אודות המאבק לשימור הכפר ליפתא

ליפתא הוא כפר פלסטיני שעד הנכבה חיו בו כ-3000 איש/ה. הוא נכבש בראשית 1948 אחרי התקפות חוזרות ונשנות, כולל טבח שנעשה ביושבי בית קפה בדצמבר 1947. מרכז הכפר לא נהרס מיד ועשרות מבתיו עומדים עד ימינו. צה"ל חורר את גגותיהם כדי למנוע התיישבות בהם. למרות זאת, נהפך הכפר למקום מקלט ל"אנשי שוליים" שונים. למעשה זהו מקרה ייחודי בו נותרו בתים רבים יחסית עומדים בכפר שנכבש בנכבה ושלא אוכלס מחדש ע"י יהודים. רבים שואלים למה זה קרה ולא ברור אם יש לכך תשובה חד משמעית. הכפר נותר כפנינת נוף מיוחדת במינה, אליה מטיילים רבים, במיוחד למעיין. כנראה שאחת הסיבות לשימורו טמון בהעדר דרך גישה קלה לכלי רכב עד למרכזו. הדרך הלא קלה להגיע אליו ולעלות ממנו מקשים על "סחיבת" אבניו.‏

בשנת 2004 הוגשה תכנית בניה שמשמעותה הרס הכפר ליפתא. ע"פ תכנית זו תקום במקום שכונה יהודית שבה מאתיים וחמישים יחידות דיור. חלק מבתי הכפר יזכו לשימור מינימאלי שאינו עומד בסטנדרד של שימור מקצועי.‏

זוכרות, כמו גם פליטי ליפתא, החיים במזרח ירושלים, הגישו התנגדות לתכנית הבניה. כל שהועדה המחוזית הסכימה היה לא לפגוע בשטח בית הקברות ובמסגד הכפר. בדיוני ועדות התכנון התברר שמתכנני התכנית לא ידעו אפילו היכן נמצאים המסגד ובית הקברות. אחד מחברי הועדה המקומית שאל במהלך הדיון: "האם המסגד פעיל כיום בכלל?" אלה התייחסויות אופייניות של אנשי התכנון בישראל למורשת הפלסטינית הבנויה.‏

כחלק מהפעילות להעלאת המודעות להרס הצפוי של הכפר, ארגנו זוכרות ועקורי ליפתא מספר סיורים לכפר במהלכם הוצבו שלטים המציינים את אתריו השונים והופצה חוברת מיוחדת בעברית ובערבית.‏

להלן טקסט ההתנגדות לתוכנית הבניה

26 בספטמבר 2004

לכבוד:

ועדת המשנה להתנגדויות
הועדה המחוזית לתכנון ובניה
משרד הפנים
שלומציון המלכה 1
ירושלים

הנדון: התנגדות לתכנית בניה מס' 6036

מבוא:

1. עמותת 'זוכרות' (ע.ר. מס' 6-952-038-58 ) מגישה בזאת התנגדות לתכנית המפורטת 6036, שמטרתה הקמת שכונת מגורים על המקום שבו שכן הכפר הערבי ליפתא עד שנת 1948.

2. עמותת 'זוכרות' הוקמה במרץ 2002 במטרה לקדם התייחסות אחרת של המדינה, תושביה ומוסדותיה, כלפי האסון של העם הפלסטיני, שב-1948 נהרסו רוב כפריו ועריו. פעילות העמותה נובעת מההכרה שהריסת למעלה מ-530 כפרים וערים ועקירתם מנוף הארץ היא חלק מעברם של מדינת ישראל ושל העם היהודי, ולא רק של העם הפלסטיני. אנו בעמותת 'זוכרות' חשות כי התייחסות חדשה, מכובדת ומכבדת אל אסון זה היא נדבך הכרחי וחיוני בתהליכי הפיוס בין שני העמים ובדרך לסיום הסכסוך ביניהם.

3. עמותת זוכרות מרכזת את פעילותה סביב האתרים בהם היו הכפרים והערים הפלסטיניות שנהרסו ב 1948. אתרים אלו אינם נהנים מהגנתם של גופים וולונטריים כלשהם, דוגמת ההגנה שמעניקה החברה להגנת הטבע לאתרי טבע או דוגמת ההגנה של רשות העתיקות לאתרים היסטוריים קדומים. אי לכך רואה העמותה את עצמה קשורה באופן ישיר לשינויים המתרחשים או שעלולים להתרחש במרחב הכפרים ההרוסים.

4. ההתנגדות נתמכת ע"י תצהיר מנהל עמותת 'זוכרות', מר איתן ברונשטיין, המצורף לכתב ההתנגדות.

