ולקח אותה איתם.
אני מזכירה את הסיפור הזה, את המציאות הזאת, כי תמיד חשבתי שבהסתמך על מה שסבא עשה באותו יום, יכולתי גם לגדול תחת זהות שונה לגמרי. אבל הסיפור הנוסף שאבי סיפר ב-12 ביולי 2008 גרם לי להבין שהיתה עוד אפשרות לסיפור החיים שלי ושל אמא: שיכל להיות שבכלל לא הייתי נולדת. אבא סיפר שהכפר הותקף קשות כי היה אתר התנגדות. הוא היה ביתו של המפקד הפלסטיני (מ-1948) חסן סלאמה, ולכן ספג עונש וחורבן קשים. כשהאנשים נמלטו, כמה קשישים שלא יכלו ללכת או לעזוב נשארו מאחור. כשחזרו כמה מבני הכפר מספר ימים אחר כך, הם גילו את גופותיהם שרופות. הקול של אבא השתנה והוא אמר "מספיק, אני לא רוצה לדבר יותר". אבא שלי הוא אדם שמבליג, אבל הרגש והדמעות בקולו היו ברורים. כשסיפרתי לאיתן, עומר ומייק את מה שחלק איתי אבא היתה שתיקה, ואז מין דיבור על "שרופות". מישהו אמר שזה היה חשוב שאהיה באותו יום בקולה בשביל אבא, שיוכל לחלוק את הזכרון הכואב, וזה באמת היה נכון.
למרות בקשתו "לא לדבר על זה יותר", הייתי חייבת להתקשר שוב לאבא כשמצאנו את שרידי המסגד. היה לו צבע כחול על הקירות הפנימיים, ויכולתי לראות רק את קצה הקירות ואת המיחראב . השרידים הזכירו מראה של מבנה גדול, שני מיחראבים בעצם. לידם היה דיוואן. מה שהדהים אותי בשרידים, זה שההרס נראה כפעולה מכוונת לגמרי, מעשה ידי אדם, הוא לא נראה טבעי כלל, וזה עורר כל-כך הרבה כאב..
עוד שיחה לאבו איאס (זה אבי); הוא התייעץ עם דוד שמבוגר יותר מאמא, ויודע יותר על הבית. הוא הנחה אותנו לפנות לכיוון דרום מזרח ולחפש שאריות בטון, עץ מיוחד ועוד שיחי צבר. נאמר לנו שהבית של סבא וסבתא אמור להיות האחרון או הלפני אחרון בכיוון ההוא. נתקלנו במבנה חצוב מאבן שנראה באמת עתיק. הוא היה חצוב לתוך הקרקע ונראה כמו מקום לאחסון חיטה וכד'. התקשרתי שוב לאבא והוא התרגש. הוא אמר שהבית של סבא וסבתא נמצא רק 10 מטרים משם, ושהם השתמשו במבנה החצוב הזה לאחסון בשר ותבואה. מימין היתה ערמה של שאריות בית, שכמו כל דבר בקולה, נהרס.
אני לא בטוחה מה קרה מיד אחר-כך, אבל הבטתי באיתן, ואמרתי לו בדיוק את מה שאבא אמר לי על בנין האבן והבית; כמו מרחוק אני שומעת את הקול של איתן אומר "אמא שלך נולדה כאן, זה הבית שבו היא נולדה". ואז אני רואה את זה. אני יודעת שכולם נרגשים, הלב שלי נמלא רגש, ובאותו זמן מתנפץ לרסיסים. אני רק רוצה לגעת בכל חתיכה וחתיכה מהשרידים האלה.
אני מעסיקה את עצמי בחיטוט באבנים ובעפר. דמעות? אני לא זוכרת. אנחנו יושבים בדממה, מייק מתרחק, עומר מביט באתר הסמוך, ואני מביטה באבק. אני מגלה חלק מסותת של אבן מחלון, ואוספת קצת עלים ועפר. אני באמת מרגישה אסירת תודה לאיתן, מהרגע שבו המילים שלו סיפקו לי מקום בטוח לומר שאמא שלי מקולה, ועד הרגע הזה שבו הוא יושב ליד שרידי הבית שלה. הוא הפך את הביקור הזה לאפשרי, ובלי עזרתו קולה היתה ממשיכה להיות חלום אסור. אני נותנת לו חיבוק ואומרת לו את הדברים האלה, והוא אומר "אני חושש שאני חייב לך הרבה יותר". המילים שלו, גרמו ועדיין גורמות לי לבכות... הן יהיו חקוקות בזכרוני לנצח, כי אם אנחנו מתעקשים על קיום שדוחק את האחר לשולים, נמשיך לשלם את החובות האלה לעד או לחיות אותם, ואף אחת משתי האפשרויות האלה איננה דרך טובה לחיות או להיות. ההיסטוריה והכאב שלי קיבלו עכשיו הכרה, וזה באמת עומס רגשי.
