קטעים מתוך החוברת:

הקדמה

כפרי אלעֻ'בַּיאת והנכּבה שלהם לא נצרבו באופן מיוחד בתודעה הפלסטינית ואינם מהכפרים הידועים. מספר הפליטים הקטן שנשאר בתוך תחומי מדינת ישראל לא פעל למען הנצחת הכפרים. אפילו האתר הפלסטיני המוביל בתחום אינו מכיל הרבה חומרים על ,palestineremembered.com הכפרים הללו ואין בו חוץ מתמונה אחת או שתיים משטח הכפרים שלא מלמדות הרבה על אודותיהם. המידע הקיים במקורות פלסטיניים אחרים מבולבל במידה מסויימת.

הפליטים שהיו אמורים להוביל אותנו בסיור לימודי באתרי הכפרים אינם ממש מתמצאים בשטח. תוך כדי המחקר גילינו כמה קשה להיכנס לשטח הכפרים וכי הגישה אליהם חסומה מכל הצדדים על ידי גדרות תיל שהציבו קיבוץ משמר העמק ומושב מדרך עוז. גם כשנכנסנו, לא מצאנו שרידים שיכולים לספק תמונה ולשקף מה קרה בשטח. עשבי העונה הגשומה עזרו גם הם להסתיר את השטח. הייתה תחושה של דלות חומר. הבנו שהגישה הטובה ביותר לשטח אלע'ביאת היא דרך קיבוץ משמר העמק. יצרנו קשר עם חברי קיבוץ ותיקים כדי לשאול את עצתם ולבקש מהם עזרה בפתיחת שערי הקיבוץ בפני קבוצת אנשים שתגיע במסגרת פעילותה של זוכרות ללמוד על ההיסטוריה והנכּבּה של הכפר. השיחה הראשונה שהייתה עם אברהם, הייתה מעודדת ונגמרה באומרו: " אנחנו מספיק ליברלים כדי לאפשר פעילות כזאת, רק תפנה למזכירות ותקבל אישור". השיחה השנייה, לפני המזכירות, הייתה עם אחד הותיקים והידועים שבקיבוץ, מר מיכה לין. השיחה איתו הייתה משעשעת וקיבלנו הבטחה שיעזור ככל האפשר, אך גם הוא ביקש שנקבל תחילה אישור מהמזכירות. תשובת המזכירות של הקיבוץ הייתה שלילית, חד משמעית ואף מאיימת: "אם תנסו להגיע בדרכים עוקפות נדאג לסלק אותכם". מה קרה פה?, מה הזכירה זוכרות למזכירות הקיבוץ כדי להגיב בצורה כה נוקשה?. לאט לאט, כפרי אלע'ביאת הנשכחים/ מושכחים מקבלים חשיבות דווקא על ידי סיפור חדש שיוצר הקיבוץ השכן לשעבר. גם כך רצינו ללמוד על טיב השכנות הזו. הנה כאן קיבלנו חלק מהתשובה. הקיבוץ לא רוצה לאפשר כל זכר ב"שטחו" לכפרים הפלסטינים. זה התרחש ב 1948 וממשיך להתרחש עתה על ידי מזכירות הקיבוץ ב 2010 . יש לציין ששתי המזכירות של הקיבוץ עכשיו הן שתי נשים. יעל ועוד יעל. הליברליוּת של הקיבוץ, שאברהם התפאר בה, הועמדה במבחן ונכשלה, 62 שנה אחרי שאנשי משמר העמק פעלו ועזרו לטיהור האתני של הכפרים מסביב לקיבוץ. בני מוריס כותב בספרו "לידתה של בעיית הפליטים ,( 165 – הפלסטינים 1949-1947 " (עמ' 160 על קרב משמר העמק: "לפי העדויות שיש בידינו הייתה זו הפעם הראשונה שבן גוריון סמך ידו במפורש על גירושם של ערבים מאזור שלם בארץ ישראל..... משלחת ממשמר העמק הגיעה כנראה ב 8 או ב 9 באפריל – אל בן גוריון "ואמרו לי" – סיפר בן גוריון- "שמוכרחים לגרש את הערבים באזור ולשרוף את הכפרים." הטענה של מגישי הבקשה כמובן הייתה פחד פן הערבים יתקיפו את משמר העמק. אם נתעמק בעדות של בן גוריון כפי שבני מוריס מביא אותה, ניחשף לאכזריות המבוטאת באופן ברור בבקשה, לגרש אזרחים ולשרוף בתים. קיבוץ אחד, ליברלי, בלב אוכלוסיה ערבית שגרה מאות שנים במספר כפרים, מוצא ללגיטימי להעלות רעיון של טיהור אתני כדי לנקות את השטח מהגורמים המפריעים למנוחת הקיבוץ. לא לסיים את המלחמה אלא לגרש ולשרוף. דרך אגב אנשי משמר העמק סירבו להפסקת אש שהבריטים השיגו אחרי תחילת קרב משמר העמק. בן גוריון שרצה להתפלמס עם אנשי מפ"ם אמר "המקרה הראשון שהובא אלי על גירוש ערבים היה בימי משמר העמק" והאשים אותם בצביעות.

