אל בירוה הוא כפר ערבי קדום, השוכן מזרחית לעכו (נ.צ. 167.256 ), על גבעה בגובה כ- 50 מטר מעל פני הים, ליד צומת הדרכים עכו- שפרעם- צפת.

מערבית לכפר, באזור תל ביר אלע'רבי (תל בירה), נמצאו שרידים ארכיאולוגים מהתקופה הכנענית. ויתכן ששמו של הכפר בתקופה הרומאית היה "בירי" (Biri). אך הצלבנים קראו לו "ברוי" (Broet). אם כי שמו הערבי אל-בירוה מופיע כבר בספר המסעות של התייר הפרסי נאצר ח'סרו בשנת 1047.

מפקדי אוכלוסין בתקופות היסטוריות שונות מעידים על הפריחה והשגשוג של הכפר. בשנת 1596 היו בו 121 תושבים. בשנת 1931 הגיע מספרם ל- 996 תושבים, הגרים ב- 224 בתים. בשנת 1945 היו בכפר 1460 תושבים, ביניהם 1330 מוסלמים ו- 130 נוצרים. הקרבה הרבה ותחושת האחדות בין שתי העדות התבטאו בסיפור ידוע על התערבותם של המוסלמים במינויו של הכומר המקומי.

אדמות הכפר השתרעו על שטח של 13542 דונם, מהם 10452 דונם אדמות חקלאיות. ולמעשה כל תושבי הכפר התפרנסו מחקלאות.

מערכת החינוך בכפר כללה שני בתי ספר שלימדו בהם עד כיתה ד': הראשון, המיועד לבנים, נבנה בשנת 1882 על ידי הטורקים. והשני, המיועד לבנות, נבנה בשנת 1942.

בתי הספר היו בנויים מטיט וצמודים אחד לשני. אך בתקופת המנדט הבריטי הייתה גם בנייה מודרנית. בכפר היו כמה מבנים ציבוריים: מסגד, כנסייה, שני קברי קדושים ושלושה בתי- בד.

אנשי הכפר ניהלו מערכה עיקשת כנגד הבריטים. ב- 19 ביולי 1938 התפוצץ ליד אל-בירוה מטען צד שגרם למותם של 12 חיילים. בעקבות זאת נענשו כל הגברים בכפר על ידי השלכת עצי הצבר עליהם.

ע"פ תוכנית החלוקה משנת 1947, הכפר היה אמור להיכלל במדינה ערבית, סמוך מאוד לגבול המפריד בין שתי המדינות. אולם, ערב ההפוגה הראשונה במלחמת 1948, ביום 11 ביוני 1948 חדר כוח של חטיבת כרמלי לכפר וכבש אותו תוך כדי מלחמה עם כמה כפריים מקומיים. בקרב זה נהרגו כמה תושבים. באותה עת הסתתרו בכנסיית הכפר הכומר יחד עם כ- 40 אנשים. תושבי הכפר, ששדותיהם עדיין לא נקצרו, החליטו להשיב לידיהם את השליטה בכפר כדי לחזור לבתיהם ולשדותיהם. ב- 23 ביוני 1948 הצליחו תושבים, בסיוע חמושים מהכפרים הסמוכים, להשתלט על הכפר, תוך כדי קרב עם כוח המשמר הישראלי. הצלחתם זו הביאה לכך שאנשי הקאוקג'י קידמו את עמדותיהם לכפר, ומאידך הצבא הישראלי ריכז בקרבת מקום כוחות גדולים. בשחר יום 24 ביוני 1948 התפתח קרב קשה בין שני הכוחות שהביא לכיבוש מחודש של הכפר בידי הצבא הישראלי.

אחרי הכיבוש הוכרז שטח הכפר כאזור צבאי ותושביו, שהפכו לפליטים בתוך ישראל ומחוצה לה, לא הורשו לחזור אליו. בשנת 1949 הכפר נהרס, ולא נותרו בו אלא הכנסייה, בית הספר, בית בד ובתי הקברות, שגם הם נהרסו או הושתו במהלך השנים. אדמות הכפר הופקעו, ובעלי הקרקעות, שרובם נותרו בישראל, הם בבחינת נוכחים -נפקדים. על אדמות הכפר הוקמו שני ישובים ישראלים: קיבוץ יסעור בשנת 1949 ומושב אחיהוד בשנת 1950.

תושבי הכפר וצאצאיהם מאמינים, בהסתמך על החלטת האו"ם מס. 194 , בזכותם לחזור לכפר ולעבד את אדמותיהם, ולכן הם הקימו וועד להגנה על זכויותיהם.

בכל שנה ביום "הנכבה" , מבקרים התושבים את שרידי כפרם ההרוס והעקור ומנחילים את מורשת הכפר לדור הצעיר.