אני חושבת על סבא, שהיה לו חלום- להיקבר בקולה, אבל זה כמובן לא משהו שיוכל להתגשם, אני מתפללת למענו... איתן ועומר שואלים אם אני רוצה לכתוב את השמות של אמא או של סבא וסבתא. לא באתי מוכנה (ואיך בעצם אדם מכין את עצמו לכזה דבר?), היה לי רק עט, וככה על אבן שנשארה מביתם כתבתי בערבית את השמות של סבא וסבתא.
אני משוטטת, אני נושאת קצת עפר בין האצבעות, כמה אבנים, מריחה שוב את האוויר, יש באמת ריח טוב של ירק טרי, של צבר, של אבנים ועפר. גמעתי את האוויר, לא יכולתי לרוות מהריח של האוויר, של האדמה, ונשמתי ונשמתי...
הזכרונות של אבא כילד בן 10 מדהימים אותי; כאילו המפה של הכפר מוטבעת לו בראש, בזכרונות, בהוויה. אבל אחרי הכל אלה זכרונות של ילד בן 10 שעבר את הנכבה, וזכרונות כאלה יכולים להיות חזקים מאד.
נאלצנו לעזוב, הלכנו, מביטים בשרידים, סופגים אותם במבטנו, רואים בכמה מאבני הבתים ההרוסים משתמשים כיום כנקודות ציון לכבוד תורמי קק"ל. עומר קטף כמה חרובים פלסטינים מהעצים; כולנו טעמנו אותם, ואז הלכנו אל הרכב, יודעים שחלק מכל אחד מאיתנו נשאר מאחור.
איתן הוריד אותי ואת מייק בתחנה המרכזית, בשביל הנסיעה לירושלים. הנסיעה חזרה היתה שקטה. היה ברור ששנינו עסוקים במחשבותינו ובחוויות שעברנו. הדבר היחיד שרציתי כשחזרנו היה להיות לבד. כשראינו את מליסה, היא חיבקה אותי, מייק סיפר לה את הסיפור כשפרשתי לחדר. מאוחר יותר שמעתי שגם הוא בכה. כולנו חוזרים לחדרים, יום המחרת הוא יום עמוס. השינה באותו לילה היתה דלילה ומשונה, בין חלום לעירות הרגשתי כאילו אני הולכת לילה שלם; הרגשתי כאילו צעדתי בנעליו של כל אדם שברח מקולה באותו יום גורלי, כאילו צעדתי בשביל כל אחד ואחת מהם קילומטרים על גבי קילומטרים. אני נחנקת מדמעות כשאני נזכרת בתחושה ההיא. בבוקר למחרת היתי עייפה וצמאה, אבל לא מחוסר שינה- חלק מתוכי באמת לקח חלק באותו מסע.
לקח לי זמן לשתף אחרים בסיפור; היה בו חלק אישי שלא חשבתי שאחרים יבינו או באמת ירצו לדעת. איתן ארגן לי שיחות עם שני עיתונאים, אחד מאל-ג'זירה נט (ודיע עוואודה) ואחד ממעריב-nrg (איתמר ענברי). ודיע עוואודה כתב תאור מרגש של הביקור, ומעוניין לכתוב עוד על קולה. אני זקוקה ומנסה למצוא עוד אנשים שזוכרים את הטראסות ואת החיים שם. מצאתי בן דוד מבוגר יותר שסיפר על ביקור מסויים לקולה ועל האירוח שם. ביקשתי מהורי לזכור את המפה, אני רוצה לקשר את אחי עם 'זוכרות', כל כך הרבה מחשבות. אני קוראת את התגובות באתר אל-ג'זירה נט ומתרגשת. מסתבר שהסיפור נגע בעצב עמוק של הרבה פלסטינים בתפוצות, ואני מנסה לתרגם לאנגלית עבור כמה מעמיתי.
במהלך הראיון הטלפוני ל-nrg, איתמר ענברי שאל אותי: "האם הופתעת מזה שיהודי ישראלי עזר לך למצוא את הכפר של אמך?". זאת שאלה חזקה. אני מתקשרת לאיתן אחרי שאני חוזרת לארה"ב, והוא מתרגם מעברית את התגובות באתר nrg. התעניינתי, בהיסוס ובחשש מה, לשמוע מה יגיד הקהל הדובר עברית, כי המשמעות היתה שוב להתעמת פנים אל פנים מול מה שאדם כלשהו הרגיש בתגובה לסיפור שלי; אפשרות ששוב אצטרך להסתיר את האמת, או אולי פשוט לחיות אותה במישור הפנימי. עצוב שהטון שם היה שלילי ברובו, אבל דווקא בגלל זה כל-כך חשובה העבודה ש'זוכרות' עושה. כשאני חושבת על זה, אולי באותו יום התקשרתי לאיתן גם כי רציתי לשמור את זיכרון הביקור בקולה חי.