היום אפשר להבין למה אין אף שריד לכפרי אלע'ביאת. התכנית יושמה כנראה. היום אפשר לשער מה הקיבוץ מסתיר ולמה אינו יכול לאפשר טקס זיכרון בכפרים הללו. מעניין, למי לא יכולים אנשי משמר העמק להסתכל בעיניים.

עמותת זוכרות, קיימה ותקיים סיורים לימודיים על הכפרים הפלסטינים במטרה להביא את המידע החסוי הזה לעיונו של הציבור בכלל ושל הציבור הישראלי בפרט. עמותת זוכרות קוראת לצד הישראלי – בדרך לפתרון הסכסוך - להודות בעוול גרמה הציונות לעם הפלסטיני, להכיר בנכּבה הפלסטינית ובאחריות עליה ולהשיב את הפליטים לכפריהם. המקרה של משמר העמק יכול להיות מקרה מצויין ליישום צעדים כאלה כדי לסגור את פרק העבר, להתסתכל קדימה וליצור חברה הומנית וצודקת.

חוברת זו הופקה במיוחד לאירוע הנצחת זכרם של כפרי אלע'ביאת שיתקיים בקרוב. רוב החומר נאסף מפליטי הכפר ממקומות שונים: מאם אלפחם, מסמס, ג'נין, עמאן ודמשק. הפיזור הזה של הפליטים מלמד על גודל אסון הפליטוּת שחווים הפלסטינים מאז 1948 . בחוברת מובאות מפות שמראות את מיקום הכפרים ההרוסים ותמונות עדכניות מהשטח.

"זוכרות את אלע'בּיאת" היא החוברת ה 36 - בסדרת החוברות שעמותת זוכרות מפיקה לתיעוד המקומות הפלסטינים שנכבשו ורוקנו מאז 1948 . קדמו לה חוברות על המקומות האלה: אלעראקיבּ, כַּפר עִנאן, אלדאמוּן, מִסְכָּה, אלסֻמַיְרִיָה, סִמְסִם, אלראס אלאחמר, עין כּארם, עג'ור, כּויכּאת, ח'רבת אם בֻּרג', ח'רבת אללוז, אלשיח' מֻוַּנִּס, אלמאלחה, אלעג'מי ביאפא, חִטּין, אלכַּפְרֵין, אלשַגַ'רָה, תרשיחא, בִּאְר אלסַבְּע, גְ'לִיל, אללַּג'ון, סֻחמאתא, אלג'וּלאן, סְדוּד ואלמַגְ'דַל, חִ'רבּת גַ'לַמה, אלרַמלה, אללִּד, עכּא, חַיפא, עין אלמַנְסי, אלחַרַם [סידנא עלי], עין עַ'זאל, לִפְתא ודיר יאסין.

זוכרות

מרס 2010

אלעֻ'בַּיּאת

אלעֻ'בַּיּאת, בערבית, היא רבים של המלה אלעֻ'בּיָּה, שפירושה החורשה הקטנה. שֵם זה ניתן לשלושת הכפרים הפלסטיניים אלעֻ'בַּיָּה אלתחתא (תחתית), אלעֻ'בַּיָּה אלפוקא (עילית) ואלנַעְ'נַעִ'יָּה. הכפרים עמדו בסמוך זה לזה לפי סדר זה ממערב למזרח לצד הכביש הראשי חיפא – ג'נין (כביש 66 ). המקום בו היו הכפרים נמצא דרומית-מזרחית לעיר חיפא, כיום בין קיבוץ משמר העמק, הבונה את שכונתו החדשה על אדמת אלעֻ'בַּיָּה אלתחתא, לבין מושב מדרך עוז, שבונה בימים אלה את שכונתו החדשה על אדמת פליטי אלנע'נע'יה. 80% מאדמת אלע'ביאת, 12,140 דונם בערך, נמצאים במרג' אבן עאמר (עמק יזרעאל) והשאר על הגבעות העדינות בקצה הדרומי של הרי הכרמל. פליטי הכפרים יודעים לספר שאדמות העמק אותן עיבדו היו שייכות לשני פיאודלים לבנוניים שעבדו בממשל העת'מאני, תופיק בק בידון ויוסף בק אלח'ליל. תמורת עבודתם הם קיבלו את האדמות על הגבעות, שם בנויים בתיהם. וליד אלח'לידי, בספרו מצטט את הספר מֻעְגַ'ם פלסטין ,All That Remains אלגֻ'עְ'ראפי אַלמֻפַהְרַס (האינדקס הגיאוגרפי של המציין את ( (Palestine Index Gazetteer – פלסטין אלעֻ'בַּיָּה אלתחתא ואלעֻ'בַּיָּה אלפוקא כשתי חוות חקלאיות. באלע'ביאת ובסביבת הכפרים היו מספר נחלים ומעיינות, אשר היוו מקורות מים לתושבי הכפרים, שעסקו לפרנסתם בחקלאות ובגידולי צאן. עיקר גידוליהם היו קטניות, לצד מעט ירקות. נחל אלמֻקַטָּע (קישון) עבר במרחק של כ 5 - קילומטר צפונית לאלע'ביאת והיוה את גבול אדמותיהם של שלושת הכפרים מכיוון צפון. באזור אלע'ביאת ישנן מספר חורבות עתיקות וניתן לראות בו שרידי בית בד ושברי חרסים.

