האם נשמרו בעין-השופט תכשיטים ש"נבזזו" מהכפר הערבי (הנטוש) כפריין או אולי אלה תכשיטים מהכפרים שהיו מסביב למשמר-העמק? ואולי מדובר בסך הכול ב"אגדה" קיבוצית ?
כמעט דבר לא נותר ממה שהיה פעם הכפר הערבי הגדול כפריין, מרחק קילומטר מקיבוץ עין-השופט. עפרה בריל, כיום ארכיונאית הקיבוץ, זוכרת שבילדותה שררו יחסים יפים בין תושבי הכפר הוותיק לחברי הקיבוץ הצעיר, שהכפריים היו באים למרפאה בקיבוץ לקבל טיפולים, שערבי אחד, עם אף משונה, היה מגיע לקיבוץ למכור כבשים, אבל בעיקר היא זוכרת, כמו כל בני גילה, את הסיפור על התכשיטים.
את ה"סיפור-מקום" הזה מספרות לילדים היא וחברתה לקיבוץ, עדנה קרמר, והוא הולך כך: יום אחד פשטה מחלקת פלמ"ח על כפריין, וכשסיימה את פעולתה חזרה לקיבוץ, ואתה שלל - אוסף תכשיטים וחפצי נוי של הכפריים, אותם חילקה בין ילדי הקיבוץ. כשנודע הדבר למחנכים, ריכזו את הילדים, הסבירו להם כי אין זה מוסרי להשתמש ברכוש שנבזז, אספו את התכשיטים אל קופסה והטמינו אותה באדמה עד שיבוא השלום, והתכשיטים יוחזרו לבעליהם. "היינו די עצובים להיפרד התכשיטים", נזכרת עופרה, "הרי עד אז לא היו לנו כאלה". לימים, כשביקשו חברי הקיבוץ לאתר ולשלוף את המטמון ממחבואו, לא זכר איש היכן נטמן, ורק שנים מאוחר יותר, במהלך חפירת יסודות לאיזה בניין בשטח חברת-הילדים, הוא נמצא, נמשה והובא אחר כבוד למוזיאון המקומי. שמעון אבידן, מנהל המוזיאון דאז, נבוך כהוגן, סירב להציג את התכשיטים במוזיאון והצפינם בביתו. אחרי מותו, ביקשה עופרה מיורשו בתפקיד להציגם בארכיון שתחת אחריותה, אך גם הוא התנגד לכך.
"זה לא מדויק", מסתייג אלישע שפירא (עין-השופט, רכז הזרם השיתופי) מגרסת בריל. אמת, יחסים יפים היו בין הכפר לקיבוץ: "האוטובוסים מחיפה, שהיו נהוגים בידי חברינו, היו עוצרים בקיבוץ, אוספים את הילדים וממשיכים אתם לתחנה הבאה, כפריין. זו היתה מין חגיגה כזאת לילדים". עד כדי כך היו היחסים טובים, שכאשר פונו הכפרים סביב משמר-העמק, בתום הקרבות, יצאה משלחת מטעם עין-השופט אל המפקד יצחק שדה, לבקש שיתיר לכפריין להישאר במקומו. שדה הצטער להשיב להם שלא בידיו ההחלטה, אלא בידי "הדרג המדיני", ובסופו של דבר התפנו תושבי הכפר עוד לפני שהגיע אליהם הפלמ"ח. ובאשר ל"אוצר" התכשיטים - כולו כמה מחרוזות זולות וחפצי נוי פשוטים - הוא לא נלקח מכפריין, אלא מאותם כפרים ערביים סביב משמר-העמק. אמת גם ששמעון אבידן סירב לקבל את התכשיטים למוזיאון, אבל לא בגלל עכבות מוסריות כלשהן, אלא פשוט משום שלא הלמו את התצוגה, שכולה ממצאים ארכיאולוגים עתיקים, חלקם פרהיסטוריים. "עד היום יש לנו קשרים עם כמה מתושבי כפריין, שרובם חיים בג'נין ואחדים באום-אל-פאחם ובמהויה", מגלה שפירא. בעיד-אל-פיטר האחרון, הוא מספר, פגש בזקן אחד, שסיפר לו על אוצר - אוצר ממש, זהב וכסף - שטמן בכפריין לפני שננטש, והוא רוצה מאוד להגיע למקום ולחפשו.
ולמה נדרשנו פתאום לסיפור הזה, על גרסותיו השונות? כי בשבת הקרובה (3.2) תפקוד עמותת "זוכרות" את המקום שבו היה פעם כפריין. זוהי עמותה המבקשת להעמיק את המודעות ל"נכבה" הפלסטינית, ו"לסמן" את הכפרים מהם סולקו או הסתלקו התושבים. כמנהגה, תקיים העמותה טקס במקום, תסייר בשטח בו היה פעם הכפר, תשמע עדויות של פליטיו, תציב שלטים, ותחלק חוברת שמופקת במיוחד לאירוע.
לפני זמן-מה הגיע ראש העמותה, איתן בורנשטיין (לשעבר מקיבוץ בחן), ללמוד על כפריין מעופרה בריל. כששמע על דבר התכשיטים המוצפנים, חשב שיהיה זה יפה וראוי להשיבם ליורשיהם באותו מעמד. כיוון שלא נשאר מהם הרבה, כדברי אלישע שפירא, אולי עדיף לחפור ולחפש את מטמון הזהב והכסף שכאמור הטמין, לדבריו, אחד מזקני הכפר.
