הכול התחיל באימייל: "מכון גתה ברמאללה שמח להזמין אותך לקרוא מספרך..."
חזרתי מיד להיות ילד בן עשר המופתע לראות את אמו לאחר היעדרות של שנתיים. צעקתי, מחאתי כפיים, רצתי למטבח לספר לידידה שהכינה שם תה, לה נתתי לקרוא את ההזמנה בקול רם, לוודא שעיניי טרם כּהו מראות.
לפתע נעלם ריח הדם שהתנחל באפי במשך חצי מאה, ריח שעלה מהמזבח המקודש הנורא ההוא, המסרב לקבל קורבנות שאינם בני אנוש, והתחלתי להריח את ריחם של הזעתר והמרווה.
העין קראה: רמאללה. הלב קרא: אלקבּאעה. הזמנה זו הכריעה היסוסים שנמשכו זמן רב. ביום בו הנחתי את הדרכון הגרמני בכיסי החלה לקנן בראשי המחשבה על ביקור בפלסטין, ואני התחלתי להיאבק בה.
להורדת הקובץ להורדת הקובץ להורדת הקובץ להורדת הקובץ להורדת הקובץ להורדת הקובץ