בשיחת המשך, איתן ואני מדסקסים על השאלה הראשונה שהפנה אלי- "את הולכת לבקר שם?" (בקולה), ולומדים עוד על הכוח שטמון ברגע הספציפי הזה. הוא זוכר בבהירות את השאלה שלו ואת התגובה שלי, וכשדיברנו על זה, נעשינו מודעים יותר לעומקה של החוויה. לפי דבריו של איתן, כשאמרתי שאמא שלי נולדה בקולה, זה היה בשבילו ברור ומובן מאליו שאנסה להגיע לשם. עבורי, זה לא היה חזון נגיש וברור כלל. החיבור בין חלום למציאות ובמיוחד העמידה פנים אל פנים מול המציאות הזאת, היו קשים, אם לא ממש בלתי אפשריים באותו זמן, פשוט בגלל הדרך שבה אנחנו חיים את המצב. אף על פי שתמיד היתה "התשוקה האסורה" והצורך הלא מודע להיות שם, לראות ולבקר, עדיין קיים גם הצנזור העצמי שמופיע פשוט בעצם הניסיון להבין את העולם.
כן, אני שוב מרגישה עקורה ומתגעגעת הביתה! אז בדרך מיוחדת כלשהי, קולה והביקור בה נשארים איתי על בסיס יום-יומי, ממש מתחת לפני השטח של הנורמליות והשגרה; הם נותנים לי השראה ומוטיבציה, ואני עדיין שוב מוצאת את עצמי לפעמים שם, ליד הבאר, ליד שיחי הצבר, ליד הבית של אמא ושל הוריה, מקשיבה לקולות ופשוט מנסה להיות שם... וכמה אני משתוקקת לנשום את האוויר שם ולגעת שוב באבנים.
כשקראתי את תגובות מהמאמר באל-ג'זירה נט, היתי המומה לראות איך החוויה האישית הזאת נראתה בעיני הרבה פלסטינים כמהדהדת גם את החלומות והזכרונות שלהם, ואיך היא התחברה אליהם במישור עמוק יותר של התודעה. והרי החיבור ברמת התת-מודע עם התחושה של בית, על הקדושה שלו, השורשים שלו, מקום ההוויה, כל אלה אין להם גבולות, לא אתניים ולא אחרים. הזכרונות של אבותי מחוברים לשלי, בדיוק כמו שאני קוראת בתגובות מכל רחבי העולם של אנשים עקורים כמוני. או אולי פשוט כמו שחברתי הקרובה דבי מדברת על צמח הלענה, ועל הגעגועים והקשר שלה לנוף ילדותה- האוויר, המים, העצים והעפר של קולה קוראים לי. חברה ששמעה על הביקור הבא שלי בקולה, ביקשה ממני בקשה מיוחדת: להביא לה עלה מיובש מקולה, לא כמזכרת, אלא כהתגלמות רוחנית עשירה של המקום ושל ההיסטוריה שלו.
ושוב בארה"ב, אני מצלצלת לחברתי הקרובה מורן, יהודיה ישראלית, שאת הוריה פגשתי בערב שלפני הביקור בקולה, לחלוק איתה את הרגשות והמחשבות. אני שולחת לה את הדיווחים באון-ליין וכמה תמונות. אנחנו מדברות על הדרכים המצטלבות שלנו ועל המשמעות של המפגשים בינינו. היתי רוצה שביחד נחזור לבקר בקולה... מורן ואני עבדנו יחד בתחומים של שלום וצדק חברתי, לפני שעזבה את איידהו. אחד הפרוייקטים האחרונים שעשינו, היה להזמין חבר בקבוצת 'רבנים לזכויות אדם' לדבר בסימפוזיון באיידהו. אני מזכירה לה שביום האחרון שלי בירושלים, פגשתי מישהו מהם שהיה בקשר עם הדובר שלנו, וסיפרתי לו על הביקור בקולה. אנחנו מדברות ויודעות שהעבודה המשותפת שלנו לא נגמרה, שיש עוד פרק שמחכה לנו לעבוד עליו... אני מבטיחה לשלוח לה את האיות של השם של בתה בערבית; ואני יודעת שעוד נשוב ונדבר על קולה.
בסתיו הזה, שוב בארה"ב, אני פוגשת את מליסה ומייק בשוק האיכרים המקומי שלנו, אנחנו מדברים על הסרט התיעודי על החודש שעשינו בפלסטין וישראל, שניהם מדברים על קולה, והעבודה על המידע שצברנו מתקדמת. בקרוב נזכיר בכמה ועידות את מאמצי השלום והפיוס שראינו, ונחלוק את החוויות שלנו עם הקהילות המקומיות שלנו כאן, כדי לעורר השראה, לתמוך, ללמד ולזכור. אבל בשבילי, באופן אישי, יש עוד הרבה מעבר לזה. עמוק בלב ישנו מקום שאני יודעת שאני צריכה לשוב אליו ולעשות בו משהו נוסף, ומעבר אליו, יש שם אנשים מיוחדים שהפכו לחברים לעד. עכשיו אני יודעת שהסיפור הזה, ההבטחה הזאת, השביל הזה, לא נגמרים, לא אמורים להגמר ולא ייגמרו כאן...
רולא
אוגוסט 2008
