במסגרת תכנית בניה למרכז יהוד יהרסו עשרות בתים של העיירה הפלסטינית אל-יהודיה (אל-עבאסיה). מדובר בהרס כמעט כל הבתים שנותרו מאל-יהודיה, כולל רובו של המסגד. זוכרות הגישה התנגדות לתכנית ההרס הזו.

צילומים ומידע נוסף אודות ההתנגדות

21 ביוני 2006

לכבוד
1. הועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז מרכז
הרצל 91, רמלה
2. הועדה המקומית לתכנון ולבניה יהוד – נווה אפרים
עיריית יהוד, מרבד הקסמים 6, יהוד

הנדון: התנגדות לתכנית מתאר מקומית מספר: יד/3/2009

מבוא:

1. עמותת 'זוכרות' (ע.ר. מס' 6-952-038-58) מגישה בזאת התנגדות לתכנית המתאר המקומית מספר: יד/3/2009 שהיא חלק מתכנית רחבה יותר שמטרתה להרוס את המרכז הישן של יהוד, מה שהיה עד 1948 היישוב הפלסטיני אל-עבאסיה, ולהקים תחתיו מבנים למגורים ולמסחר. (בעבר נקרא היישוב אל-יהודיה ובשנת 1932 הפכו תושביו את שמו לאל-עבאסיה)

2. עמותת 'זוכרות' הוקמה בפברואר 2002 במטרה לקדם התייחסות אחרת של המדינה, תושביה ומוסדותיה, כלפי האסון של העם הפלסטיני, שב-1948 נהרסו רוב כפריו ועריו. פעילות העמותה נובעת מההכרה שהריסת למעלה מ-530 כפרים וערים ועקירתם מנוף הארץ היא חלק מעברם של מדינת ישראל ושל העם היהודי, ולא רק של העם הפלסטיני. אנו בעמותת 'זוכרות' חשות כי התייחסות חדשה, מכובדת ומכבדת אל אסון זה היא נדבך הכרחי וחיוני בתהליכי הפיוס בין שני העמים ובדרך לסיום הסכסוך ביניהם.

3. עמותת זוכרות מרכזת את פעילותה סביב האתרים בהם היו הכפרים והערים הפלסטיניות שנהרסו ב 1948. אתרים אלו אינם נהנים מהגנתם של גופים וולונטריים כלשהם, דוגמת ההגנה שמעניקה החברה להגנת הטבע לאתרי טבע או דוגמת ההגנה של רשות העתיקות לאתרים היסטוריים קדומים. אי לכך רואה העמותה את עצמה קשורה באופן ישיר לשינויים המתרחשים או שעלולים להתרחש במרחב היישובים שנהרסו ב-1948 או שאוכלסו מחדש ע"י יהודים, כמו במקרה של עבסייה ויהוד.

4. ההתנגדות נתמכת ע"י תצהיר מנהל עמותת 'זוכרות', מר איתן ברונשטיין, המצורף לכתב ההתנגדות.

עיקר ההתנגדות:

5. עמותת זוכרות מתנגדת באופן עקרוני וגורף לתכנית המתאר הנדונה מהטעמים שיפורטו להלן.

6. התנגדות זו אינה מתייחסת לפרט תכנוני זה או אחר בתכנית, אלא מתנגדת לכל תפיסת התכנון והמרחב שבבסיסה.

7. תכנית מתאר מקומית זו היא חלק מתכנית גדולה, כנראה חסרת תקדים בארץ, לשינוי כל המרכז הישן של יהוד ע"י הרס הקיים, פינוי התושבים ובינוי חדש.

8. תכנית גדולה זו זכתה לכינוי "תכנית לוגאנו", ע"ש העיר השוויצרית, שמשהו דומה לה מתוכנן להיבנות במרכז יהוד.

9. תכנית זו ממשיכה את ההרס השיטתי וההתעלמות מהשרידים הפלסטיניים של הארץ בה אנו חיים. היא ממחישה את יחסה של מדינת ישראל לארכיטקטורה ולהיסטוריה הממשית של הארץ.

