עם הכאב האנושי של כל הפליטים, יהודים וערבים, על כל האסונות שקרו, אפשר וצריך להזדהות. אך המבט של כולנו צריך לפנות לעתיד ולא לאשליה שלעולם לא תתממש על "זכות השיבה". בעקבות סיור "זוכרות" באל-כפרין שליד עין-השופט‏
‏‏
בשבת האחרונה קיימה עמותת "זוכרות" סיור בחורבות הכפר אל-כפרין, ליד קיבוץ עין-השופט. הייתי שם, ראיתי ושמעתי את דוברי העמותה, ובעקבות זאת חזרתי לעיין באתר האינטרנט של "זוכרות", שבו מצאתי את שתי מטרות העמותה, ואני מצטט: ‏
א. "להביא להכרה בחוב המוסרי על העוול שגרמו המדינה ומוסדותיה לעם הפלסטיני".‏
ב. "לקדם את מימושה של זכות השיבה של הפליטות והפליטים".‏
‏‏
ברצוני להביא עוד "סיפור של פליטים", מתוך היכרותי המעמיקה עם תולדות האזור שבו שכן בעבר הכפר אל-כפרין ובו אני חי כיום, במרחק שלושה קילומטרים ממנו.‏
‏‏
אבא שלי היה פליט. הוא נאלץ לעזוב את ביתו, את מולדתו, את רכוש משפחתו. הוריו, ורבים מבני משפחתו, נרצחו באכזריות ללא תקדים. מהקהילה שחיה שם דורות רבים - לא נותר דבר מלבד כמה קברים, שאף הם חוללו. בית הכנסת נשרף והוחרב. אבל אבי וחבריו לגורל לא נשארו פליטים. הם בנו כאן בית חדש, על הגבעות של רמת-מנשה. הם הקימו קיבוץ על אדמה שנקנתה כחוק, מידי התושבים הערבים, אדמה ששילמו עליה שלוש פעמים: פעם אחת לבעליה החוקיים, פעם שנייה - לפלחים שעיבדו את האדמה אך לא היו בעליה, ולרוב שילמו גם פעם שלישית, לאחר שהתושבים הערבים סירבו לפנות את אדמותיהם שנמכרו. האדמות שנקנו היו הגרועות ביותר, אבנים וקוצים. היה צורך בעבודות הכשרה וסיקול במשך שנים כדי להפוך אדמות אלה לקרקע חקלאית. האדמות הטובות יותר נותרו בידי התושבים הערבים עד 1948.‏
‏‏
אבל חברי הקיבוץ לא נשארו "פליטים" במשך שישים שנה. הם הקימו כאן בית חדש בעמל רב, בעבודת כפיים, בעזרת כספי העם היהודי וארגוניו השונים. הם גם הגיעו ליחסי שכנות טובה עם תושבי הכפרים שבקרבתם, סייעו להם לעיתים, וכמו כל חברי הקיבוצים באזור לא חשבו שאי-פעם יעזבו כל אנשי הכפרים את אדמתם.‏
‏‏
אבל פרצה מלחמה. אם זוכרים, או "זוכרות", ראוי לזכור מדוע פרצה המלחמה ההיא, שאכן הביאה אסון על התושבים הערבים. היא פרצה למחרת החלטת האומות המאוחדות שקבעה הקמת שתי מדינות, פלסטינית ויהודית, זו לצד זו. המלחמה פרצה כי מנהיגי ערב, ואתם ההנהגה הפלסטינית, הכריזו: "מה שנכתב בדיו - יימחק בדם!"‏
‏‏
הכפרים הערביים של רמת-מנשה נכבשו או ננטשו על-ידי תושביהם בעצם ימי המלחמה, באפריל ובמאי 1948, בעקבות הקרבות על משמר-העמק. זו הייתה מלחמה לחיים ולמוות בשני הצדדים. אפילו ההיסטוריון בני מוריס, עליו נסמכים אנשי עמותת "זוכרות" בכל פרטי טיעוניהם, אפילו הוא לא מאשים את הצבא או ההנהגה היהודים, או את היישובים, כי תכננו את גירוש הערבים. למעשה, הוא מצדיק את הכיבוש של הכפרים והריסתם, לאור תנאי המלחמה הקשה.‏
‏‏
בגלעד הגיעו החברים להסכם הדדי עם השכנים הערבים, כי כל צד יודיע לשכנו אם המלחמה תגיע לפתחו. ואכן, חברי גלעד הם שהודיעו לאנשי הכפר חובייזה על ההתקפה הצפויה עליהם, ובכך הצילו חיי רבים מהם. באותו לילה, 12.5.48, קמו תושבי חובייזה ועזבו את כפרם, וכך הפכו ל"פליטים". היו מהם שכעבור שנים רבות חזרו והודו לאנשי הקיבוץ על הצלתם.‏
‏
חברי הקיבוצים, ואתם כל הניצולים מציפורני הנאצים וכל הפליטים שבאו לכאן ממדינות ערב והשאירו שם את כל עברם ורכושם - כאמור, לא נשארו "פליטים" במשך שישים שנה. הם לא קראו לעצמם "פליטים". הם לא שכחו את עולמם שחרב לחלוטין, אבל לא נותרו תקועים במבט לאחור, אלא לקחו את גורלם בידיהם והקימו בית ומולדת חדשים.‏
‏
וזה מה שיש לומר לאנשי עמותת "זוכרות" ותומכיהם: אי-אפשר להחזיר את גלגל ההיסטוריה לאחור. כשם שהבית שאבי גדל בו, בעיר קטנה בגרמניה, לעולם לא יחזור לידינו, וחיים בו כיום בני משפחה גרמנים ממזרח גרמניה לשעבר - כך גם אל-כפרין, חובייזה, ריחנייה, אבו-שושה ושאר כפרי רמת-מנשה שנהרסו - לעולם לא יחזרו להיות כפרים ערבים!‏
‏‏
את הכוחות, האמצעים, המחשבה - שלכם ושלנו, של מדינת ישראל ושל מדינות ערב הגדולות והעשירות - צריך היה להפנות, כבר לפני עשרות שנים, לשיקום ולבנייה חדשה, ולא להנצחת ה"פליטים". זיכרון היסטורי יש לכם, אבל גם לנו. עם הכאב האנושי של כל הפליטים, יהודים וערבים, על כל האסונות שקרו, אפשר וצריך להזדהות; אך המבט של כולנו צריך לפנות לעתיד, ולא לאשליה שלעולם לא תתממש על "זכות השיבה".‏
‏‏
אם ערביי ישראל אכן יפנו את מבטם לעתיד, ולא יתבצרו באסונות העבר, הם ימצאו לבטח שותפים נאמנים בין תושבי הקיבוצים, ובין מרבית תושבי מדינת ישראל, למען עתיד טוב יותר לכולנו.