[נוסח העתירה המלא]:

זוהי עתירה לצו על תנאי לפיה מתבקש בית המשפט הנכבד להורות למשיבים 1-2 לבוא וליתן טעם, באם יחפצו, מדוע לא יתנו בידי העותרת רשיון להצבת שילוט בשטח פארק קנדה אשר יציין כי במקום היו קיימים עד לשנת 1967 שני הכפרים הפלסטינים יאלו ועמואס, בסגנון ובנוסח המופיעים בסעיף 21 לכתב העתירה.

א. הצדדים לעתירה

1. עניינה של עתירה זו בבקשת העותרת להציב שילוט בשטח פארק קנדה אשר ישלים את המידע ההיסטורי הניתן למבקרים במקום ויזכיר כי מלבד ההתיישבות הרומאית, והיהודית, הצלבנית, ההלניסטית והממלוקית שהיו במקום הייתה, על חלק מהשטח שהיום משמש כפארק, גם התיישבות פלסטינית ערבית פורחת וזאת עד למלחמה ב-1967.

2. העותרת הינה עמותה רשומה אשר בין מטרותיה "קידום שיח ציבורי פתוח להיסטוריות מגוונות". העותרת עוסקת, בין היתר, במחקר ובחינוך לזיכרון הכפרים שהיו קיימים על אדמת הארץ לפני המלחמות ב-1948 וב-1967.

3. המשיב מס' 1 הינו המפקד הצבאי באזור יהודה ושומרון ובידו מצויות כל סמכויות הניהול והחקיקה של השטח המוחזק על-ידי מדינת ישראל בתפיסה לוחמתית, ובכלל זה השטח הרלבנטי לעתירה זו – שטח פארק קנדה בחלקיו הנוגעים לענייננו.

4. המשיבה מספר 2, לישכת התכנון, הינה הגוף האחראי על הפעילות התכנונית באזור ובידיה (באמצעות הועדות המחוזיות וועדת התכנון העליונה) מסורים הסמכויות למתן רשיונות בניה ופיתוח של הקרקע באזור.

5. המשיבה מספר 3, הקרן הקיימת לישראל, מפעילה למיטב ידיעת העותרת את אתר פארק קנדה והיא ככל הנראה גם האחראית להצבת השילוט במקום. צירופה לעתירה זו נעשה מטעמי זהירות בלבד ובשל זיקתה לאתר ואף שהעותרת אינה סבורה כי יש למשיבה זו עניין בסוגייה נשוא העתירה.

ב. רקע עובדתי

6. מזרחית ללטרון היו קיימים בעבר שלושה כפרים ערבים - פלסטינים. שניים מהם, עימוואס ויאלו היו ממוקמים בשטח שנכבש ב-1967 ואשר עליו הוקם פארק קנדה המנוהל כיום ע"י המשיבה מס' 3. הפארק שהוקם לאחר כיבוש השטח האמור והגירת תושביו למחנות פליטים בגדה, משמש כאזור תיירות ונופש עד היום.

7. העיתונאי עמוס קינן אשר שירת באזור כחייל כתב דו"ח על סבלם של הפליטים שנעקרו מבתיהם בסמוך לימי המלחמה. לפני כשנתיים הוא מסר עותק של הדו"ח למנהל העותרת, מר איתן ברונשטיין.

עותק מהדו"ח שכתב מר עמוס קינן מצ"ב ומסומן נספח א'.

8. מאז הקמת הפארק הציבה המשיבה מספר 3 באתר שלטים רבים אשר מיידעים את המבקרים בדבר הממצאים הארכיאולוגיים במקום וכן שלטים המספרים את ההיסטוריה של ההתיישבות האנושית במקום. שלטים אלה מתארים את ההיסטוריה היהודית העתיקה של האזור ומספרים את סיפור התקופה הביזאנטית ותחילתה של התקופה המוסלמית. המבקר במקום אינו מקבל אף פיסת מידע בדבר קיומם של שני כפרים פלסטינים אשר שקקו חיים על שטח הפארק במאות האחרונות ועד לשנת 1967.