10. לפי הגיון זה, כל אובייקט ששייך לעבר הפלסטיני של הארץ נדון לאחת מכמה אפשרויות: "ייהוד המרחב"; התעלמות, הזנחה, בליה והתפוררות; הרס מתוכנן; יישוב מחדש ע"י יהודים. אפשרות אחרת, שנותנת דין וחשבון כלשהו לעבר הפלסטיני, נדירה ביותר. (דוגמא נדירה לשימור ארכיטקטוני יפה, המכבד את הזיכרון הפלסטיני של הארץ, ניתן למצוא בבאר שבע במה שהיה ביתו של ההיסטוריון והמנהיג עארף אל עארף.)

א. דוגמא בולטת ל"ייהוד המרחב" (מושג שטבע אורן יפתחאל) ביהוד, אפשר לראות במסגד שהפך לבית כנסת.

ב. יש ביהוד כמה מקרים של הזנחה של בתים ערביים שעומדים נטושים ונתונים לתהליך התפוררות. לא נעשה עד כה כל ניסיון רציני לתחזק ולשפץ את עשרות, אולי מאות הבתים הערביים ביהוד. זאת למרות האיכויות האסתטיות והארכיטקטוניות שלהם. דוגמא נדירה לשיפוץ היא החנות בפינת הרחובות סעדיה חתוכה ווינהויז.

ג. הרס מתוכנן הוא מה שעומד על הפרק בתכנית המתאר המקומית הנדונה. אם תבוצע תכנית זו לא יוותר כמעט שריד לעברה הערבי של יהוד. בעיירה אל-עבסייה חיו עד 1948 כ-6,500 נפש. ההרס המתוכנן ימחק גם ערכה האורבאני של אל-עבאסיה, על מערכות הרחובות והסמטאות שקיימות עד היום.

ד. כל המרכז של יהוד הוא אחת הדוגמאות ליישוב מחדש של יהודים ביישוב שהיה פלסטיני עד 1948. בדומה לצפת, חיפה, עין כרם ועוד.

11. ההתעלמות מהחיים הפלסטיניים שהיו באל-עבאסיה מבטאת זלזול והתנשאות כלפי תושבי הארץ. ראשית, כלפי הפליטים הפלסטינים. רבים מהם חיים כיום במחנה הפליטים ג'ילזון, במרחק כמה עשרות ק"מ מבתיהם שאבדו, ללא יכולת אפילו לבקר בהם. שלא לדבר על שיבה ש(עדיין)לא עומדת על הפרק. הרס אל-עבאסיה יהווה הוכחה נוספת עבורם לכך שהיהודים בארץ לא מעוניינים אפילו לנסות להתפייס איתם. אחרי שגורשו, חיו תחת כיבוש וכעת גם מושא געגועיהם עומד בפני כליה סופית.

12. הרס אל-עבאסיה הוא גם מסר לאזרחי המדינה הפלסטינים לפיו ההיסטוריה והגיאוגרפיה שלהם אינה מספיק חשובה לנו כדי לשמור עליה. תכנית הרס זו מראה שההיסטוריה של הפלסטינים בארץ נמצאת תחת איום הריסה מתמיד.

13. הרס שרידי אל-עבאסיה מהווה גם מסר ברור ליהודים בארץ ובעולם. זהו מסר לפיו יש היסטוריה אחת לגיטימית לארץ וההיסטוריה הערבית שלה נדונה לכליה. כל תפיסה אחרת של יהודים את המרחב, כמו, למשל, רצון להשתייך לו, נדחית על הסף, תוך מחיקה אלימה.

