לפני למעלה משנה נכנס למשרד של זוכרות ישראלי צעיר, כבן 22. הוא הציג את עצמו כבן קיבוץ יסעור וסיפר שהשתחרר לפני מספר חודשים מהצבא: "רק אחרי שחרורי מהצבא, שמעתי שסמוך לקיבוץ שלי היה הכפר אלבִּרְוַה עד 1948. את השם הזה הכרתי תמיד כי כך נקראת עד היום חלקת אדמה, אזור חקלאי, של הקיבוץ. אבל מעולם לא ידעתי שחלקה זו קרויה על שמו של כפר פלסטיני."
כחצי שנה אחרי כיבוש אלברוה הוקם קיבוץ יסעור. זו היתה יוזמת קק"ל, שביקשה ככל הנראה להפריח את השממה, או אם נודה על האמת, להבטיח שאדמות הכפר יעברו לרשות העם היהודי.
אי הידיעה של אותו צעיר סקרן מקיבוץ יסעור מבטאת במדויק מרכיב מרכזי בזהות הישראלית: אי ידיעת הכיבוש של 1948 שהוליד את המדינה היהודית.
למי מאיתנו אין את המקום הזה בעברנו שלא ידענו אותו? לי יש את קַאקוּן, שהיה שני קילומטר מקיבוצי בחן ועד לפני עשר שנים חשבתי שהיה מבצר צלבני ותו לא. לחברתי, בת רביבים, יש את בְּרֵיר שעד לפני שנה ידעה שזה שם של חלקה שקיבוצהּ עיבד ולא ידעה שהיה כפר ושנערך בו טבח בפלסטינים בנכבה. למוטי גולני יש את דניַאל, שבסרט "ציון, אדמתי" הוא שואל את אימו מכפר דניאל על החורבות ליד ביתה שלא ידע את מקורן.
אותו צעיר מיסעור רצה לחקור על הכפר והפניתי אותו לספריה של זוכרות לחפש חומר בנושא. הצעתי לו גם לשוב לקיבוצו ולחקור את ההיסטוריה של אי הידיעה. בהתחקות אחר עקבות אי ידיעת הנכבה בקרב הישראלים טמון פוטנציאל גדול להבנת הזהות הישראלית.
באלברוה נולד, כידוע, מחמוד דרויש, אחד המשוררים החשובים בעולם בעשרות השנים האחרונות. ביום שבת הקרוב 2/7/2011 נבקר בשרידי הכפר ונפגוש כמה מחברי ילדותו של דרויש. במסגרת הסיור שמארגנת עמותת זוכרות, יספר עַבְּד אלרַחְמַאן כַּיַאל, החי לא רחוק מכפרו ההרוס, את זיכרונותיו מהחיים באלברוה ומהגירוש ממנו. אנחנו, הישראלים, יודעים מן הסתם על מבצע בן עמי מיולי 1948, שהביא לעקירת החיים באלברוה ובכפרים נוספים, אבל כמה מאיתנו שמעו את מה שקרה בכפרים עצמם באותם ימים? הסיור באלברוה הוא, אפוא, למי שמעוניין ביותר מדקה של עדות בפרומו לסיור.