בשנת 1596 היה אלע'ביה אלפוקא כפר במחוז אללג'ון. חיו בו 215 נפשות. תושבי הכפר שילמו מסים על יבוליהם החקלאיים, חיטה ושעורה למשל, וכן מיסים על עזים, בקר וכוורות ודבורים.

בתי אלע'ביה אלתחתא היו מסודרים בצורת מלבן, מכיוון צפון – מזרח לכיוון דרום - מערב. כפר אלע'ביה אלפוקה היה בנוי בצורת מרובע. בתי אלנע'נע'יה היו פזורים. בשנת 1931 היו באלנע'נע'יה לבדו 78 בתים. היה זה הכפר הגדול מבין השלושה. באותה השנה היו באלע'ביה אלפוקא ואלע'ביה אלתחתא יחד כ 40 - בתים. בשנת 1948 היו בשלושת הכפרים בערך 245 בתים. הכובש הישראלי הטרי הרס עד היסוד את כל הבתים הפלסטיניים בשלושת הכפרים מיד אחרי כיבושם. הבתים היו בנויים בחלקם מאבן וטית וחלקם מאבן ובטון. בשנת 1888 נבנה לשלושת הכפרים בית ספר משותף שנסגר עם תחילת הכיבוש הבריטי של פלסטין. בשנת 1922 גרו באלע'ביאת 393 תושבים, מתוכם 272 באלנע'נע'יה, 80 באלע'ביה אלתחתא ו- 41 באלע'ביה אלפוקא. בשנת 1938 הגיע מספר התושבים ל -693 נפשות. בשנת 1945 גרו בשלושת הכפרים 1130 תושבים, כך מספרת האנצקלופדיה הפלסטינית. בחלק מהמקורות הופיעו הכפרים בשם אלע'אבה (היער) אלפוקא ואלע'אבה אלתחתא.

כיבוש הכפרים

ביום 15.3.1948 , דיווח הכתב של הניו יורק טיימס כי כוחות ההגנה הרסו באלע'ביה אלתחתא 14 בתים וגרמו נזק לעוד עשרה. הוא ציין שלא היו פגיעות בנפש מאחר שתושבי הכפר עזבו את כפרם בעקבות תקיפה יהודית ביום ששי ה 12 במרס. גם ההיסטוריון עארף אלעארף אישר את דבר התקפה זו. הוא מוסיף ומציין כי הכפר נהרס כליל בחודשים הראשונים של

המלחמה על ידי כוחות ציוניים מהמושבה משמר העמק הסמוכה, שהייתה בחלקה מרוחקת 50 מטר בלבד מהכפרים. אלעארף מוסיף כי תושבי הכפר לא נפגעו מאחר שמצאו מקלט באלע'ביה אלפוקא. בספרו "לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים -1947 1949 " כותב בני מוריס: "בימים לאחר התקפת הנפל של קאוקג'י על משמר העמק הרסו יחידות של ההגנה – רובן של הפלמ"ח – באורח שיטתי את הכפרים שמסביב לקיבוץ, בסיועם של המתיישבים היהודים באזור. ראשון הכפרים שנפל קרבן למדיניות זו היה ע'וביה אלתחתא, שהיה הכפר הקרוב ביותר למשמר העמק. בימים שלאחר מכן, החל ב 8- באפריל נהרסו גם הכפר התאום שלו, ע'וביה אל-פוקה, וכן ח'ירבת בית ראס הסמוך ואבו שושה, ששכן מאות מטרים אחדים מצפון לקיבוץ. ב 12 - באפריל הותקף הכפר הגדול אל-כפרין, מדרום מערב לקיבוץ, ונהרס בחלקו. אבו זריק, שלושה קילומטרים מצפון למשמר העמק, נמחה מעל האדמה באותו לילה ובימים שלאחר מכן, וגורל דומה פקד את אל-מנסי ואת א- נע'נע'יה, דרומה- מזרחה לקיבוץ"