בסיס תיאורטי

1. במאמרה 'שיח השייכות בישראל וביטויו בתכנון המרחבי', בודקת ד"ר טובי פנסטר את המשמעויות והאפשרויות של הבניית הזהות והשייכות של האזרחים הפלסטינים במסגרות התכנון בישראל. כנקודת מוצא מתייחסת פנסטר להגדרת 'איכות חיים' כפי שהיא מופיעה בתמ"א 35: "במונח השחוק משהו, איכות חיים, הכוונה לשילוב של תחושת נינוחות, שייכות ומחויבות לחברה בישראל עם הקשר אל המקום, ההזדהות והמחויבות לסובב הפיזי- היא דמות נוף ארצנו" (עמ' 2-3, הדגשה במקור). לגבי הגדרה זו שואלת פנסטר האם ניתן להכיל מושגים אלו של שייכות והזדהות עם מקום גם לגבי הציבור הפלסטיני בישראל.

2. באמצעות דיון עם מתכנן תמ"א 35, ובעזרת הדגמת מקרה תכנוני שבו הושגה פשרה בין הרחבת כביש בנשר לבין שימור קבר עז א דין אל קסאם, מציעה פנסטר בחינה מחודשת של שילוב מרכיבי זיכרון בתכנון מרחבי, אפשרות זיכרון של קהילות שונות, והתנגדות למגמה של 'מחיקת הזיכרון' או 'גניבת הזיכרון' של המיעוט.

עיקר ההתנגדות:

חלק א'

1. עמותת זוכרות מתנגדת באופן עקרוני וגורף לתכנית השימור הנדונה מהטעמים שיפורטו להלן.

2. אנו יודעים כי יטענו כלפינו שכל עיקרה של התנגדות זו היא פוליטית. אולם תכנית הבניה הנדונה, המבקשת להתהדר באצטלת השימור המקצועי, אינה אלא תכנית בעלת משמעות פוליטית של המשך ההשתלטות של מדינת ישראל על המרחב הערבי של הארץ.

3. הכפר הפלסטיני ליפתא שכן בסמוך לירושלים עד 1948, עת נכבש בידי צה"ל. תושביו נאלצו לעוזבו ומצאו מפלט בירושלים, בערים שונות בגדה המערבית ובארצות נוספות. בגרעין הכפר נותרו כמה עשרות בתים ומעיין, והוא מהווה פינה ייחודית בנוף הירושלמי. הכפר לא אוכלס מחדש עי" יהודים – בניגוד, למשל, לעין כארם, עין חוד ועוד - ויש בכך משום זיקה של כבוד, אף אם לא מודעת, כלפי תושבי ליפתא הפלסטינים. כשאוכלסו מחדש הכפרים הנ"ל ע"י יהודים, עדיין חיינו על הסיפורים לפיהם עזבו הפלסטינים מרצון את כפריהם ולא התחלנו להבין את גודל בעיית הפליטים הפלסטינים שעומדת למכשול עיקרי בפני התפייסות בין שני העמים.

4. בתי ליפתא, ההרוסים בחלקם, נותרו על עומדם ומהווים מעין מצבה מתפוררת למלחמת 48, בה נכבשו רוב הכפרים הערביים ותושביהם הפכו לפליטים. בניגוד ליחס זה של כבוד מסוים מציעה התוכנית הנוכחית בניית מאות יחידות דיור והפיכת הכפר לשכונת מגורים. בניה זו תמחק את משמעותו של הכפר כאתר זיכרון חשוב לפליטיו, חלקם אזרחי ישראל החיים באזור ירושלים.

5. קיים בלבנו החשש כי אם תמומש תכנית הבניה והאכלוס מחדש של ליפתא, יהיה בכך צעד שיוסיף על הטראומה של העקירה שחוו תושבי ליפתא ב-1948 ושיזכיר מחדש לפלסטינים אזרחי ישראל (וגם לאלה שלא) את חוויית הַנַכְּבַּה שצרובה בתודעתם הקולקטיבית. ועדת אור שחקרה את הגורמים להתלקחות באוקטובר 2000 קבעה כי עבור הערבים בישראל "הקמת מדינת ישראל, שהעם היהודי חגג אותה כהתגשמות חלום הדורות, כרוכה בזיכרונם ההיסטורי בטראומה הקולקטיבית הקשה ביותר בתולדותיהם - הנַכּבַּה."

6. אליק רון, מפקד המחוז הצפוני בזמן אירועי אוקטובר 2000, התייחס בעדותו בפני הועדה לגורמים העמוקים לזעם של ערביי הארץ: "ציינתי בפני כבודכם כבר קודם – שורשים, חלקם עתיקי יומין, חלקם מלפני שנים רבות ומועטות, לאורך השנים כאמור לא קהתה התחושה של האסון, של אובדן בית ושל אובדן קרקע. (...) קרה להם אסון. פליטים שנעקרו, חלקם נעקרו מתחום המדינה, חלקם נשארו בתחום המדינה, והתחושה הזאת של האובדן לא קהתה, לא דהתה ומלווה אותם עד עצם היום הזה."