9. כך למשל, קיים בפארק שילוט המכוון ל"בית המרחץ" הרומי אך שילוט זה מתעלם מכך שבית מרחץ זה ממוקם מתחת למבנה מוסלמי קדום וקדוש, בלב בית הקברות של הכפר עימוואס. המבקר יכול רק לנחש למי שייכים קברים אלו ואין שום אזכור של המוסלמי החשוב אבו עוביידה איבן א-ג'ראח שהאתר מיוחס לו. בשלט אחר מצוין השם יאלו אבל הוא מתייחס רק לתצפית ומצודה צלבנית בשם זה. שרידי הכפרים הבולטים לעין בשטח אינם זוכים לשום ציון בשלט.

10. ביום 22.6.2003 פנה מר איתן ברונשטיין, מנהל העותרת, בשם העותרת, למשיבה מספר 3 וביקש ממנה להציב שילוט אשר יציין כי במקום היו קיימים עד לשנת 1967 שני כפרים פלסטינים.

עותק של המכתב מיום 22.6.2003, מצ"ב ומסומן נספח ב'.

11. ביום 24.8.2003 השיבה גב' ליאורה צורף, יועצת ליו"ר הדירקטוריון של המשיבה מס' 3 למכתבו של מר ברונשטיין. גב' צורף הסבירה, בשם המשיבה מס' 3 כי:

"לצערנו קק"ל אינה רואה עצמה מטפלת בנושאים שיש להם משמעויות פוליטיות ועל כן אנו מציעים שתפנה לגורמים ממלכתיים הנוגעים בדבר".

עותק של מכתבה של הגב' צורף מיום 24.8.2003 מצ"ב ומסומן נספח ג'.

12. לאור תגובת המשיבה מס' 3, פנתה העותרת ביום 9.9.03, הפעם באמצעות ב"כ הח"מ ללשכת התכנון של המנהל האזרחי וחזרה על בקשתה תוך שהיא מתחייבת לשאת בכל העלויות של הצבת השילוט האמור.

13. משלא הגיעה כל תגובה מטעם המשיבה מס' 2, שלח הח"מ תזכורת ביום 19.10.2003 ובה ביקש שנית את התייחסות גורמי התכנון במינהל.

פניות העותרת מהימים 9.9.2003 ו-19.10.2003 מצ"ב ומסומנים נספחים ד'­ ו-ה' בהתאמה.

14. לאחר שחלפו מספר חודשים והמשיבה מס' 2 לא השיבה לפניות, חזר הח"מ ופנה בשם העותרת ביום 29.4.2004 בשלישית ללשכת התכנון תוך שעותק מהתכתובת הועבר גם ליועץ המשפטי של המנהל האזרחי.

עותק של פניה שלישית זו מצ"ב ומסומנת נספח ו'.

15. ביום 4.5.2004 שיגר רס"ן אהוד ברוש, עוזר היועץ המשפטי למנהל האזרחי, מכתב לח"מ ובו הבטיח בשם היועץ המשפטי כי "לאור הזמן שחלף מאז פנייתך הראשונה יעשה מאמץ ליתן תשובה בהקדם".

16. ביום 16.8.2004 שיגר רס"ן ברוש מכתב לח"מ ובו נאמר שהנושא הועבר לבדיקת משרד המשפטים וביום 21.9.2004 שלח רס"ן ברוש מכתב נוסף ובו נאמר ש"בעקבות דיון שהתקיים בנושא במשרד המשפטים, התעוררו מספר שאלות עובדתיות המחייבות בדיקה נוספת". רס"ן ברוש ציין שלצורך מתן מענה "מסודר" לפנייה, נדרשים לו שלושים ימים נוספים.

