העובדות ההיסטוריות על "אוצר" התכשיטים של אל-כפרין וכמה מסקנות לעתיד - מזכיר עין-השופט עונה לעמותת "זוכרות"‏
‏‏
ברשימה שהתפרסמה בעיתון "הקיבוץ" קרא איתן ברונשטיין מעמותת "זוכרות" ללמוד מ"אגדת המטמון" של תכשיטי אל-כפרין, על- פיה הוא נמצא בידי חברי עין-השופט, ולהשיב את המטמון - הקרקע - לפליטים, על מנת להביא את השלום המיוחל ("מגזילה להשבה", הקיבוץ 9.2). איתן מסביר שהעובדות לא חשובות, העיקר הוא המיתוס וממנו יש ללמוד. אני סבור שהעובדות תמיד חשובות מאוד, ושראוי לנו ללמוד מהמציאות "האמיתית" ולא לברוא לעצמנו מציאות "וירטואלית" כדי להסביר נימוק מסוים.‏
‏‏
רבותי, ההיסטוריה
‏‏
בשנת 1937 עלו בוגרי "השומר הצעיר" מפולין וארה"ב לגבעת ג'וערה. חלוצים אלה היו ראשוני המתיישבים היהודים ברמת מנשה. הקרקעות שקיבלו לעבד נקנו מאריסים שפעלו באזור - על ידי מוסדות הלאום. מימיו הראשונים של הקיבוץ עשו חבריו המייסדים מאמצים גדולים לקיים יחסי שכנות טובים עם שכניהם הערבים. מאמצים אלה לא פסקו גם לאחר שתי התקפות טרור רצחניות, שבהן נהרגו שניים מהחברים והמדריך המלווה של הקיבוץ - אברהם גולדשלגר, חבר קיבוץ משמר-העמק.‏
‏‏
בעקבות התקפת "צבא ההצלה" של קאוקג'י על משמר-העמק, התקבלה ההחלטה במפקדת "ההגנה" לגרש את תושבי הכפרים הערבים באזור. משלחת של עין-השופט יצאה אל יצחק שדה, שהיה אז המפקד הבכיר הממונה על האזור, לנסות לשכנעו להימנע מהתקפה על אל-כפרין. בסופו של דבר, תושבי הכפר נטשו אותו, מפחד וגם מתוך אמונה בהבטחות קאוקג'י. לוחמי ההגנה שיצאו לאל-כפרין - מצאו את הכפר ריק מתושביו.‏
‏‏
אגדת המטמון
‏‏
האגדה המקומית, החיה בעין-השופט כבר עשרות שנים, מספרת שלוחמי ההגנה שחזרו מ"כיבוש" אל-כפרין הביאו עמם תכשיטים מבתי הכפר, אותם רצו להעניק כתשורה לילדי הקיבוץ. אולם, המחנכים לא הסכימו שביזה של תכשיטים תינתן לילדינו, לכן הוחלט לקבור את המטמון.‏
‏‏
לפני יותר משלושים שנה הוחלט להקים במקום בו נקבר "המטמון" את חדר המוזיקה של הילדים. אז חפר אחד מחברי הקיבוץ והוציא את קופסת הפח הקטנה, בה היה "המטמון".‏
‏‏
קופסה זו נמסרה לידיו של שמעון אבידן (חבר הקיבוץ, מח"ט גבעתי במלחמת השחרור, לשעבר מזכיר הקיבוץ-הארצי), שהיה מנהל המוזיאון הארכיאולוגי בקיבוץ. לפני מותו העביר שמעון את "המטמון" לידיו של חבר קיבוץ צעיר, שהיה שותף לחפירות הארכיאולוגיות. חבר זה מחזיק בקופסה עד היום. השבוע, כאשר שאלתיו מה יש ב"מטמון" הזה, שזכה כבר לשתי כתבות בעיתון, הוא סיפר לי שמדובר בקופסה קטנה, שבתוכה מספר זעום של תכשיטים, בעיקר חרוזים. שאלתי אותו אם מישהו פנה אליו להחזיר את הקופסה: "פנו אלי וגם הסכמתי", ענה, "אבל לא כחלק מאיזה אירוע טקסי שעושים בו שימוש לצרכים פוליטיים למיניהם".‏
‏
עד כאן העובדות. ברשימתו של איתן מדובר בביזה הנשמרת אצל חברי עין-השופט, הממאנים להחזירה לבעליה. במציאות מדובר בכמה תכשיטים ישנים, אותם נשמח מאוד להפקיד בידי מי מתושביו המקוריים של הכפר - ולו רק כפריט שישמש להם כמזכרת מהנרטיב ההיסטורי שלהם.‏
‏‏
מוסר השכל פוליטי
‏‏
איתן מסביר לקוראים את התהליך שיוביל אותנו אל השלום המיוחל: ראשית נכיר בסבלם של הפלסטינים ובחלקנו ביצירת סבל זה, אחר כך נחזיר לידיהם את כל אשר נלקח במלחמת השחרור שלנו, שהיא הנכבה שלהם (תכשיטים, אדמות ועוד...) - ובשלב השלישי נשיב את הפליטים אל 3,000 הכפרים שהיו בארץ ישראל בשנת 1948 - ואז יבוא השלום.‏
‏
אני סבור שזה המתכון הבטוח לכך שלעולם לא יהיה שלום. מי שבונה על מחיקת אופייה היהודי של מדינת ישראל, מבטיח לנו שנים רבות של קרע פנימי, ריב ומדון, שיובילו להסלמת היחסים, הרגישים כל-כך, בין הרוב היהודי למיעוט הערבי בישראל.‏
‏‏
אני מוצא הרבה קווים משותפים בין השמאל הקיצוני והימין הקיצוני בעמדה זו. אין הבדל רב בין ההשלכות של הכיבוש בשטחים לבין ההשלכות של שיבת פליטי 1948: אלה גם אלה יובילו לסיום החזון המכונן של מדינת ישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית, המהווה, מחד, את הבית הלאומי של העם היהודי, ומאידך, מחויבת לשוויון זכויות מלא לכל אזרחיה ללא הבדל מין, גזע, דת ולאום.‏
‏
כמוך, איתן, אני מאמין שחובתנו להכיר בסבל העצום שנגרם לפלסטינים בנכבה; להכיר בכך שתקומתנו כרוכה ומשולבת בחורבנם. עלינו לפעול במרץ כדי שהמדינה תתנהל באופן שוויוני כלפי כל אזרחיה, ולמען תוקם סוף סוף מדינת פלסטין, אליה יחזרו פליטים מהמלחמות. עלינו להיות שותפים למנגנון של פיצוי כלפי כל הפליטים מהשנים 1967-1948, אבל תקומתם לא תהיה בחורבננו. מעגל האיבה לא ייפתר על-ידי יצירת אסון לאומי חדש - הפעם רק של היהודים. מעגל האיבה יסתיים כאשר יהיו כאן שתי ישויות לאומיות, החיות זו לצד זו בכבוד ובאחריות משותפת לגורל האזור כולו.‏
‏
את זה הבינו היטב חבריו ומייסדיו של עין-השופט, כאשר התחילו את המפעל הציוני ברמת מנשה. את זה מבינים ולזה מפללים גם חברי עין-השופט כיום, בשנת ה-70 של הקיבוץ.‏