הנסיעה הזאת. הנסיעה הזאת שנראית כמו טיול שנתי, רק שאני שכחתי להביא את המימייה ואת הבמבה. אספו אותנו בארלוזורוב, אני ועוד חבר, ויצאנו אל הכפר כפרין שהרסו היהודים בארבעים ושמונה. לזכור את הנכבה. איתן מ"זוכרות" אמר שאנחנו צפויים לסיים בשתיים ושאין עצירות לאוכל - "אנחנו לחוצים בזמן". הוא הביא את הילדים שלו, מחנך אותם ישר אל תוך האסון. את איתן פגשתי לפני חודשיים בראיון עבודה.
נמצאתי לא מתאים אבל צורפתי לרשימת תפוצה (איזה ריח יש למלה "תפוצה"). לא קיבלתי הסברים ענייניים לאי התקבלותי, רק שנמצאה מועמדת מתאימה יותר. גם היא היתה שם, בת קיבוץ (המלה הזאת "קיבוץ"). מלפני, באוטובוס, ישב איש וקרא את מאמרו של גיש על בזיזת הספרים ב"מטעם 8".
חיכיתי לשעת כושר ושאלתי ממנו את החוברת. התעניינתי במסה אוטוביוגרפית של עמירה הס שמספרת על גסיסת הוריה. קראתי בשקיקה. חשבתי לעצמי שכל סופר הוא בדאי ושהאמנות מתקדשת בעוד המציאות עולה על כל דימוי. בכביש ואדי ערה הוצאתי את "חצוצרה בוואדי" של סמי מיכאל מהתיק. צריך להגיש תלמידים לבגרות בספרות. צריך להתפרנס. מירקרתי קטעים שנראו לי חשובים. הפרח התלוש מחולצתה של מרי, למשל.
המשפט נקבע לשלשום בבניין מקסיקו, קומה שלישית, אוניברסיטת בר אילן. היתה זו שעת הקבלה של המג"ד, ואני, באופן מוזר, הרגשתי כסטודנט שבא להצטדק. הוא ביקש שהות לעלות על מדים ורק אז הוזמנתי פנימה. דגל קטן היה שם והרבה בלגן. הוא התנצל על הטקסיות ואמר "הכללים מחייבים". הילד הקטן של איתן חילק לנוסעים כרטיסיות נסיעה פארודיות, היה כתוב שם "שיבה נעימה". הוספתי בדמיוני את המשפט "מפני שיבה תקום".
לפני שהגענו לעין השופט הספקתי לקרוא בחוברת שחולקה לנוסעים על משפחה שברחה כששמעה שהיהודים הולכים לכבוש את הכפר ובבהלת המנוסה נשכחה שם תינוקת, האחות הקטנה. רק כשהגיעו לעיר המקלט, אום אל-פחם, הבינו שחסר מישהו, והאחים חזרו בלילה ומצאו אותה חיה. בעין השופט עצרנו לפיפי וסיגריה, וג'יפ של משטרת ישראל הצטרף לסיור. איתן היה קובל, הוא אמר שיש איזה יוסי, פעיל שב"כ, שעוקב אחר הסיורים של "זוכרות".
עלינו על האוטובוס והמשכנו בנסיעה איטית אל הכפר הפיקטיווי. רציתי לומר שאיני מסוגל להיות עוד חייל, שאכוון במחסום את הנשק לעבר החיילים האחרים, שאני מוותר על האזרחות, החובות והזכויות, שאני מבקש מקלט מדיני באוסטרליה. אבל, למזלי, התברכתי באמא חולה. הוצאתי מסמכים מתיק רפואי עמוס. ניוון מוחי, שליטה מוטורית מוגבלת, סוגרים שמסרבים להישמע, בלבול סמנטי, שמיעת קולות. המג"ד קרא בעיון. הגענו לכפרין.
לעולם לא הייתי מנחש שהיה כאן כפר. נזכרתי ב"מול היערות" של א"ב יהושע שקראתי; מה מפריע לו שיחזרו לכאן הפליטים, "הרי אין כאן כלום חוץ מאשר עזובה". אלישע אמר שלא זאת השאלה שצריכה להישאל. ס' יזהר, לו היה חי, היה כותב, "דחילק אלישע". מישהו זרק אבן והכלב קפץ במהירות להביא אותה. ראשו נחבט באדמה בריצה והיה נדמה שהוא הולך לאבד את ההכרה, אבל הוא התאושש במהירות מפליאה, והמשיך בריצה לכיוון האבן.
איתן אמר כמה מלים ואחר כך פינינו זבל והתחלנו לצעוד לעבר האוטובוס. צעדתי לבד. המג"ד הסתכל עלי לכמה שניות ואמר "אני הולך לתת לך את העונש החמור ביותר שאני יכול לתת לחייל. אני הולך לשחרר אותך מהצבא". הוא מילא טפסים, חתם על מסמכים ואמר "סיימנו. אתה משוחרר". יצאתי משם במנוסה. למרות שרציתי קפה וסיגריה העדפתי לברוח מהאוניברסיטה הזאת שפעם סיפרו לי שהסטודנטים בה מחויבים בלימודי יהדות, שפעם יצא ממנה סטודנט יהודי והלך רחוק. האוטובוס יצא וראיתי את הכלב, אבן גדולה בפיו, הולך עם הקיבוצניקים.
בנסיעה חזרה שאל החבר אתו באתי "נו אורן, מה אתה אומר?" אמרתי לו שאני נולדתי בקומה רביעית, בניין של עמידר, ויותר משהיתה זו קומה רביעית, היתה זו קומה אחרונה, שאני מנותק מהאדמה, שאולי זאת הסיבה שלא התקבלתי לעבודה ב"זוכרות", שזה הסיור האחרון שלי, שלו אני במקומם, הייתי מציב קרוונים וחוזר לכפר, כמו שעושים המתנחלים.
כשהגעתי הביתה אכלנו, אני ומעין, בשתיקה. מאוחר יותר, התיישבתי לכתוב את הסיפור הזה. מעין קראה לי מהמיטה. עשיתי עצמי עסוק. "אתה לא אוהב אותי", אמרה. "מה פתאום" עניתי "זה המספר עד, אני נשבע לך". מיהרתי לגמור על המחשב מלים אחרונות, התפשטתי, נכנסתי למיטה. הגופים העירומים שלנו בערו מתחת לשמיכה, היה חסר קצת כדי שנתעלס.