עותק מכתביו של רס"ן ברוש מימים 4.5.2004, 16.8.2004 ו-21.9.2004, מצ"ב ומסומנים נספח ז1, ז2 ו-ז3 בהתאמה.

17. משחלפו חודשיים וחצי וטרם נקבלה תשובה "מסודרת" או כל תשובה אחרת, שיגר הח"מ מכתב נוסף ליועמ"ש איו"ש ולסרן ברוש ובו התבקשה תשובתם המיידית והסופית לבקשה להציב שלטי זיכרון.

18. עותק המכתב מיום 3.11.2004 מצ"ב ומסומן נספח ח'.

19. לאחר מכתב זה התקיימו מספר מגעים טלפוניים בין הח"מ ומר ברוש בהם נאמר לח"מ כי על-פי עצת משרד המשפטים הוחלט לאשר את בקשת העותרת. רס"ן ברוש ביקש מהח"מ לדאוג להעברת נוסח הכיתוב המבוקש לשלטי הזיכרון למנהל לשכת התכנון המרכזית, מר שלמה מוסקוביץ'.

20. בשיחה שניהל הח"מ עם מר מוסקוביץ' התבקש הח"מ כי בנוסף לנוסח תועבר גם מפה בקנה מידה מסויים ועליו ציון הנקודות בהן מתבקש המינהל לאשר הצבת השלטים.

21. ביום 3.2.2005 הועברו הנוסח והמפות למר מוסקוביץ. המינהל התבקש להתיר הצבת שני שלטים, האחד בבית הקברות של הכפר עימואס והשני בכפר יאלו. הנוסח שהתבקש עבור השלטים הם כדלקמן:

בבית הקברות של הכפר עמואס:

עמואס היה כפר פלסטיני עתיק. ההתיישבות באזור החלה בתקופה הכנענית. הכפר נחרב במלחמת 1967 (ששת הימים) עם השתלטות צה"ל על האזור, עת חיו בו 2000 אישה ואיש. פליטיו חיים מאז בירדן ובסביבות רמאללה. בכפר היו שני בתי-ספר, שני מסגדים ומספר מעיינות שופעים. המבנה הגדול בבית הקברות מיוחס לאבו-עוביידה אבן אל-ג'ראח, לוחם גדול מראשוני המוסלמים. הוא נבנה על בית מרחץ מהתקופה הרומית.

כפר יאלו:

כפר פלסטיני שהתקיים, כמו עמואס ובית נובא (הנמצא כשני ק"מ צפונית מזרחית), עד מלחמת 1967 (ששת –הימים), בה נחרב עם השתלטות צה"ל על האזור. בשנת 1967 חיו בו 1700 אישה ואיש. היו בו שני בתי-ספר ומסגד. בתקופה הכנענית נקרא המקום "יאלום" שמשמעותו "אריח" ובתקופה הרומית "אלוס".

עותק של המכתב שנשלח ע"י הח"מ למר מוסקוביץ' ביום 3.2.2005 מצ"ב ומסומן נספח ט'.

22. לאחר חלוף שישה שבועות ומשלא באה כל תגובה, פנה הח"מ פעם נוספת למר מוסקוביץ' וביקש להבין מדוע לא טופלה בפנייתו. העתק הפנייה נשלח גם לרס"ן ברוש.

מכתבו של הח"מ מיום 15.3.2005 מצ"ב ומסומן נספח י'.

23. לאחר הדברים האלה ניהל הח"מ מספר שיחות טלפוניות עם סגניתו של רס"ן ברוש, סרן רונית לוין שאישרה שבעיקרון התקבלה בקשת העותרת אלא שמסיבות שלא פורטו אין התקדמות בעניין. רס"ן רונית ביקשה מהח"מ להמתין מספר שבועות נוספים.

24. במספר שיחות נוספות עם לשכתו של רס"ן ברוש הוסבר לח"מ שנשקלת במינהל האפשרות להציב שילוט מטעם המשיבים בנוסח שהם יבחרו אולם בסופו של דבר לא קוימה ההבטחה וגם לא הוצב אף שלט מטעם המינהל עצמו.