ב 25 - באפריל ככל הנראה התרחשה המתקפה האחרונה על כפרי אלע'ביאת לטיהורם הסופי ולהריסת מה שנותר מהבתים, בהשתתפות תושבים מהקיבוץ השכן משמר העמק.

מקורות

• Walid Khalidi, All that Remains, 1997
• 1949 –בני מוריס , לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947
• האנצקלופדיה הפלסטינית, דמשק, 1984

עדות

נג'יה אלג'אבר, בת 82 שנה
ראיין עמר אע'באריה בביתה במחנה הפליטים ג'נין
תאריך הראיון: 12.3.2010

שמי נג'יה אבראהים מחמוד אלג'אבר. נולדתי בכפר סבּארין ונישאתי לבעלי אבו אחמד, באלע'בּיה, כשהייתי בגיל 19 . כאשר גורשנו מהארץ הייתי בת 20 בערך. הייתי נשואה ששה חודשים ובהריון בחודש שלישי. התחתנתי ביום 28.10.1947 . באחד הימים הלכתי לבקר את גיסתי חסנה ומצאתי אותה בוכה. שאלתי מה קרה? היא אמרה שהיא חוששת מהמלחמה עם היהודים. אמרתי לה תשתקי, אל תפחדי מהם, מי היהודים האלה בכלל? שמעתי שאלקאוקג'י מתכוון לתקוף את המושבה (משמר העמק). היה קרב במשך יומיים. היהודים ביקשו שאלקאוקג'י יאפשר להם להוציא את הילדים ואת הזקנים מהמושבה. ביום השני הלכנו למערה. אלקאוקג'י נסוג ועזב את האזור. הוא אמר שקיבל הוראות לעזוב. הוא השאיר עשרה חיילים שיגנו על הכפר והלך. היהודים תקפו אותנו אחר-הצהריים והלחימה המשיכה עד עשר בלילה. כלא נשארה לנו יותר תחמושת נמלטנו.

היהודים גירשו אותנו מהארץ ולא השאירו לנו כלום. האנשים המשיכו להילחם עד שלא נשאר איתם שום דבר [תחמושת]. היהודים קיבלו מהאנגלים נשק, מכוניות וטנקים. לנו יש רק את הרובה הבודד. חמי לקח נשק של חייל ערבי הרוג, התחיל לצרוח ולקלל את היהודים ולעודד את הערבים. אחר כך הוא נהרג. הוא היה לבד. הילדים שלו סאלח ומסטפא היו עם הלוחמים. הגבר הזה [מצביעה על בעלה מחמד עבד אלקאדר אלֻרזי, שיושב לידה], אח שלהם השאירו אותו כדי לשמור על הבית ועל הנשים. אחרי עשר בלילה עזבנו את הכפר. הלכנו כל הלילה. הגענו לבית אבו אלרֻבּ, בדוים שגרים לא רחוק מהכפר, הלכנו ולא לקחנו שום דבר איתנו. ירי מעל הראשים שלנו. נכנסנו לתוך מערה כדי לנוח. היהודים פוצצו את גשר עין אלֻרז שבין אלמנסי ואללג'ון. המשכנו ללכת ברגל עד שהגענו לאללג'ון. גיסתי לא מזמן ילדה, היא החזיקה את פעוטהּ בן החודשיים וגררה את בתה בת השנתיים. כשיצאנו מהמערה לא הסתדרה. בעלה וגיסה לא היו שם, אנחנו כבר יצאנו, היא הייתה לבדה. אנשים שהיו לידה עזרו לה והחזיקו במקומה את הילדה.