14. אונסק"ו, ארגון של האו"ם לתרבות, קיבל ב-1972 את האמנה בדבר מורשת תרבותית עולמית. הצטרפו אליה עד כה 182 מדינות, ביניהן ישראל (ב-1999). נכתב בה, בין השאר, כי "הפצת התרבות והחינוך לאנושיות, לצדק, לחירות ולשלום חיוניים לכבוד האדם ומכוננים חובה קדושה שעל כל האומות למלא. (...) תרבות היא סדרה של מאפיינים שונים: רוחניים, חומריים, אינטלקטואליים ורגשיים של חברות או קבוצות חברתיות. היא כוללת בנוסף לאמנות ולספרות, גם סגנונות חיים, צורות של חיים משותפים, מערכות ערכים, מסורות ואמונות. (...) בחברתנו ההולכת ונעשית מגוונת יותר, הכרחי להבטיח אינטראקציה הרמונית בין א/נשים וקבוצות בעלות ריבוי זהויות תרבותיות (...) מדיניות של הכללה ושיתוף של כלל האזרחים מבטיחה לכידות, חיוניות חברתית ושלום. (...) ההגנה על גיוון תרבותי הינה ציווי מוסרי, חלק בלתי נפרד מכבוד אנושי. זה כולל מחויבות לזכויות אדם ולחירויות בסיסיות, במיוחד של א/נשים מקבוצות מיעוט וקבוצות ילידיות. מורשת היא הירושה שלנו מהעבר, מה שאנו חיים איתו כיום, ומה שאנו מעבירים הלאה לדורות הבאים. המורשות התרבותית והטבעית הן מקורות ללא תחליף של חיים והשראה". בין השאר, מגדירה האמנה כך מהי מורשת תרבותית וטבעית: "קבוצות של בניינים מחוברים או נפרדים אשר בגלל הארכיטקטורה, ההומוגניות או מקומם בנוף, יש להם ערך אוניברסאלי יוצא מן הכלל מבחינה היסטורית, אמנותית או מדעית".

15. הבניינים הערביים ביהוד בהחלט מתאימים להגדרה הנ"ל. הם אחד המקומות בארץ בהם נותרו הכי הרבה בניינים ערביים, חלקם יפים במיוחד.

16. בישראל יש דאגה עמוקה ומוצדקת לכל הרס של שרידי חיים יהודיים בעולם. איזה מסר אנו שולחים לעולם כאשר אנו הורסים בניינים כה רבים השייכים להיסטוריה הפלסטינית של הארץ? האם בהרס הצפוי של אל-עבאסיה איננו מחזקים מגמות של הרס בקברות ובתי כנסת של יהודים בעולם? איך נוכל להתנגד מוסרית לפגיעה באתרים חשובים ליהודים בעולם?

17. בעולם גוברת בשנים האחרונות הרגישות כלפי פגיעה במבנים בעלי משמעות היסטורית ופגיעות כאלה זכו להד עולמי עצום. הפצצת המקדש המוזהב בסמרה (בעיראק), הרס המסגד ע"י הינדים באיודהיה (בהודו) והרס הגשר במוסטר (בבוסניה) הם רק דוגמאות ספורות ומפורסמות לכך. אירועים טראומטיים אלה הראו איזו עוצמה סימבולית יש לאתרים אלה בייצוג וגיבוש זהויות. הריסתם נתפסה כניסיון למחוק את הקהילות המושרשות במרחב בהם התרחש ההרס.

18. ישראל הורסת מאז היווסדה אתרים ויישובים פלסטיניים. מירון בנבנישתי כותב: "היסטוריונים, גיאוגרפים וארכיאולוגים ישראלים לא התקשו בטיהור הנוף וסילוק התושבים הקודמים של הארץ כי הבריטים הורישו להם רעיון זה: ההגדרה של "עתיקות" היא "כל מבנה או תוצר של בני אדם מלפני השנה 1700 לספירה." המשך הפעילות האנושית הילידית במשך שלוש המאות לאחר 1700 לא נחשב חשוב מספיק לחקירה, שימור או הגנה, מאחר שהוגדר קרוב או פרימיטיבי ובעיני הציונים גם 'רעש רקע' מיותר שהפריע לנרטיב הלאומי שלהם. חוק העתיקות הישראלי שהחליף את החוק המנדטורי מגדיר "עתיקות" כאובייקט שנעשה בידי אדם לפני השנה 1700, לרבות כל מה שמצורף לכך כחלק אינטגראלי שלו. בנוסף לכך נקבע כי מה שנוצר אחרי 1700 יכול להיות עתיקות אם יש לו ערך היסטורי ומשרד החינוך מצהיר עליו כעתיקות. רק שני מבנים הוגדרו כעתיקות ע"י משרד החינוך: בית הביל"ויים ביפו העתיקה, שהיה ביתם הראשון של הביל"ויים בארץ ב-1882, וביה"ס העברי הראשון, גימנסיה הרצליה. שום מבנה פלסטיני לא הוגדר כבעל ערך היסטורי. כמו כן, ללא קשר קשר ולחוק הנ" הרבה מבנים היסטוריים אחרים, ששייכים לסיפור הציוני, זוכים לשימור ולהאדרה.