25. לאחר שמיום הפנייה הראשון חלפו כמעט שנתיים, הבינה העותרת שאין כוונה לקיים את ההבטחה המינהלית שניתנה בשיחות עם סרן ברוש ושעל בסיסן המתינו אנשי העותרת כל כך הרבה זמן.

26. אם-כן, לאחר שהמשיבה נענתה לבקשת העותרת בחיוב, הופרה הבטחתה ולא ניתן האישור להצבת שלטי הזיכרון המבוקשים. מכאן עתירה זו.

ג. הטיעון המשפטי

הדין הנוגע בדבר ופירוט הטענות

27. על הפיתוח התכנוני של האזור חולש חוק התכנון הירדני הוא חוק תכנון ערים כפרים ובניינים מס' 79 לשנת 1966 (להלן: "החוק"). בהתאם לסעיף 3 לחוק, החוק חל על:

"כל סוגי השימוש בקרקעות ובבניינים ועל כל עבודות פיתוח שתבוצע על-ידי משרד ממשלתי או מוסד ציבורי או פרטי או כל אדם שהוא.."

28. בהתאם לסעיף 34 לחוק כל "פיתוח קרקע" מחייב רשיון מועדת התכנון המוסמכת והעותרת אינה חולקת כי הצבת שילוט כמבוקש בעתירה זו נכנס לגדר המושג "פיתוח" כפי שזה מוגדר בסעיף 34 (4) לחוק. סעיף 35 לחוק קובע כי:

"כל אדם המעוניין בתכנון או פיתוח קרקע או לעשות כל עבודת בניין שלשם ביצועה יש צורך לקבל רישיון, עליו להגיש בקשה לקבלת רישיון לועדת התכנון המקומית או ועדת התכנון המוסמכת בהתאם לתקנות והצווים והתנאים שנקבעו על-פי חוק זה".

29. שטח פארק קנדה בחלקו הנוגע לענייננו מצוי בסמכותן של גורמי התכנון של המנהל האזרחי ועל-כן הפניות ללשכת התכנון וליועץ המשפטי למנהל האזרחי שתוארו בחלק העובדתי מהוות פניה לבקשת רישיון בהתאם לסעיף 34 האמור.

30. להלן יטען כי החלטת המשיבים (המשתמעת משתיקתם) לסרב לבקשה אינה סבירה ועל-כן דינה להתבטל.

31. בנוסף יטען להלן כי התחייבות אנשי המשיבה מס' 2 בפני הח"מ מהווה הבטחה מנהלית מחייבת ושגם מסיבה זו יש להעניק לעותרת את הסעד המבוקש.

32. היות והסירוב לא היה מנומק, שומרת לעצמה העותרת את הזכות להגיש השלמת טיעונים ו/או לתקן את עתירתה לאחר קבלת תגובת המשיבים לעתירה זו ובמידה והתגובה תכלול הנמקה כלשהי להחלטה שלא לתת רישיון להצבת השילוט נשוא עתירה זו.

אי-סבירות קיצונית

33. מטרת השילוט ההיסטורי בפארק קנדה, כמוהו כמטרת כל שילוט היסטורי בכל אתר, להעניק למבקרים בו מידע אודות העבר של המקום ולקדם ערכים כגון ידיעת הארץ ומורשתה.

34. כאמור השילוט בפארק כולל מידע מגוון על ההיסטוריה של האתר בתקופות שונות של ההתיישבות בו, לבד מאזכור של ההתיישבות הערבית-פלסטינית במקום במאות האחרונות.