הגענו לאללג'ון והלכנו לבית עלי אבו שְתַיָּה. היהודים החריבו את הכפר שלנו ופוצצו את כל הבתים. לא השאירו כלום. אחרי יומיים חזרנו אני ושני הגיסים שלי לכפר כדי לחפש את חמי ולהביא מצרכים ובגדים מהבית. בדרך לשם ירו לעברנו, כמעט נהרגתי, לולא גיסי שמשך אותי וצעק לי להתכופף. הייתי האשה היחידה איתם. הלכתי להביא בגדים ולחפש את חמי. היהודים לא השאירו כלום. הפרות, הכבשים, הסוסים, התרנגולות, השעורה והתירס, הכל ערימה אחת. החיות הרוגות ונפוחות. הכל חרב. הרגו את הפרות ואת התרנגולות, דם מכסה את האדמה. נכנסנו לבית שלנו, פירקנו את הארון החדש שלנו והשארנו אותו אצל שכנינו הבדוים. ארון חדש עשוי מעץ אגוז ועליו זכוכית קריסטל, קנינו אותו מחיפא. הייתי כלה טריה. היה בבית שק עם בגדים שגיסתי הכינה, חשבה שנצא שבועיים שלושה, מרוב טיפשותנו. הנחנו את הגופה של חמי על הכרכרה ולידו גם גופת חייל מצבא ההצלה. את גופת החייל שמו בתוך המסגד ובאו אחר כך אנשי צבא ההצלה ולקחו אותה. הגיסים שלי לקחו את גופת אביהם וקברו אותו כאן בג'נין. כאשר מצאנו את גופת דודי, אני נשבעת, כאילו הוא סתם ישן. נכון, רואים את סימני הכדורים על הגוף שלו ובראש, אבל הוא נראה במצב טוב למרות החום ולמרות שהגופה הייתה יומיים בחוץ.

הבית שלנו באלע'ביה היה חצר קטנה וסביבו כמה חדרים נפרדים, חדר לי ולבעלי, חדרים נוספים לגיסים שלי. לחמי היה חדר גדול כמו דיואן. כשהיינו באללג'ון, הגברים היו רוכבים על הסוסים ומביאים את הירקות ששתלנו בכפר. אחרי שגרשו אותנו מאללג'ון, היהודים איפשרו לתושביו לחזור לאדמתם ולקצור את החיטה שלהם ולקחת אותה. הרבה אנשים הלכו. רק לפעמים ירו עליהם. אשה אחת נפצעה מהירי בדרכה לעמק, שמה לטיפה אלסעוד, היא מאלכּפרין במקור וגרה באלע'ביה. נפצעה כשהלכה לצד בעלי. הוא ועוד איש אחר הביאו אותה פצועה. המסע שלנו היה טרטור. באנו לאם אלפחם. חלק מהנשים באם אלפחם היו מקללות אותנו ואומרות שמכרנו את אדמותינו ובאנו לקחת להם את המים. רק אלוהים יודע באיזה מצב היינו. בסוף הגענו איכשהו לבית מחמד חמאד בשכונת מחאמיד. הם קיבלו אותנו יפה. נשארנו אצלם מעט זמן כי התחילו להגיע מגורשי הכפר אם אלזינאת. גיסי, אבו כּמאל אמר שאלה קרובי משפחה שלהם וכי הם עדיפים עלינו. עזבנו את הבית שלהם ובנינו אוהל לא רחוק מהם, בשכונת מחאמיד באם אלפחם. היינו בלי כלום כמעט. אנשים הוציאו את כספם ומכרו את הזהב של הנשים כדי לקנות ציוד. שוב שמעתי עקיצות של נשים ליד באר המים ולא נתנו לי למלא מים.

אישה אחרת הגנה עלי והזכירה להן את השפע שהיה לנו לפני שגירשו אותנו. בעלי אחרי ששמע את הסיפור החליט שנעזוב את המקום. רכבנו על הסוס והלכנו לאזור אלשראיע, גם הוא באם אלפחם. בנינו סככה וכיסינו אותו בבדים ושקים וגרנו בה. נשארנו שם 5-4 חודשים. שם ילדתי את בני הבכור אחמד. ביומו ה 18 - התחיל לרדת גשם. אבו אחמד חיפש בית להשכרה ולא מצא. בכל מקום יש המון פליטים ולא נשאר אף מקום להשכרה. עזבנו את המקום והלכנו לכפר עארה. שמענו שצבא ההצלה עדיין שם והוא מאלץ את התושבים לקבל פליטים בבתיהם. האישה הראשונה שפגשתי בעארה הייתה אדם טוב. הייתה ממשפחת יונס. שאלתי אותה מאיפה אפשר להביא מים. היא קראה לבת שלה וביקשה ממנה שתלך למלא לנו מים, שאלה מאיפה אנחנו. אמרתי לה שאנחנו מאלע'ביאת. נתנה לי מים וביקשה שאבוא אליה כל יום כדי לאפות לחם אצלה ולקבל מים חמים לתינוק שלי. לא ראיתי אשה טובה כמוה. הגענו לעארה בחודש 11 . בחודש 4 מסרו את אם אלפחם והמשולש לישראל. שמענו שהיהודים הודיעו שאסור לפליטים להישאר באזור הזה. תושבי עארה הציעו לעזור לנו. מישהו היה מוכן לתת לנו אדמה, מישהו אמר שיצהיר שאנחנו קרובי משפחה שלו וכי באנו מחיפא.

