חוק הנכבה שב לועדת החוקה של הכנסת במהדורה מרוככת אבל עם מוטיבציה זהה: להפחיד את כל מי שמציין את הטרגדיה האנושית והפוליטית שהתחוללה ב-1948 ובה גירשו הציונים את רוב תושבי הארץ הפלסטינים ורוב יישוביהם נהרסו על ידי מדינת ישראל.

מציעי החוק מבקשים לגייס את הפטריוטיות הציונית ולכן מאיימים שאין לציין את יום העצמאות כיום אבל. הם מתעלמים כמובן מההקשר ההיסטורי של היווצרות המסורת הזו בקרב הפלסטינים העקורים שנותרו בשטחי מדינת ישראל.

כזכור(?) התקיים ממשל צבאי בכל היישובים הערביים בישראל עד 1966. הפלסטינים אזרחי המדינה לא הורשו לנוע אל מחוץ ל"תחומי המושב" שלהם ללא אישור המושל הצבאי. ביום העצמאות ניתן חופש תנועה לכלל האזרחים, אפילו לערבים! המקום החשוב ביותר לביקור עבור רבים מהם, היה היישוב שלהם אליו לא הורשו לשוב. בחלוף השנים, משהבינו שבמסגרת המדינה היהודית לא יוכלו לשוב לעולם לבתיהם, קיבל האירוע נופך פוליטי לאומי ובשנים האחרונות הוא מצויין ב"תהלוכת שיבה" לשרידי אחד מהיישובים שנכבשו בנכבה. "העצמאות שלהם - הנכבה שלנו" היתה לסיסמא העיקרית של האירועים הללו.

הממשלה מבקשת להטיל סנקציות כלכליות על מארגני אירועי הזיכרון החשובים האלה, מה שיגביר עוד יותר את האפליה כלפי הפלסטינים אזרחי המדינה. הפגיעה הכלכלית עומדת בניגוד לחובת המדינה לדאוג לכל אזרחיה, בלא קשר לעמדותיהם הפוליטיות או שייכותם הלאומית.

בשנים האחרונות יותר ויותר יהודים משתתפים בתהלוכות השיבה ליישובים הפלסטינים שישראל כבשה בנכבה וההזדהות עם זכות השיבה הולכת ומתרחבת. יהודים אלה מערערים בכך על הדיכוטומיה האתנית/לאומית של הסיסמא הנ"ל, בהכירם בטרגדיה שהתרחשה ב-1948 כהיסטוריה שהיא גם שלהם. ההשתתפות של אותם יהודים באירועים לציון הנכבה חותרת תחת המאמץ שימיו כימי הציונות, ליצור עימות ופילוג בין ערבים ליהודים בארץ.

אולי אין פלא שבימים קשים אלה עבור ההסברה הישראלית, מפיצה הממשלה "עובדות" מגוכחות על נושא הפליטים הפלסטינים. למשל, שלא היו כ-800 אלף אלא רק 320 אלף פליטים כתוצאה מהנכבה, בעוד 150 אלף "נקלטו במדינות ערב" ו-50 אלף "שבו למדינותיהם".

השפה המכובסת הזו מעליבה את האינטליגנציה של ישראלים רבים שיודעים מזמן שמה שהמדינה מסבירה בסוגיית 1948 אלה שקרים מכוונים היטב.

ל"זוכרות" פונים מאות ישראלים בשנה. אנשי חינוך, סטודנטים, עיתונאים, בימאים ועוד מתעניינים מבקשים מידע על מה שהתרחש בחצר הבית בו נולדו, והוסתר מהם כל כך הרבה זמן. עורך האתר המקיף ביותר על הנכבהpalestineremembered.com, מדווח שמספר הגולשים הישראלים אצלו, שני רק למספר הפלסטינים. אלה התפתחויות דרמטיות ששום חוק המצווה לשכוח את הנכבה יצליח למחוק.
    
בתחומי תרבות שונים יש יותר עשיה בנושא הנכבה כשספרים, רבי מכר וסרטים של במאים צעירים כבר לא מתעלמים ממנה. אפילו בתחום הארכיטקטורה רואים ניצנים של התייחסות למורשת הפלסטינית הבנויה של הארץ.

למרות השינויים החיוביים הנ"ל, אין להמעיט בסכנה של התחזקות המגמות האנטי דמוקרטיות בישראל. הממשלה הנוכחית פועלת לצמצם במידה ניכרת את החופש של החברה האזרחית לשאת ולתת מול השלטון בתחומים הכי שנויים במחלוקת. מעצרים שרירותיים, חקירות שערוריותיות וחוקים דרקוניים הם ארגז הכלים של ממשלה שיודעת שתכלית קיומה הוא ביצורו של "קיר הברזל" המגן לעת עתה על המשטר הקולוניאלי הישראלי.