35. העלמת נתחים סלקטיביים של ההיסטוריה המקומית הינה החלטה בלתי סבירה באורח קיצוני הפוגעת באותם הערכים שהוזכרו לעיל והעומדים ביסוד רעיון השילוט ההיסטורי שכל גורם תיכנוני בכל מקום בעולם מקדם אותו. בזהירות הראויה הנובעת מהיעדר הנמקת ההחלטה, גם נאמר שעולה החשד שמא הסירוב נובע ממניעים שביסודם הם מניעים פוליטיים ואשר מטרתם למנוע ממבקרי האתר היכרות עם עברו הערבי של האזור אשר עד למלחמה שקק בחיים פלסטינים.

36. ההחלטה שלא להעניק רישיון גם פוגעת בחופש הביטוי של העותרת ושל עקורי הכפרים אשר בעניין זה העותרת משמשת להם כפה, ואשר מעוניינים כי תמונת העבר של האתר תהיה שלמה וכי לא תהיה הדרה של החלק הערבי ממנה.

37. בנוסף ההחלטה גם פוגעת בזכות לשוויון של תושבי האזור הפלסטינים אשר ההיסטוריה הלאומית שלהם מקופחת לעומת זו של תושבי האזור היהודים המקבלת ביטוי מכסימלי בשילוט באתר.

38. ראוי להזכיר בהקשר זה את פרשת בג"צ 4112/99 עדאלה המרכז המשפטי נ' עירית תל-אביב – יפו, תקדין-עליון 2002 (2) 603, אשר עסקה בחובת רשויות מקומיות להציב שילוט דרכים גם בשפה הערבית. בית המשפט הנכבד מצא בפרשה זו כי ההחלטה שלא להציב שלטים בהם המידע נכתב גם בשפה הערבית פוגעת במספר ערכים העומדים ביסוד הסמכות של הרשות המקומית. בין היתר, קבע בית המשפט הנכבד כי הדרה זו של השפה הערבית פגעה בזכות האדם לשפתו ובעקרון השוויון שהוא "תחילת התחילות" (כב' השופט מ' חשין בבג"ץ 7111/95 מרכז השלטון המקומי נ' הכנסת, פ"ד נ (3) 485, 501).

39. כב' נשיא, השופט ברק, סבר כי הפגיעה בשפתו של אדם היא פגיעה חמורה בזהותו, באישיותו, ובכבודו. כב' הנשיא אמר בעניין עדאלה את הדברים הבאים היפים לענייננו בשינויים המחייבים:

"שפתו של אדם היא חלק מאישיותו. היא הכלי באמצעותו הוא חושב (ראו G. Williams, "Language and the Law", 61 Law Q. Rev. 71 (1945)) היא המכשיר באמצעותו הוא יוצר קשר עם זולתו. "שפה ולשון... הטבע והאדם יצרו אותן, וייעודן לשמש אמצעי קשר בין אדם לרעהו" (השופט מ' חשין בדנ"פ 2316/95 גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(640 ,589 (4). עמדתי על כך באחת הפרשות בצייני:

"הלשון היא המכשיר שבאמצעותו אנו יוצרים קשר עם זולתנו. אך הלשון היא יותר מכלי תקשורת. הלשון היא כלי חשיבה. באמצעותה אנו חושבים ויוצרים מושגים ומעבירים אותם לזולתנו... אך הלשון אינה רק כלי תקשורת או חשיבה. הלשון והביטוי חד הם. הלשון קובעת את המובן של המחשבה. מכאן מרכזיותה של הלשון בקיום האנושי, בהתפתחות האנושית ובכבוד האדם" (ע"א 105/92 ראם מהנדסים קבלנים בע"מ נ' עירית נצרת עילית, פ"ד מז(201 ,189 (5).

...

חופש זה נגזר הן מהזכות החוקתית לחופש הביטוי והן מהזכות החוקתית לכבוד האדם"

(שם בפיסקה 16 לחוות-דעתו של כב' הנשיא ברק)

40. העותרת תטען שדברים אלו שנאמרו על הזכות ללשון יפים ומתאימים לשאלה העומדת בפנינו בעניין הדרה של ההיסטוריה הקיבוצית של אזרחי האזור הפלסטינים. זו כמו זו הינן חלק מאישיותו הסוציו-תרבותית של האדם, וככזו היא מרכיב מרכזי של זהותו וכבודו.