אבל בעלי לא הסכים. נשארנו שם עד חודש 7. האשה שגרנו אצלה בעארה שמה היה רפקה. ובעלה שמו פארס, יש לה אח בשם דרויש ועוד אח בשם עבד אללטיף. היא הניקה את בני אחמד במשך 7 חודשים עם הבת שלה. השיח' אמר לנו שתדעו לכן, הילד הזה הפך לאח של הבנות שלה. היו לה 6 בנות. כשנפרדנו מהם, כולם התחילו לבכות. הלכנו לכיוון קבאטיה ליד ג'נין כי שמענו שבונים שם מחנה פליטים. הלכנו לגור במחנה הפליטים. בני אחמד היה בן 7 חודשים. שם ילדתי את בתי השנייה סהילה ואחמד היה כבר בן 3 שנים. המחנה היה באזור ג'נזור ליד קבאטיה. החורף שבא עלינו היה קשה במיוחד. קור, שלג ורוחות חזקות. האוהלים עפו והמחנה נהרס.

חלק מהאנשים הלכו לטולכרם ומי שאין לו מקום בא למסגד של ג'נין. בעלי באותם ימים היה בבית הסהר. הירדנים תפסו אותו עם סחורה וכלאו אותו שלושה חודשים. עוד כמה ימים הוא יצא מהכלא. גיסי לקח אותי לגור אצלם ואחרי שבעלי השתחרר הוא שכר בשבילנו חדר במחנה הפליטים ג'נין. שבוע אחר כך החליט לנסוע לבד לירדן כדי לעבוד. הוא עבד בחפירת תעלת מים להשקיה. נשארתי עם הילדים. אחרי שחזר בנינו שלושה חדרים במחנה הפליטים. אחרי שנהיו לנו 10 ילדים, 5 בנים ו 5 בנות, עברנו לגור בדירה גדולה יותר בשכירות בג'נין. אחרי שש שנים, קנינו את האדמה הזאת ובנינו עליה את הבית הזה שאנחנו נמצאים בו היום. עברנו לכאן בשנת 1978 . בני נור אלדין זה [יושב איתנו בזמן הראיון ומצביעה עליו], היה בן שש. נור אלדין מחבק את בתו ג'נא בת ה 5 [ראו תמונה]. זאת ההיסטוריה שלנו. איך אני? יודעת טוב למרות שאני לא משכילה. לא למדתי בבתי ספר. אבל אני מסבארין. מיום הגירוש עד היום לא ביקרתי בכפר שלי, לא אלע'ביה ולא סבּארין. כשהייתי בעארה הציעו לי ללכת לבקר את סבארין אבל סירבתי. למה? מה, מקום שגורשתי ממנו לא אעשה בו פיקניק. אם הארץ תשוחרר, אהיה מוכנה לגור שם ולו באוהל.

מתוך הזכרון והמחקר

טלעת סאלח שרקאוי (מחאג'נה), מחנך ותיק נולד בכפר מֻסֻמס
תאריך לידה: 9.1.1933
הראיון נערך בבתיו בֻמסֻמס ביום 10.3.2010
מראיין: עֻמר אע'באריה

- מר טלעת, הנושא שלנו הוא ההיסטוריה והנכבה של כפרי אלע'ביאת. אנחנו רוצים ללמוד ממך עליהם למרות שבאופן טבעי ההיסטוריה של אלע'ביאת היא חלק מההיסטוריה של האזור ושל כפריו כמו אלמנסי, אללג'ון, מסמס, משריפה, אם אלפחם ועוד. בוא נתחיל עם הקשר של משפחתך לאלע'ביאת. - המשפחה שלי גרה במסמס בשנות הארבעים של המאה התשע עשרה. סבי היה הראשון שגר בכפר הזה. הוא הגיע לפלסטין ממצרים עם צבאו של אבראהים פאשא בשנת 1832 . הוא גר בהתחלה לבדו במסמס ואחר כך הצטרפו משפחות האחרות. אלע'באריה, משפחת בשיר מאם אלפחם, אלמחאג'נה, משפחת אבו שהאבּ ועוד משפחות שגרות היום כאן. גרנו פה תקופה ארוכה, אך בעקבות סכסוך שפרץ בין אבא שלי לבין הדודים מצד אמא, שהם משפחת אבו שהאבּ, עבר חלק משתי המשפחות לגור באלע'ביאת. אני עם אבא והדודים שלי עברנו לאלע'ביאת. לפני הסכסוך הזה היה חלק ממשפחת אבו שהאבּ כבר גרו באלע'ביה אלפוקא שהייתה רכושו של הנסיך הפאודל רפיק בק ביידון. הבק הזה היה נציב מחוז חיפה בתקופת המנדט. אלע'ביה אלתחתא הייתה שייכת לאמיר יוסף בק אלח'ליל. שניהם היו נסיכים שברשותם אדמות רבות במרג' אבן עאמר (עמק יזרעאל). כל האנשים באלע'ביה אלפוקא ואלע'ביה אלתחתא היו איכרים שכירים אצלם. אלה היו מעבדים את האדמה והנסיכים היו לוקחים מהם 25% מהיבול של כל שנה.