7. לאחרונה זכתה לפרסום רב היוזמה של ערבים מישראל לבקר במחנות ההשמדה בפולין כדי להתחבר לשורשי כאב היהודי ולהבין את הטראומה שהותירה שואת יהודי אירופה באזרחי ישראל היהודים. בניה על שרידי הכפר ליפתא תוכיח לערבים שהיהודים אינם מחזירים מחווה דומה של כבוד לעבר ולאסון הערבי. במקום להבין, לכבד ולשמר את הזיכרון והעבר הערבי של הארץ, תכנית הבניה הנ"ל תטשטש את עקבותיו של הכפר ליפתא.

8. חשוב לנו לציין כי למרות שעד כה מדינת ישראל ומוסדותיה לא הכירו באחריותם להרס הכפרים הפלסטיניים, הרי שרק במקרים נדירים נבנו בתים עבור יהודים במרכז אתרי הכפרים ההרוסים מ-1948 .

9. עצם קיומה של תכנית זו, לאכלוס מחדש של ליפתא, מתעלמת לחלוטין מבעיית הפליטים הפלסטינים שנוצרה בעקבות גירושם ב-1948. היא דוחה באופן מעשי את זכות הפליטים לשוב לבתיהם ע"פ עקרונות המשפט הבינלאומי וזכויות האדם הבסיסיות. מדינת ישראל התחייבה עם קבלתה לאו"ם, במאי 1949, למלא אחר החלטה 194 המכירה בזכות הפליטים לשוב. כל בניה ואכלוס של הכפר ע"י יהודים תחריף את הקשיים העתידיים לפתרון בעיית הפליטים הפלסטינים.

10. עמותת זוכרות מציעה, אפוא, להשאיר את הכפר כאתר זיכרון שישמש לצורכי לימוד ההיסטוריה של 1948, למידה שהינה תנאי הכרחי בניסיון להביא לפיוס בין העמים. זאת, כל עוד לא מדובר באפשרות המעשית של שיבת הפליטים של ליפתא, שהם הבעלים החוקיים של המקום.

11. אי לכך אנו מציעות לא לאשר את תוכנית הבניה המוצעת, ולהותיר את שרידי הכפר ליפתא כפי שהם.

חלק ב'

לחלופין בלבד, ובלא להפחית או לגרוע מהתנגדותנו העקרונית למימוש תכנית הבניה הנ"ל, אנו מבקשות לטעון לגופה של התכנית ולהציע כדלקמן:

1. אזור בית הקברות של הכפר ישומר ויוכרז כבית קברות ותיסלל אליו גישה נוחה עבור בני המשפחות של הכפר.

2. אתר המסגד ישומר ויוכרז כמקום קדוש.

3. למרות התהדרות ברמה גבוהה של שימור, לא טרחו מתכנני התוכנית ליצור קשר עם פליטי ליפתא, שהיו יכולים, לו רצו בכך, לסייע בידע לטובת השימור.

4. כפי שמתחייב מפרקטיקה של שימור אתרים, יוכן תיק תיעוד מקיף הכולל (גם) את ההיסטוריה הפלסטינית של הכפר כדי שניתן יהיה להתייחס אליה בביצוע השימור.

5. התנגדות לסעיפים 11 ו-12 בתוכנית, להקמת מלון וליעוד גרעין הכפר לאזור למסחר ולמגורים. יעודים אלו בפרט אינם מכבדים את תושבי הכפר. הם מתבססים על האסתטיקה של המבנים והרחובות הערביים, אך אינם מציינים כלל את מי שחיו בבתים וברחובות אלו.

6. יש לבטל את הכוונה לבנות בית כנסת במקום, דבר שמבליט את העובדה שיש כאן (שוב) פעולה של יהוד המרחב ולא (כביכול) שימורו.

7. בעלי הקרקע אינם מצוינים במפורש וכנדרש בתכנית הבניה. עמותת זוכרות תשמח לסייע באיתור פליטי ליפתא, בעליה החוקיים האמיתיים של הקרקע הזו.

8. הסעיף המורה על גישה וחניה של כלי רכב עבור תושבי השכונה בלבד נשמע רציונלי מבחינה תכנונית, אך למעשה הוא מונע ביקור של פליטי ליפתא בכפרם. מימוש רעיון זה יפגע עוד יותר בקשר בין הפליטים לכפרם. במקום אחר, בכפר בירעם בגליל, שרידי הכפר הם חלק מ"גן לאומי ברעם", שהכניסה אליו למבקרים היא בתשלום בלבד. למרות זאת, קיים הסדר לפיו עקורי בירעם אינם נדרשים לשלם שם וכך הם יכולים לבקר את כפרם ללא חובת תשלום כספי.

בנוסף על החותם מטה, מצטרפים חברי העמותה ופעיליה הבאים להתנגדות זו - 135 שמות

בכבוד רב,

איתן ברונשטיין

מנהל עמותת זוכרות