19. האם יכולה ישראל לשנות כיוון אחרי 58 שנה? זוכרות מציעה להפוך את השרידים הפלסטיניים שנותרו מהנכבה שהתרחשה ב-1948 למוקדי פיוס בין ישראלים לפלסטינים, ע"י שימורם ואזכור ההיסטוריה הערבית שלהם. בבוא היום הם גם ישמשו אתרים חשובים בדיון על שיבת הפליטים הפלסטינים.

20. מחיקתם לא תמנע את הדיון והצורך בפתרון סוגיית הפליטים, שהיא לב ליבו של הסכסוך. היא רק תחריף אותה ותקצין את העמדות הפלסטיניות.

21. הרס שרידי אל-עבאסיה צריכה להדאיג גם את היהודים החיים בארץ ומעוניינים להבין את עברם. עברם של היהודים בישראל כרוך בכיבוש הארץ שהחל ב-1948 ומניעת שיבתם של רוב תושביה לבתיהם. שרידי אל-עבאסיה הם עדות לעבר זה ומייצגים בכך את מקורו האלים של הסכסוך בו אנו חיים. ניתן כעת לבחור בין אופציה של המשך ההרס לבין יחס מכבד לעבר הזה, יחס של כבוד לעם הפלסטיני שהובס ונושל מכאן. יחס מכבד כזה יכול לשמש אבן פינה לתחילתו של תהליך פיוס.

22. הריסת שרידי אל-עבאסיה ביהוד כדי להקים תחתם מרכז עירוני דמוי העיר לוגאנו בשוויץ נשמע אולי הזוי, אבל אינו חדש למפעל הציוני. הרצון לנטוע את אירופה "התרבותית" במזרח התיכון ה"ברברי" מופיע כבר ב"מדינת היהודים" של הרצל: "בשביל אירופה נהווה במזרח התיכון מערך מבוצר כלפי אסיה, נשמש משמר חלוץ של התרבות נגד הברבריות". ומכס נורדאו אמר בקונגרס הציוני ה-5 ב-1901: "לא נסכים לדבר, ששיבתם של היהודים לארץ-אבותיהם תהא נסיגה אל הברבריות. העם היהודי יפתח את מהותו המיוחדת בתוך מסגרת התרבות המערבית הכללית, כמו כל עם תרבותי אחר, אך לא מחוץ לה, לא בתוך אסיאתיות פראית, שונאת תרבות."

23. בסרטו הידוע של אפרים קישון, "תעלת בלאומילך", נחפרת תעלה ברחוב אלנבי בת"א שהופכת את העיר ל"וונציה של המזרח התיכון". זה טקסט סטירי מבריק שלועג בין היתר לרצון שלנו להיות משהו אחר, לא מכאן, לא שייך למרחב בו אנו חיים. אם יהוד תהפוך ללוגאנו הסטירה הזו עלולה להפוך למציאות עצובה של חיינו.

24. העיר לוגאנו שוכנת לחופו של אגם לוגאנו בשפך נהר קסרטה, בין הר סלבטורה (925 מ') להר ברה (912 מ'). לעיר אופי איטלקי מובהק. ההתאמה שלה לעיר בישראל מפוקפקת למדי. לכל הפחות ניתן ללמוד ממנה כיצד לשמר אתרים מימי הביניים כמו הכנסיות הקיימות בה כבר מאות שנים.

25. לסיכום, האתרים הערביים בארץ נושאים בתוכם את המורשת שלה. מעבר מסכסוך להשלמה בין ישראלים לפלסטינים יכול להתחיל במקומות האלה. זוכרות מציעה לא להחמיץ גם את ההזדמנות הזו ביהוד ולהתייחס לאל-עבסיה כאל אתר פיוס, מקום במרחב שניתן להתייחס לא/נשים שחיו בו תוך ניסיון להתפייס איתם ובכך לשים מקל בגלגלי השנאה והנקמות ההדדיות מאז 1948.

איתן ברונשטיין, מנהל

עמותת זוכרות