שני הפאודלים היו לבנוניים ולא פלסטיניים, כמו רוב הפאודלים שהגיעו לפלסטין ורכשו אדמות. כמו סֻרֻסק ודומיו. הם רכשו אדמה מהמדינה העת'מאנית כי השלטון רצה למכור אדמות ולגבות עליה מס שנקרא בטורקית "וּירקו". הפאודלים קנו אדמות ונתנו אותם לאיכרים. קבצות האיכרים האלה הם שהקימו את הכפרים באזור וביניהם אלע'ביה אלתחתא ואלע'ביה אלפוקא. האדמה אמנם הייתה של הפאודלים אבל כעשר או שתים עשרה שנים לפני הנכבה היה הסדר בין הפאודלים לבין התושבים שבמסגרתו הפאודלים ביקשו מהתושבים לעבד ולפתח את אדמות הגבעות שהם גרים עליהן, לנטוע בהם עצים, ומי שעשה כן קיבל לעצמו חצי מהאדמות שהוא עיבד. עצי הזית והשקדים עדיין עומדים על הגבעה. הסדר זה היה ידוע לכל הזקנים של הכפר. אני לא יודע אם הוא נרשם באיזה מקום אבל התושבים ידעו זאת וכל אחד ידע איפה בדיוק האדמה שלו ואיפה האדמות של השכן שלו. זה אומר שבבעלות התושבים יש חצי מאדמות הגבעות שגרו עליהם. כאשר בני דודיי הפליטים באו לבקר אותנו, הלכנו לאתר הכפר והם ידעו להצביע על האדמות של כל אחד ושל המשפחות האחרות.

אנחנו לא נשארנו שם הרבה זמן. רק כמה שנים . ובאנו בחזרה למסמס. זה כמובן היה לפני 48 אבל היה לי עדיין קשר עם אלע'ביאת כי הדוד שלי, אסעד אלקאסם אלעבּוּרה, נשאר שם. גם הדודים שלי מצד אמא משפחת אבו שהאבּ היו שם. דודי מחמד אבו שהאב היה באלע'ביה אלפוקא ודודי עבד אלרחמן אבו שהאב היה באלע'ביה אלתחתא. יש להם קרובי משפחה כאן במסמס. אחרי הגירוש ב 48 הם באו לכאן לתקופה קצרה, נחו ועברו לגדה המערבית. משם לירדן וחלקם הגיע לאלשאם (סוריה). לא יודע למה לא נשארו במסמס, למרות שיש להם רכוש כאן, יש להם אדמה.

לפני 48 אלע'ביה אלתחתא הייתה סמוכה למשמר העמק ורק גדר הפרידה ביניהם. הם היו שכנים. היחסים בינהים היו יחסים טובים. עד כדי שמח'תאר משמר העמק, סלעם היה שמו, ביקש מדודי עבד אלרחמן אבו שהאב שישאר באלע'ביה ולא יעזוב. אבל הנסיבות לא איפשרו שישאר. מי שהיה נשאר בזכות היהודים היו מסתכלים עליו בצורה שלילית. [סלים שמוזכר כאן ובסיפורים של רוב הפליטים בחוברת זו, הוא כינויו של חבר קיבץ משמר העמק אברהם דיאמנט שהיה אחראי הבטחון של הקיבוץ ובמסגרת תפקידו היה גם אחראי מטעם הקיבוץ על הקשר עם הערבים בסביבה].

אני הכרתי את הכפר לפני 48 כי נהגתי לבקר את הדודים שלי בחגים פעמיים שלוש בשנה. אני מכיר את שני הכפרים למרות שכל שרידי אלע'ביה אלתחתא נעלמו. אחרון השרידים היה המסגד, מבנה פשוט ללא צריח או כיפה, אך הם מחקו גם אותו, אולי בשנות החמשים. היום שטח אלע'ביה אלתחתא נחשב לחלק מקיבוץ משמר העמק. אלנע'נע'יה היה בשטח אלמנסי. גרו בו שבטים בדוים, אחד מהם שבט אלנע'נע'יה. אני לא יודע עליהם. יש לי בן דודה שגר היום במחנה הפליטים ג'נין, הוא נולד באלע'ביה וגורש ממנה ומכיר את כל המשפחות.