41. כפי שציין כב' הנשיא ברק בפרשת עדאלה, "השפה מקבלת חשיבות מיוחדת שעה שמדובר בשפתה של קבוצת מיעוט. אכן, השפה משקפת תרבות ומסורת. היא ביטוי לפלורליזם חברתי" וכך הם גם הדברים גם כשמדובר בהיסטוריה הקיבוצית של מגזר או של עם, ובמיוחד עם שנמצא תחת כיבוש.

42. עברו של אדם הוא נדבך מרכזי בזהותו ועברה של קבוצה היא היא זהותה הקולקטיבית. מחקת את העבר של עם מחקת גם את ההווה שלו ופגעת בעתידו ואין עם שיודע זאת יפה יותר מהעם היהודי אשר שמר בקנאות על שורשיו ההיסטוריים עד שחזר לארץ שראה אותה כארץ אבותיו.

43. מכל הטעמים הללו, בשל הפגיעה בעקרון השוויון, בחופש הביטוי, בכבודם של בני הלאום הפלסטיני שמקטע מההיסטוריה הקיבוצית שלהם אינו מקבל ביטוי בשילוט שבאתר פארק קנדה, תטען העותרת כי נפל פגם של אי-סבירות קיצוני בהחלטה שלא לאפשר לה להציב השילוט המבוקש.

44. העותרת תטען כי שיקולים אלו עליהם הצבענו לא נלקחו בחשבון ועל-כן לא בוצע איזון ראוי בין האינטרסים הללו לאינטרסים אחרים (אם כלל קיימים כאלה) המצדיקים אי-הצבת השלטים.

45. הדבר מקבל משנה תוקף כשבוחנים את מקור הסמכות של המפקד הצבאי אשר יונק מדיני המלחמה ודיני התפיסה הלוחמתית. אלה מציבים את המפקד הצבאי כנאמן וכמנהל של האזור למען האזרחים המוגנים (הם תושבי האזור שאינם אזרחי המעצמה הכובשת, ראו סעיף 4 לאמנת ג'נבה הרביעית בדבר הגנה על אוכלוסייה אזרחית בעת מלחמה). השיקולים, על-כן, אשר צריך המפקד הצבאי לשקול, הם שיקולים של טובת האזרחים המוגנים ובטחון המעצמה הכובשת. הא ותו לא. כל שיקול אחר חותר תחת חובתו הבסיסית של המפקד הצבאי הקבועה בתקנה 43 לתקנות האג "להשיב את החיים הציבוריים והביטחון" לשטח הכבוש על-ידו. שיקולים אחרים אם-כן מהווים שיקולים זרים הפוגמים בהחלטה המינהלית ועל-כך להלן.

שיקולים פסולים

46. בנוסף ובאורח עצמאי, עולה כאמור החשד שמא הטעם להחלטה הינו טעם פוליטי שמטרתו הדגשת העבר היהודי של האתר תוך העלמת העבר הערבי-פלסטיני, ואם כך הדבר הרי שמדובר בשיקול זר ופסול שדי בו כדי לפסול את ההחלטה.

47. למפקד הצבאי ניתנו סמכויות ניהול של השטח הכבוש (ודרכו קיבלה המשיבה מס' 2 סמכויות תכנון), ואף שלעיתים סמכויות אלה הן סמכויות רחבות ביותר, הן אינן הופכות אותו לשר ההיסטוריה ואינן מאפשרות לו להעדיף נראטיב היסטורי אחד על פני האחר.

