לאחרונה סערו הרוחות בקיבוץ הגושרים בעד ונגד היתר שניתן, בתום לב, לשימוש במועדון הקיבוץ על=ידי עמותת "זוכרות" ("מארחים את המחלוקת", ידיעות הקיבוץ 13.5). עם היוודע הדבר פנה אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל - שכתב רשימות דעה בעיתונות ובבלוגים המתנגדות לפעילות העמותה - במכתב אישי אל מנהל הקהילה ואל חברי הקיבוץ, ובעקבותיו קיבלה ההנהלה החלטה לנעול את שערי המועדון בפני העמותה. החלטה "אמיצה" זו זכתה לציון לשבח בבלוג האישי של הייטנר תחת הכותרת "הפיגוע נמנע". מבלי להתייחס לשאלת אופן קבלת ההחלטה בחברה הקיבוצית, נשאלת כאן שאלה הרבה יותר מטרידה: האם אכן מדובר בפיגוע, או דווקא בפגיעה בחופש הביטוי?

על מנת להמחיש את גודל הסכנה המרחפת על הקיבוץ, לא היסס הייטנר להשוות את פעילות העמותה להכחשת השואה. וכך כותב הייטנר במכתבו אל החברים: "תחת השם התמים הזה, עמותת 'זוכרות', מתקיימת פעילות הסתה נגד מדינת ישראל, צדקתה וזכות קיומה. עמותת זוכרות שמה לה למטרה לקעקע את המפעל הציוני כולו... מדינת ישראל אינה לגיטימית, היא עוול, שאותו יש לתקן. איך לתקן? באמצעות חיסולה... כפי שלא תשכירו את המועדון לקורס של הכחשת השואה, כך לא תשכירו אותו גם לקורס של עמותת זוכרות..."

כאן אולי המקום להפנות את הייטנר אל סעיף 3 לחוק העמותות - 1980, בו נכתב באופן שלא משתמע לשתי פנים: "לא תירשם עמותה אם מטרה ממטרותיה שוללת את קיומה של מדינת ישראל או את אופייה הדמוקרטי, או אם יש יסוד סביר למסקנה כי העמותה תשמש מסווה לפעולות בלתי=חוקיות".

הואיל ועמותת זוכרות רשומה כחוק, סביר להניח שהיא עמדה בכל הסייגים והחסמים המשפטיים המחמירים הדרושים לרישומה, מה שמחייב אותנו לשאול: אם הרשויות המוסמכות בישראל, לאחר בחינה מעמיקה, העניקו לעמותה זו לגיטימציה לפעול בתחומה - על איזה בסיס דורש הייטנר לסתום את פיה? אם הוא יודע דברים שנעלמו מעיניו החדות של הרשם בעת רישום העמותה - שומה עליו שיפנה אותם אל הרשם ולא אל הקיבוץ. הייטנר ודאי יודע שאם הוא חולק על החלטת רשם העמותות ורוצה להפסיק את פעילותה של העמותה, פתוחים בפניו שערי בג"ץ, אליו אפשר לעתור להוצאת העמותה אל מחוץ לחוק. כל עוד לא ננקט צעד זה, כל פעילותה של העמותה, בין אם נסכים אִתה ובין אם נדחה אותה על הסף, מוגנת מכוח ההגנה על חופש הביטוי. זכות יסוד זו, הנגזרת מ"חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" - הצדיקה את קיומה כאשר פעם אחר פעם, במהלך שישים השנים האחרונות, מנעה פסילה שרירותית של מפלגות, מועמדים לכנסת ופרסום מאמרים בעיתונות החופשית.

על כן, החלטת הקיבוץ, בלחצו של הייטנר, למנוע זכות יסוד זו מהעמותה במקום להתעמת אִתה - מתאימה יותר להצעות החוק האחרונות שהועלו על=ידי גורמים ימניים קיצוניים בכנסת, ומוטב לו היינו נמנעים מנקיטת צעדים כאלה בחברה דמוקרטית.

אני סבור שגם אם פעילות עמותת זוכרות אינה לרוחם של חלק רחב מהציבור, היא עדיין לא "פיגוע", וכל ניסיון שרירותי לחסום את פיה מקים לעמותה טיעון צודק לאפליה על רקע אידיאולוגי ופגיעה בחופש הביטוי.

יהודה לוי, הגושרים