תושבי אלע'ביה היו מתקדמים יותר מתושבי הכפרים שלנו כאן, מסמס, משירפה ואם אלפחם. כאן חרשנו את האדמה במחרשה והם היה להם טרקטור. היו להם קומביין ואנחנו קצרנו במגל. מצבם החברתי והכלכלי היה דומה למצב כפר אללג'ון. יותר טוב משלנו כאן. זאת בזכות אדמתם החקלאית. היו להם יותר אדמות אז היו צריכים מיכשור יותר טוב. היה להם יבול יותר טוב אז הכלכלה הייתה טובה יותר. הגורן של הכפר היה בשטח המישורי שבין אלע'ביה אלפוקא לאלע'ביה אלתחתא ליד כביש ג'נין חיפא. אני לא יודע בדיוק איפה בית הקברות של הכפר. אבל בן הדוד שלי בג'נין בטח יודע. דרך אגב אבא שלו נהרג ב 48 בתוך הכפר. הוא סירב לצאת והיהודים הרגו אותו. שמו עבד אלקאדר אלֻרזּי.

למרות כיבוש אללג'ון ואלמנסי והעמק, אנחנו תושבי אם אלפחם ומסמס ומשירפה הגענו לאדמות שלנו באללג'ון והבאנו את היבול שלנו. כשהיהודים היו מרגישים שיש מישהו בשדות היו יוצאים מעפולה לכיוון העמק ומכוונים את מכונות הירי ויורים לעבר האנשים שבאו לקצור את החיטה שלהם. באותם ימים, הכפרים כאן לא היו תחת שלטון יהודי. הם לא נכבשו ב 48 . היהודים תקפו את משירפה, הרסו כמה בתים וגנבו את הפרות ואת הצאן. תושבי משירפה ואנחנו עימם ברחנו, אנחנו פחדנו שיתקיפו את מסמס כמו שהתקיפו את משירפה ולכן ברחנו.

התחבאנו במטעי זיתים בכניסה של אם אלפחם. כל משפחה בנתה לה אוהל וגרה בו. ביום היינו הולכים לכפרים ולאדמות, עובדים באדמה, ובלילה היינו חוזרים למאהל. היינו עקורים. חוץ מאבא שלי ז"ל, הוא היה קצין בצבא הטורקי והיה לו רובה. סירב לעזוב את הבית ונשאר לבדו שם. הסיפור הזה ב 48 אחרי שהתקיפו את משירפה. היהודים בעצם לא היו באזור הכפרים שלנו עד מאי 1949 אחרי שהמלך עבדאללה הסכים למסור את המשולש לישראל בהסכם רודוס. רק אז באו היהודים. אני זוכר שצבא ישראלי עבר כאן בואדי עארה, הכריזו ברמקול על עוצר, אספו את כל כלי הנשק שהיו אצל התושבים. לצערי, היהודים ידעו אצל מי יש נשק, היו להם שמות של מי שמחזיק בנשק.

אני חייתי תחת השלטון הצבאי עד 1967 . מי שרצה לנסוע לנצרת היה צריך אישור. גם כשלמדתי בתיכון בנצרת הייתי חייב אישור מהמושל הצבאי. בהתחלה הייתי צריך כל חודש לבקש חידוש האישור. אחרי שהתלוננו הוא התחיל לתת אישורים לששה חודשים. אני עדיין שומר חלק מאישורים ההם. השלטון הצבאי היה קשוח מאוד. אפילו אם היה מישהו חולה בבית היה אסור להוציא אותו. הייתי חייב לחכות עד הבוקר כדי לבקש אישור. המושל הצבאי היה בודק את הבקשות ומוסר את החלטתו לאחד הפקידים והולך. רק אחרי כן האנשים היו מקבלים תשובות. כדי שלא יהיה אפשר לערער בפני המושל הצבאי אם הוא לא אישר את בקשתך. זה הקשה במיוחד על חיפוש עבודה. אותי תפסו פעם בלי אישור. הייתי בחיפא. הייתי בחופשת קיץ וזה עתה סיימתי כיתה ח' ורציתי לעבוד בחופש הגדול כדי לחסוך קצת כסף לבית הספר בשנה הבאה. היו תעודות של בית הספר כדי להוכיח שאני תלמיד בית ספר. נסעתי לחיפא בלי אישור, וכאמור תפס אותי שוטר. לקחו אותי למשטרה, וכלאו אותי חודש בכלא כרכור. 

להורדת הקובץ