48. מעבר לכך, השיקול הפוליטי, אם אכן נשקל, פוגע בערכים ובמטרות העומדות בבסיס הסמכות, שהרי כפי שאמרנו לעיל הסמכות להציב שילוט היסטורי נועדה לקדם ערכים כגון ידיעת ההיסטוריה של הארץ. השיקול הפוליטי מעדיף מטרה אחרת (למשל, הפצת זכותו הבלעדית של העם היהודי על הארץ), ובכך נפגם התיעוד האמין והמדויק של העבר שלשמו ניתנה הסמכות. השיקול הזר האמור הופך את המפקד הצבאי לקומיסר פוליטי המשכתב את ההיסטוריה ומשעבד אותה לצרכים פוליטיים.

הבטחה מנהלית

49. כאמור בחלק העובדתי, לאחר מגעים ארוכים ומתישים, ניתנה בידי הח"מ הבטחה שלטונית ליתן רשיון להצבת השלטים המבוקשים. רס"ן ברוש, בישר באוזני הח"מ כי נתקבלה החלטה בעניין וביקש להעביר את הנוסח והמיקומים המבוקשים לאחראים על הנושא במינהל האזרחי.

50. העותרת רואה בהבטחה זו אשר בגינה המתינה העותרת חודשים ארוכים ולא פנתה לבית משפט נכבד זה, משום הבטחה מינהלית תקיפה ומחייבת.

51. כלל ידוע הוא כי התחייבות של רשות מינהלית עשויה לגבש הבטחה מינהלית מחייבת, הגם שלא ניתן להתחייבות ביטוי בחוזה מחייב. עיקרו של כלל זה, מצוי בתפישה המשפטית הבסיסית, אשר לפיה מחוייבת הרשות המינהלית לנהוג בהגינות כלפי האזרח (ראו בהרחבה: ר. הר-זהב, המשפט המינהלי הישראלי (ירושלים, 1996) ע' 513 ואילך). תפישה זו קיבלה את ביטויה הראשון, באשר להבטחות מינהליות בפסק הדין המנחה, סאי-טקס:

"כלל גדול הוא שרשות ציבורית חייבת לכלכל מעשיה בתום לב, כלומר לנהוג ביושר ובהגינות ביחסיה עם האזרח... ההגינות הציבורית דורשת שההבטחה תקויים הלכה למעשה"

(בג"ץ 135/75 סאי-טקס בע"מ נ' שר המסחר והתעשיה, פ"ד ל(1) 673, 676)

52. באותו אופן נקבע גם בפרשת ז'רז'בסקי כי:

"ההגינות ובנותיה (יושר, ענייניות, שוויון וסבירות) היא העומדת ביסוד חובתה של הרשות הציבורית לקיים את שהבטיחה"

(בג"ץ 1635/90 ז'רז'בסקי נ' ראש הממשלה, פ"ד מה(1) 749, 841).

53. במרכזה של הלכת סאי-טקס הנ"ל, מצוי הכלל, כי הבטחה מינהלית תהא אכיפה אם התקיימו התנאים המוקדמים לגיבושה של הבטחה, ולא נמצא לאחר שקילת שיקולים רלבנטיים ואיזון אינטרסים צידוק חוקי לחזור ממנה.

54. בענייננו, ניתנה הבטחה, העותרים הסתמכו עליה ואין כל צידוק ולא הוצג כל צידוק לחזור ממנה.

55. גם מטעם זה מתבקש בית המשפט ליתן צו כמבוקש ברישא לכתב עתירה זה ולחייב את המשיבים לקיים את הבטחתם.

56. לאור כל האמור, מתבקש בית המשפט הנכבד להוציא צו על-תנאי כאמור ברישא לכתב העתירה ולאחר שמיעת הצדדים להופכו למוחלט.

57. בנוסף ובשים לב לאופן שבו התנהגה המשיבה מס' 2 כמפורט בפרק העובדתי, מתבקש בית המשפט הנכבד לחייב את המשיבים בהוצאות המשפט של העותרת, ובכלל זה בשכר-טירחת עו"ד בתוספת מע"מ וריבית.